לפעמים הכל בסדר

זה היה הקיץ הכי קר שחוויתי. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני סובלת בקיץ התל אביבי, ובכל זאת צינת יולי-אוגוסט באיכילוב לא הביאה שום נחמה. יצאתי בצדה השני של המנהרה, בסוף הקיץ הזה, עם אמא שלי המחלימה בביתה אל האור המתרכך של הסתיו. הרגשתי כמו נטע זר בעולם שאינו בית חולים או מחלקת שיקום. משוטטת, קצת אבודה, חזרתי לצילומים של החצר שנשביתי בקסמה עוד באביב, לחפש את דמותי ולנסות להגדיר משהו מעצמי לפוסט חדש בבלוג:

שתינו ניסינו להתחמם תחת אותה שמיכת צמר יאק מגרדת. החדר היה בעצם סוג של סלון של המשפחה הנפאלית שאירחה אותנו בכפר שאת שמו איני זוכרת. לא הבנו אף מילה מהסדרה ששודרה בטלויזיה והסעירה את בני הבית, אז פטפטנו. אני הייתי קצרת נשימה מול החיים, רציתי כל כך הרבה דברים, מבעבעת, מלאה תיאבון לטלטל את עולמי ורבקתי היתה שבה ואומרת בשקט ובחיוך שאפילו בחושך היה מלא גומות: ״שימשיך ככה, שלא יילקח ממני מה שיש״. 

DSCN0575L

השיחה הזאת, התפילה הזאת של רבקה צפה ועלתה בי כשישבתי לבדי על הספה הדו מושבית בחצר בקצה רחוב כפר יונה, מקשיבה לציפורי השחר. ישבתי עוד וקצת חשבתי לעצמי, מיני הרהורים:

ככה הדברים צריכים להיות, ככה תל אביב צריכה להיות כמו החצר הזאת – הכל פתוח, נוח לשימוש. ערבוביה נינוחה של דשא, כסאות, מזרונים וצעצועים, מאחור מטריות מוכנות לחורף, וכובע לימות החמה. גריל לרעבים וכריות לעייפים. טרמפולינה כדי לקפוץ.

DSCN0555L

טרמפולינה

DSCN9662L

חצר משותפת – מטופחת במידה, מבולגנת במידה, מזמינה. מתאימה למידות, ליכולות, לרצונות של בני האדם הגרים סביבה. מרחב גדול לנשימה ולמנוחה. אני משוטטת ומעבר לפינה נגלה לי (כמה נחמד!) עוד מרחב ושם כסא מתנדנד וספה רחבה כפינוק של חלה טריה. מנורת בדולח דומה לזו שהיתה לסבתא שלי. נרות שקרסו לתוך עצמם וסיגריות מעושנות זכר לערב של שיחה והרהור. סולם לשמים, לימונים צהובים, פרחים בכל הצבעים וחתול שחור נח וחולם בינותם.

DSCN0635L

סולם לימון

חתול שחור

אני מזכירה לעצמי, ספק בחיוך, מוחה מעלי בדל ציניות –  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. שירו של ט. כרמי ״על הניסים״ שאמא שלי כל כך אוהבת מתאים מאין כמותו:

אני נכנס למטבח החשוך
ולוחץ על המתג
אור גדול

אני מתיישב על הספה
ליד הכלב.
הוא מתהפך על גבו,
מרים את כפותיו, מנהם.

בחדרהשינה, אני רוכן על אישתי.
היא מחייכת בשנתה
מהמהמת, שוב נרדמת.

האם אינם מבינים?
חיותאש ממללות,
מלאךהמוות בעיר,
המזבח בוכה

ואני עובר
מחדר לחדר,
לילה אחר לילה
ומונה את הניסים.

DSCN0633L

מפתחותפסל מטריות

לצלם ואחר כך לשחות, אביב בחוץ. מיאו ענוג קורא לי לחייך לחתולה קטנה שצופה בי מאחורי דלת הזכוכית. בדרכי החוצה חולפת על פני כסא ישן ופנס עדיין דולק. כתם פז של השמש. חג לא חגיגי של חולין. פוסט אביבי. רגע מדויק קצר כמשק כנפי פרפר – בדיוק ככה, כאן ועכשיו.

מנורה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 16 באפריל 2017
*

יצאתי לצילומי השלמה באותה החצר. כמו פו הדב שיוצא למסע תגליות קרוב מאוד הביתה, בנחת, בצעד אטי ומהורהר. ובמקום ההמהום הדובי עלתה בי המוסיקה של באך שאני אוהבת כל כך הרבה שנים, עוד מהימים שהיה לי פטיפון ותקליטים. ״Ich habe genung״ יש לי מספיק, או בנוסח הקצר והמדייק – ״דייני״. קולה החם של ג׳נט בייקר עוטף אותי בנחמה. 

אני מוצאת בשמחה שהחצר עדיין דומה לעצמה, אבל החפצים סודרו קצת אחרת – הצעצועים בשורה מול שורת כסאות המבוגרים. האם הילדים הכינו מופע למבוגרים בערב הקודם? האם ההפרדה הזאת מעידה על סדר חדש?

פורטרט עצמי

DSCN0559Lהקיץ שעדיין לא מכה בכל עוזו, בינתיים נראה מבטיח, כמו חופש וילדים ודשא ולא כמו זיעה וזבל ומדרכות מהבילות. מעט קוצים בקצה החצר המטופחת הם רק רמז ראשון לעריצות יולי-אוגוסט.

אני אוהבת את הפתיחות של החצרות האלה, את האמון שהן נותנות בנו ושואלת את עצמי האם באמת מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול? או אולי עושר גדול? לא יכולה להימנע ממחשבות על הזמן החולף והמרחב האורבאני. מעבר לגדר, מאחורי הברושים והשיחים נגלה לי בניין ישן, מוזנח ויפה, מזמן אחר. חרישית ולא נוחה מתגבשת השאלה מה היה כאן קודם?

DSCN9656L

מאפרה סיגריות

DSCN8357LDSCN8361L

DSCN8365L

בחצר הסמוכה כבר יש שער מתכת וקודן. ההסכם הלא כתוב שמאפשר מעבר חופשי בין הקניין הפרטי למרחב ציבורי הולך ונעלם מהנוף העירוני. החצר המתוקה הזאת, שהיא קניין של הבית המשותף לא נעולה ומאפשרת כניסה לכל העוברים והשבים מתוך ביטחון שדבר לא ייפגע. תל אביב המזמינה הזאת הולכת ונסגרת – חצרותיה הופכות לחניונים, מרוצפות באקרשטיין ומוגנות במנעולים.

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 12 במאי 2017
*

למה אני חוזרת הנה בשלישית? אני מוצאת תשובה מפתיעה וחייכנית – ממטרות! הפתעה קרירה אחרי שהקיץ התחיל ליבש ולייאש. נרטבתי כמו ילדה שמשחקת במים וכפות רגלי שקעו בדשא הלח, הצעצועים רטובים כאילו ירד גשם לא מזמן והחצר רעננה ונעימה. ככה צריכים הדברים להיות…

ממטרותממטרות

פורטרט עצמיDSCN8340L

הרוב הגדול של הדברים נשארו, מוגנים, לא מקולקלים או מוזנחים. משחקים רצויים ושמחים בחלקם, כמו מצאו את מקומם. מצאתי פסלים אפריקאיים ועיתון מקופל, עציץ קקטוסים ומנורה ליד הגריל. הצעצועים מחכים למחר, לאחר הצהרים – פשוטים, לא שבירים, לשימוש כולם.  ואפילו הצמח הקיצי הזה, קייצת מסולסלת, שכתבתי עליו נראה יפה בחצר הזאת, קישוט של ממש.

DSCN8391L

פסלים

ערסל

איזו נינוחות שרויה בשטח הפתוח, האקלקטי, שמאורגן לשימוש על ידי הרבים, במשותף. אין שום דבר נעול או סגור, קנה המידה האנושי מזמין להשתמש – לא לקלקל או לקחת. כמה נעים להיות חלק מ…

ומה בעצם רציתי להגיד? ככה נדמה לי שהחיים (שלי) אמורים היו להיראות. לגדול יחפה ובטוחה. לגדל ילדים ככה, קרוב לחברים כשדלת פתוחה, ולהורים יש תמיד עם מי לקשקש בזמן שהם מתנדנדים לקראת ערב. יש בי געגוע ישן לאפשרות לצמוח בתערובת המקומית הזאת, העירונית-קיבוצית-כפרית של חיי קהילה פתוחים, לא צפופים, נטולי גינונים מכבידים. אני מצלמת את הדשא האירופי הירוק תחת שמי תכלת ים תיכוניים כמו לשלוח גלויית ברכה לעצמי. 

DSCN8354Lפסל אישה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 8 ביולי 2017
*

שלושה ביקורים בדשא בכפר יונה – מהאביב לקיץ. מתברר שאפילו בבוא הסתיו לא פשוט לי לכתוב פוסט חיובי, כמעט אופטימי. אולי כי כל החצרות שביקרתי בהן הן כמיהה לכזאת חצר – מוצלחת כל כך. הרי אני יודעת שהתאהבתי דווקא בחצרות האחוריות המרוטות, הפצועות, ובזכותן הגעתי גם הנה. לכן, וגם מפחד חיות-האש הממללות, למרות החילוניות המובהקת שלי, אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי בשובי הביתה ברוח ימי תשרי: ״חננו ועננו, גם אם יש בנו מעשים״.

DSCN9665L

הרשומה הזאת מוקדשת לרבקה חברתי האהובה, שהלכה מאתנו בקיץ לפני שנה.
רבקה, שלימדה אותי שהכל בסדר (הגרסה ״לפעמים הכל בסדר״ היא שלי).
החיוך שלה (הרחב. שתי גומות) והחיבוק שלה (האמיץ) חסרים לי כל יום. בוקר וערב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

21 מחשבות על “לפעמים הכל בסדר

  1. פוסט מקסים שלא משאיר אותך אדישה… מזדהה מאוד עם הכמיהה, עם השיר של ט. כרמי, עם הרצון העיקש למצוא את החצרות הללו בתל אביב, ועם ההשלמה שכאן זה לא יקרה. הצילומים נהדרים, מלאי רגש.

  2. תודה תודה, רחוב ששמו כפר, והוא כפר בתוך עיר, רשימה ניסית, ועוד אחרי החודשים הקשים האלה שעברת בחצר האחורית של הבריאות והחולי.

    • ללי אהובה, קיטי יקרה שלי
      בדרך ניסית אנחנו קצת שתינו מאותו הכפר, שהוא בעיר, או בלב
      תודה על שאת הולכת אתי בכל אותן חצרות אחוריות של החיים

  3. קסם שאת, כמו חצר פתוחה קדמית ואחורית, עם החופש הפנימי שאת מרשה לעצמך. עברת קיץ נוראי, מקווה שהסתיו יביא איתו רוגע ערפילי גם לנפש ושכולם אצלך יהיו בריאים ושמחים. חיבוק גדול, חמוטל

  4. דורית האהובה את מיטיבה כל כך לעשות הנשמה מפה לפה במילותייך הקסומות לכל היופי הכמעט גנוז כאן. משיבה את הממטרות והממטרים המרעננים שכמעט נס ליחם לעולמים – ובעבור מה. ותצלומייך גם הם כמו מילותייך הממסגרות שיר נפלא של כרמי – יישארו והלוואי בספר לכשתחפצי.

  5. דורית יקרה כמה חיכיתי לביקור בחצר האחורית שלך … איך את מצליחה לפתוח את המקומות הכי סודיים בלב באמצעות מבט רענן בקיץ ובעזובה שנדמית כמו ארמון של קילוחי ממטרה של מנורות עם גדילם על בסיס של שולחן של מרחב שהפרטים שלו לא עוצמים את העין. הצילומים נפלאים אהבתי במיוחד את אלה של הפרטים הבודדים. תודה לך.

    • דינה הנהדרה,
      גם אני חיכיתי המון זמן לחזור לחצרות. וזה טוב שבעתיים כשאת פוגשת אותי במקומות של הממטרות והלב:) תודה על המבט המיטיב והלב הפתוח

    • ענת, איזה כיף לי באמת לבקר! אזה מפגש מופלא בינך בגיל הנעורים ובין השיטוט המאוחר שלי בחצרות. רוצה לשמוע על איך החצר היתה בשבילך אז…

  6. איזו חצר יפהפייה. ואולי כדאי לחזור אליה גם בחורף (כנראה מזדהה עם הרצון לגדול או להתגורר במקום כזה שמאפשר מרחב פתוח, בטוח ומחבק של קירבה.
    כיף שחזרת לשוטט בארצך (של החצרות האחוריות) ולכתוב. מציעה חיבוקים ומאחלת בריאות. דרכך אני יכולה להכיר ולדעת על אנשים כמו רבקה, כמוך ואחרים. תודה 🙂

    • תודה גדולה יעל, שבאת והיית אתי בארצי/ארצנו בקרבה מחבקת… כמה טוב להכיר אותך 🙂
      וכן ! זה רעיון מציין לשוב לכפר יונה בחורף 🙂

  7. דורית היקרה,
    פעמיים הארת – תרתיי משמע – את התקופה הזו.
    כשמגיע הסתו – שלכת, שמיים מתקדרים, קור – אני נזכרת, כיבדת-לב משהו, כמתואר בשירו של יחיאל מוהר "רוח סתו" –
    "אל תתבייש, היה עצוב.
    אל תצטער, אם תצטער:
    זאת היא עונה כזאת, חבוב,
    זה רק הסתיו וזה עובר.
    ‎‎‎‎‎‎
    לך ערירי בליל העיר,
    הבט לרום, חפש כוכב,
    מותר, מותר גם לצעיר
    להיות טיפה זקן בסתיו."

    עם חצרותייך האחוריות שנלכדות ביופיין הרב-גוני בעדשת מצלמתך, והעושר שבמילותייך – פתאום התבוננתי אחרת בהגיע הסתו. התבשמתי מלוא ריאותיי מריחות היורה והפריחה שבאה בעיקבותיו, האוויר המתנער מאבק הקיץ ומיטהר. הסתו שוב לא היה סתם שלכת, אלה חלק ממחזור ההתחדשות של החיים בפיתחה של שנה חדשה.

    ועולה על זה, הצלחת להפוך את עונות השנה על פיהן ולהוציא מתוק מעז. הקיץ שאמור היה להיות מלא אור, עבורך היה מלא קושי (מי כמוני יודעת. שהרי אין חכם כבעל ניסיון…) אבל יכולת לו. הסתו שברגיל הוא מכווץ את הלב – באופטימיות של מילותיך התרחב לו הלב והביאו עימן תקוה.

    שתתחדש עלינו שנה טובה בבריאות ובשימחת חיים!!!

    • נאווה יקרה, תודה!
      איזו תגובה עשירה וגורמת אושר 🙂
      ממש שיחת חצרות…
      העונות, כמו עוד הרבה דברים, משקפות אותנו באותו הרגע
      והפתיחות שלך לראות ולהבין את העונות שלי
      היא היא החברות הנפלאה ביותר .

      שיגשים היורה וביא איתו אופטימיות וצמיחה לך יקירה

  8. הצילומים מאד יפים, ויש ביניהם שהייתי מדפיסה לעצמי. בקשר לתוכן, שתי תגובות.
    מבחינה סוציולוגית את אכן מתעדת את העלמותה של החצר המשותפת. הן בשל החניות, שהן נדירות בעיר, וגם שוות כסף. בנוסף גם בגלל התחימה הגואה של החצרות מהמרחב הציבורי למרחב הפרטי. בדירות חדשות משווקים את זה כ"דירות גן". אצלנו בשכונה (קטמונים בירושלים) אפשר לראות כיצד הגדרות שהיו פעם מרשת של חוטי ברזל, הוחלפו בגדרות עץ, גדרות פלסטיק דמויות עץ, גדרות במבוק, גדרות ברזל אוטומטיות למכוניות, והפופולרי ביותר: גדרות זכוכית מכל מיני סוגים. את התחימה מהציבורי לפרטי, אפשר לראות בצורה מאד בולטת בקיבוצים שעברו הפרטה. במקום "נוי" רחב ידיים, יש עכשיו סימני חלוקה. יכול להיות שבאנגליה גם התגעגעו להרים וגבעות ירוקים לפני שסימנו הכול בגדרות אבן אפורה ובשיחים צפופים. לנו, בכל אופן הדשא האנגלי נראה יותר טוב.
    אבל הדבר האחר שחשבתי עליו הוא ביוגרפי. את מנגידה בין הגינה הפראית למחצה, שבה את מזהה אנושיות. או כפי שאת אוהבת לכנות זאת: "פרום". את מאד אוהבת את המילה הזו כמו בצירוף "קצוות פרומים". גם מטופח גם מוזנח. הטיפוח מעמיד על הרגליים, המוזנח הוא סלחני. הפן הביוגרפי בכל זה הוא שהבית ברחוב הזית שבו גרתם מאז שהכרתי אותך, היה מוזנח. אף אחד לא ניסה לגדל שם פרחים בגלל הצל של העצים. הכורסאות, אם אני זוכרת נכון היו די מהוהות, והיו מונחים עיתונים סתם על השולחן. טוב, זה היה בית שכור, אז אולי לא הקפידו כל כך, אבל הסמל החזק ביותר של הפרימה הזו היתה בעיני הדלת שהיתה תמיד פתוחה. הייתי מורידה את הידית והייתי צריכה לדחוף קצת והדלת אפילו חרקה וצעקתי: דורית בבית?
    כשעברתם לרחוב גלוסקין בכיתה ז' הכול השתנה. הכול היה מאורגן. כל הריהוט בחדר שלך היה עשוי מקשה אחת של דניש אינטריירס: שולחן הכתיבה, המדפים, המיטה. התחלנו אז להכנס עם רשות מיוחדת דרך שתי דלתות, אחת למטה, אחת למעלה. זו היתה (ועדיין) דירה ניו יורקית, לפני שידענו איך ניראית דירה בניו יורק.
    אצלנו ברחוב רשב"ג הדלת פתוחה. מורשת שרפשטיין, רח' הזית, בית ספר בר כוכבא, תל אביב, העולם, הייקום.

    • תודה נמה, כמו שקראנו לך בילדות, כשהדלת היתה פתוחה ומולה קיר כחול אינדיגו ובד אפריקאי תלוי תחת המדרגות. והמפתח החלוד ניתן לי בחגיגיות רק כשהורי יצאו בערב ווידאו היטב שאני יכלה לצעוק לשכנים ממול, הפונדקים, אם אזדקק למשהו.

      על השוטטות אתי בחצר, במחשבות, בזכרונות ובכלל. את מנסחת את עצמי באופן שבו אני מבינה את עצמי טוב יותר 🙂 זה די מופלא.
      ואצלנו עכשיו? אמנם יש אינטרקום, אבל הוא מקולקל לא מעט ואז הדלת למטה פתוחה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s