Baby, it’s cold out there

יום שישי, שתיים וחצי בלילה, נוסעים בזהירות. אני אוחזת בכפתו של ג׳ינג׳י. ״ג׳ינג׳י, חתולי שלי, אני כל כך מצטערת״ אני מיבבת בקול, שוב ושוב ״הבטחתי לך שזה יהיה בבית, שזה לא יהיה ככה,״ מערבולת הצער שלי מתמקדת בכך שלא יכולתי למלא את הבטחתי לעצמי, בבוא העת להרדים אותו בשלווה, בביתו מבלי להסיע אותו מבוהל במנשא השנוא עליו לשולחן המתכתי הקר אצל הוטרינר. אבל כשקרס ג׳ינג׳י שלי, אהובי, חתולי שלי, זה קרה ביום שישי מאוחר בלילה ולא היתה כל דרך אחרת שלא להאריך את ייסוריו. חזרנו הביתה בזנבו של הלילה. ואז בחושך ובשקט – החרדה, הסבל והאימה הפכו לקור של ההעדר. ניקינו את המוות מהבית וסגרתי היטב את הדלת לחצר האחורית של החיים, הגסיסה. כחלוף הימים ההעדר התחיל להרגיש נקי ומסודר, פחות מלחיץ – אפילו בטוח, הריק הזה הלך ונהיה לי נוח.

חושבת בלבי את מילותיו של סבא שלי, ישראל אפרת: 
״לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות.״

(ישראל אפרת מלים ודממה, פחד ויופי, עמוד 96, ספרית פועלים, תשל״ח 1978 )

הלב שלי מלא צער, כך כתבתי לחברתי ענת לויט באחד הפטפוטים שלנו, אבל לעתים אני מצליחה ללבוש ורוד ולהיות פרחונית, (ותודה לענת שאמרה לי לשמור בצד את המשפט) או לעלות על קו 480 ולסַפר את עצמי מחדש. ברחתי קצת להתנחם אצל חברותי הירושלמיות.  

31.12.2018. סופשנה ותחילתה. בשחר של השנה החדשה אני בחצר האחורית אצל נעמה, בעצם גינה. אולי הפוסט הזה הוא סיפור על אהבה וגינה, על חברוֹת, על אינטימיות. על קור רענן שצורב את הלחי וטוב לי בו ועל קור אחר, מצמית. על גשם, לכלוך וצמיחה. על אור בבית והחושך שקורא לי בחוץ.  

החיבוק החם של קבלת הפנים, מאפשר לי להעז לחשוב על צילומי שחר בקור הירושלמי, לפנטז על האופציה לעזוב את הפוך ואת בקבוק המים החמים במיטה, זה שממרכז את תשומת הלב המשמחת של הגוף, ולצאת לפגוש את עצמי, שם בקור. נעמה משאירה לי את המפתח לגן על אדן החלון. בייבי, אני אומרת לעצמי, קר שם בחוץ.


הייתי ערה ודרוכה כשהשעון בנייד צלצל, לבשתי מעיל על הפיג׳מה, כפפות, נעליים ויצאתי אל הקור, בקצה החשכה רק כדי לגלות שאולי קצת פחות קר ממה שחשבתי (אולי כובע הצמר פחות נחוץ בעצם). הכל רחוץ, חד, מבריק וקר. החצר נדמית לי מצופה בבדולח. האור שחודר מבעד לשער ומאיר את המדרגות הרטובות מנצנץ הבטחה. דמותי משתקפת בחלון, נגלית כהה באפילה.

קול תרנגול וציפורי שחר. החשיכה הולכת ונפתחת אל תוך האור. יום חדש וריחו רענן וטרי מגשם. ובַלְבַד הדיבור הפנימי מעלה בי שיר. לפעמים יש שיר שכאילו נכתב לגמרי בשבילך. כאילו הוא זורם בעורקיך, כאילו את השיר, בכל מאודך. לפעמים אני מרגישה ששיר כזה מצפה את הקוצים בשכבת מגן בזמן שאני מנסה לבלוע אותם.

היי שקטה
מאת רחל שפירא | לחן: יהודה פוליקר

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי… 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.  

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

פעמון זכוכית, שבשעה המתבהרת הזאת, האפורה-כחולה, נראה לי כמו פעמון כפור מאגדה צפונית, כזו שיש בה שדים ומלאכים. גיבור הפוסט שכתבתי מזמן ״גן לירי״, מקבל את פני כמו חבר משכבר, שותק. אני דורכת בבוץ, מתענגת ונזהרת לא להחליק בדרכי אל הפינות שקוראות לי, ומגלה אחר כך שכמו בילדות לכלכתי בצעדי את מרצפות הבית, הבאתי את החוץ פנימה

אני כל כך אוהבת כשקר בחוץ וחם בבית. למה כשחם בחוץ וקר בפנים פחות נעים לי? האם יש סדר נכון לדברים? בטווח בין הניגודים האלה: הפנים והחוץ, הגשם והרדיאטור, הנוכחות והאֵבֵל אני חוזרת למחשבות של סבא שלי על פחד ויופי: ״לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה, עצבת או חדווה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביתר, היא היש ואין.
כי האין מעבר ללשון, כיצד להביעו מבלי לאבדו… משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור … הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד…״

האם זה סביר או אפשרי לי בכלל אחרי הכול לבחור להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם? להירטב, להתלכלך, להעז להבריק רחוצה כמותם מאתמולי? להגשים? Love is messy אני אומרת לעצמי בהשפעת הבוץ על הנעליים, ומנסה לתרגם, הניסיון מעלה שלל משמעויות: האהבה מבלגנת, מבלבלת, האהבה היא מהומה. שנותי צברו בי עוד דברים על האהבה: מתברר, לאחר כמה שכאלה, שמלבד יופייה היא גם טירחה, שהיא פורעת סדר וממכרת, שהיא תובענית חסרת בושה ומלאכה רבה בצידה. בכל מקרה, אני הרי כבר יודעת היטב, היא צופנת או מבטיחה תמיד כאב לב. 

היום האיר וחתולה שחורה חמקה אל עבר החצר השכנה. נעמה שהביאה לשתינו קפה אמרה: ״אין לי מושג מאיפה היא צצה״ והצביעה על אור השמש בעלים הכרוכים על השער, השער לגן, ״כמו תכשיטים״ אמרתי. ״העלה הוא הסף בין הקור לחום״ היא הוסיפה. אולי בעצם כל זה סיפור על אור השמש בעלי השלכת.

על החיים ועל המוות כמו שאמרנו כשהיינו ילדים לפני שעשינו מעשה שדרש אומץ מיוחד, מסוכן, מפחיד, כמו למשל לאהוב שוב – אימצנו חתוליים, שניים גורַיים. וכבר יש להם שמות: נחמן מקרוכמאל ורוזה (לוכסנבורג) מרציפן. הוא אפור-לבן, ערס מתוק ושמנמן ללא-חת, והיא ג׳ינג׳ית ביישנית וגיבורה, משותקת כפה – פליטי החצרות האחוריות של תל אביב.

ברוכים הבאים!

ופוסט פוסט : כדרכי בשיטוט לבחירת המוזיקה לפוסט אני משווה ביצועים עם יואב, בדרך כלל על קפה, הנה עוד כמה למעוניינים, קודם עוד שני דואטים על פיתוי וקור…

ומעט מהביצועים הרבים ל״היי שקטה״. אני כל כך אוהבת את את האפשרויות השונות


ואני יכולה לתאר לעצמי גם קול חיצוני, גבר שישיר את זה

מודעות פרסומת

שאלה של רומנטיקה או איך נראה פרח הלילך?

זה היה באביב כשיצאתי לי לחפש, לשוטט ולהציץ בחצרות.

רק כשחזרתי לאוטו וברדיו התנגן ״לי ולך״ הבנתי – יצאתי לחפש לי רומנטיקה בחצרות האחוריות של תל אביב. בשבת בבוקר שבתי לחצר שהתאהבתי בה מזמן ברחוב בילו 5 .

כנראה ששמעתי את ״לי ולך״ לראשונה בביצוע אריק איינשטיין וגאולה נוני הצעירים כל כך כשהייתי בת 9 או 10 (בדקתי את התאריכים כדי לוודא), אולי זה היה בשישי בצהרים כשהקרינו את ״סלאח שבתי״ במסדרון הארוך והצר של בית ספר היסודי? אני זוכרת את העוררות הרומנטית הראשונה שלי, כמו נתגבהו השמים להכיל את הכמיהות.

http://

ביומיום הלכנו לצופים ולספריה העירונית שהיתה אז צריף בלב חורשת אקליפטוסים, בחרתי ספרים לפי העובי – ככל  שהיו יותר דפים הפיתוי היה גדול יותר. קראנו ״נפנוף של מטפחת״ של ראובן קריץ, ואת פוצ׳ו ואולי קצת אחר כך על הרפתקאות אנג׳ליק יפת המחשוף שהתרחשו בצרפת ועל מסע קון טיקי רחוק הרבה יותר; עינינו פקוחות להכיר את העולם הגדול וגם ללמוד משהו על הדברים האלה שהיו מסתוריים ומרגשים שקורים בינו לבינה.

היינו כיתה ממש קטנה ובהפסקות היינו משחקים מחניים. אנחנו הבנות לבשנו מכנסי התעמלות מתחת לחצאית בית הספר הירוקה המכוערת ורצינו שיער חלק. היו לנו ״ערבי שישי״ במשולש הדשא שבקצה רחוב ארלוזורוב פינת דרך חיפה (נמיר היום). היתכן, אני שואלת את עצמי, שבאמת רקדנו בהם רקודי עם דרוכים ונרגשים מהחזקת הידיים?

הייתי ילדה חולמנית. היו אז שעות ארוכות בצהרי היום לחלום בהקיץ על איך ארגיש כשאריק איינשטייין ילחש באוזני ״כמה יפה פורח הלילך״, או אולי הוא יאמר זאת אחרת? ממילא לא ידעתי בעצם איך בדיוק נראה פרח הלילך, אבל הבנתי את ריחו וצבעו, את הלי ולך שהוא נושא איתו. פרח הלילך היה מילת קוד, מפתח לעולם קסום, כמו רקיקים או זבדה שקראתי עליהם ונדמו מטעמים שאין כמותם, או בד פופלין שרציתי בכל מאודי למרות שלא היה לי מושג איך הוא נראה.

האם הפיתוי לשוב, לבקר אהבות ותיקות הוא דרכה הערמומית של הרומנטיקה למשוך אותי אל חיקה?

יצאתי לשלושה מסעות גילוי בחצר הבית הזה ובסביבתו הקרובה. הראשון עורר בי את התשוקה, את געש ההיסחפות, שמתגברים על ההיסוס הבוגר, לפסוע על עלים יבשים, בין עציצים דהויים וכסאות מתפוררים.

המסע השני בורך באור השחר, מטשטש ומכחיל, כמו פילטר שקוף ומכשף, קצר מועד ובר חלוף. יופיו בזמניות החמקנית שלו. שקט וציפורים. פנסי הרחוב עדיין דולקים והשמש עוד לא זורחת. אור ראשון, מייד אחרי הוורוד הפעור. 

אולי הרומנטיקה שלי בגילי היא לחפש הפתעות וגרוטאות בחצר אחורית בשבת השכם השכם בבוקר.  

והמסע השלישי? בו מצאתי שמאז ביקורי האחרון החצר זָקנה והוזנחה עוד יותר אפילו, אבל לא סר חינה בעיני כלל וכלל. נמשכתי אליה כמו עש לאור לילי. התריסים של הבית היו סגורים בדיוק כמו בביקור הקודם שלי, מזמן. דמיינתי שהבית הזה ריק ונשכח והעזובה מעידה על כך (למרות ש…בעצם היתה כביסה טריה למדי תלויה).

אבל מכיוון שהפעם הזאת אחרתי לקום והגעתי בשעה יותר שפויה, פס הקול היה אחר – נשמע מבפנים רדיו. ברור וחזק. יש שם מישהו… מישהי? אני יכולה לספר לעצמי איזה סיפור שאני רוצה שיתחבא מאחורי התריסים המוגפים המאפילים עליו, עטוף בעזובה תל אביבית פתיינית.

במסעותי אלה מצאתי ארנבת ופרחי בוגנוויליה וורודים, כמושים, חתולים שהביטו בי ושתקו, אופניים נושאים מטען של עלים חומים, אופנוע חרב מוטל על צדו – מזכרת לטיול ישן, מדרגות סדוקות, מסקרנות; תנור הסקה ישן (בויילר) בוער ורוחש, וכסא לידו ממתין דומם ומתחמם, כמו נלקחו מנוף של ספרות רוסית; ציפורי גן עדן מזדקנות בצל מזגנים, ושביל ללכת בו, שביל האבנים הצבעוניות ואני דורית בארץ עוץ שלי.

ובקצה השביל חידה: אז איך היא נראית הרומנטיקה הזאת שאני מחפשת?

* אני מגששת באי-בהירות ראשונית. האם היא ערפול התבונה לאור הנרות המרצדים? כי מהי הרומנטיקה אם לא אותו הדבר בטשטוש חינני? הצילומים ראשונים בשחר החיוור, המבוייש – מעורפלים כמוה, האור עדיין אינו בשל. האם האובך המעושן חיוני לרומנטיקה? 

* האם כל כולה התבוננות מבעד לוילון תחרה שכזה? לגלות את המוסתר?

* מציאת לבבות נחבאים בין צללי העלים, במקומות לא צפויים?

* פרחונית, צבעונית? או בעצם ורודה? האם כמו נרקיס אני רואה בה את עצמי, מוצאת בה את ההשתקפות שלי?

* האם כמו כיסא היא מחכה שאתיישב בתוכה, אשקע בה?

* האם היא זקוקה לעוד מישהו? האם היא מכילה תחזית/אפשרויות של ביחד? אני מוצאת בחצרות עוד ועוד עדויות לזוגיות.

* האם היא מובילה בדמיוני לכורסא ובית? חלומות של מנוחה ונחלה מלווים בחבלי כביסה?

* או אולי עיקר העניין הוא להיות תלויה על בלימה, מסוחררת? קריאה מהדהדת ואנקת גבהים?

* ההתרגשות שלפני פתיחת שי ארוז במיוחד בשבילי?

* שמא היא מַגְבר שצובע את הדמיון בצבעים סוערים יותר במבט לאחור? סוג של דיעבד?

* מסיבה שהיתה? האם שרשרת המנורות הצבעוניות מעל הכסא המוטל הפוך, היא זכר לסערה של אמש, או למשהו אחר? מגרפה מוכנה כבר לפנות את השאריות/הזכרונות, את קלות הראש.

אני מחפשת וגם מוצאת חתולים, אהובי נפשי תמיד, הרי בזכות חתולתי האבודה הגעתי לכאן, לארץ החצרות האחוריות. החתול מביט בי רגע לפני שבורח ומשאיר אותי עם דלי תקוות ורוד.

אני עדיין חובבת רומנטיקה, למרות השם הרע שיצא לה, למרות תופעות הלוואי הכואבות שלה. בסופו של דבר אני אומרת לעצמי בעצם זו תאורה, פילטר-נפש. האור (או היעדרו) הוא הרומנטיקה שלי – הוא יכול להקנות נדירות לרגע. הוא הקסם: זהוב בזריחה וכחול לפניה, אדום בשקיעה ומלהיב כשהוא חודר בדרכים בלתי צפויות. כמו חיזור הוא מרצד, מחניף, מסנוור או מחביא. הנה כאן גן הילדים נראה כמו קרקס מסיפור אחר לגמרי באור הפלאי, הנה הנה כנפי פיות באור המרצד בינות לעלים.

הבוקר מבשיל: לרגע הלבן המסנוור מדי, ואז האור נהיה פרגמטי, נטול מה שהאיטלקים קוראים גרציה. התיתכן בכלל רומנטיקה באור השמש העזה? היום המפוכח, הבהיר מאיים למחוק לה כל זכר.

זמן לשוב הביתה לשתות קפה בקינמון, להיאחז בשובל הרומנטיקה במוסיקה – לשמוע The shadow of your smile בביצוע של Dexster Gordon

ואם רציתי קצת לסובב את כפתור העוצמה של הרומנטיקה אפשר לשמוע את פרנק סינטרה, את צל חיוכך, כל מילה ברורה, מדוייקת, נופלת כמו עלה שלכת הישר ללב.

ממילא, הגיע הקיץ התל-אביבי והצמית כל לבלוב. להתראות בסתיו, רומנטיקה.

לפעמים הכל בסדר

זה היה הקיץ הכי קר שחוויתי. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני סובלת בקיץ התל אביבי, ובכל זאת צינת יולי-אוגוסט באיכילוב לא הביאה שום נחמה. יצאתי בצדה השני של המנהרה, בסוף הקיץ הזה, עם אמא שלי המחלימה בביתה אל האור המתרכך של הסתיו. הרגשתי כמו נטע זר בעולם שאינו בית חולים או מחלקת שיקום. משוטטת, קצת אבודה, חזרתי לצילומים של החצר שנשביתי בקסמה עוד באביב, לחפש את דמותי ולנסות להגדיר משהו מעצמי לפוסט חדש בבלוג:

שתינו ניסינו להתחמם תחת אותה שמיכת צמר יאק מגרדת. החדר היה בעצם סוג של סלון של המשפחה הנפאלית שאירחה אותנו בכפר שאת שמו איני זוכרת. לא הבנו אף מילה מהסדרה ששודרה בטלויזיה והסעירה את בני הבית, אז פטפטנו. אני הייתי קצרת נשימה מול החיים, רציתי כל כך הרבה דברים, מבעבעת, מלאה תיאבון לטלטל את עולמי ורבקתי היתה שבה ואומרת בשקט ובחיוך שאפילו בחושך היה מלא גומות: ״שימשיך ככה, שלא יילקח ממני מה שיש״. 

DSCN0575L

השיחה הזאת, התפילה הזאת של רבקה צפה ועלתה בי כשישבתי לבדי על הספה הדו מושבית בחצר בקצה רחוב כפר יונה, מקשיבה לציפורי השחר. ישבתי עוד וקצת חשבתי לעצמי, מיני הרהורים:

ככה הדברים צריכים להיות, ככה תל אביב צריכה להיות כמו החצר הזאת – הכל פתוח, נוח לשימוש. ערבוביה נינוחה של דשא, כסאות, מזרונים וצעצועים, מאחור מטריות מוכנות לחורף, וכובע לימות החמה. גריל לרעבים וכריות לעייפים. טרמפולינה כדי לקפוץ.

DSCN0555L

טרמפולינה

DSCN9662L

חצר משותפת – מטופחת במידה, מבולגנת במידה, מזמינה. מתאימה למידות, ליכולות, לרצונות של בני האדם הגרים סביבה. מרחב גדול לנשימה ולמנוחה. אני משוטטת ומעבר לפינה נגלה לי (כמה נחמד!) עוד מרחב ושם כסא מתנדנד וספה רחבה כפינוק של חלה טריה. מנורת בדולח דומה לזו שהיתה לסבתא שלי. נרות שקרסו לתוך עצמם וסיגריות מעושנות זכר לערב של שיחה והרהור. סולם לשמים, לימונים צהובים, פרחים בכל הצבעים וחתול שחור נח וחולם בינותם.

DSCN0635L

סולם לימון

חתול שחור

אני מזכירה לעצמי, ספק בחיוך, מוחה מעלי בדל ציניות –  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. שירו של ט. כרמי ״על הניסים״ שאמא שלי כל כך אוהבת מתאים מאין כמותו:

אני נכנס למטבח החשוך
ולוחץ על המתג
אור גדול

אני מתיישב על הספה
ליד הכלב.
הוא מתהפך על גבו,
מרים את כפותיו, מנהם.

בחדרהשינה, אני רוכן על אישתי.
היא מחייכת בשנתה
מהמהמת, שוב נרדמת.

האם אינם מבינים?
חיותאש ממללות,
מלאךהמוות בעיר,
המזבח בוכה

ואני עובר
מחדר לחדר,
לילה אחר לילה
ומונה את הניסים.

DSCN0633L

מפתחותפסל מטריות

לצלם ואחר כך לשחות, אביב בחוץ. מיאו ענוג קורא לי לחייך לחתולה קטנה שצופה בי מאחורי דלת הזכוכית. בדרכי החוצה חולפת על פני כסא ישן ופנס עדיין דולק. כתם פז של השמש. חג לא חגיגי של חולין. פוסט אביבי. רגע מדויק קצר כמשק כנפי פרפר – בדיוק ככה, כאן ועכשיו.

מנורה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 16 באפריל 2017
*

יצאתי לצילומי השלמה באותה החצר. כמו פו הדב שיוצא למסע תגליות קרוב מאוד הביתה, בנחת, בצעד אטי ומהורהר. ובמקום ההמהום הדובי עלתה בי המוסיקה של באך שאני אוהבת כל כך הרבה שנים, עוד מהימים שהיה לי פטיפון ותקליטים. ״Ich habe genung״ יש לי מספיק, או בנוסח הקצר והמדייק – ״דייני״. קולה החם של ג׳נט בייקר עוטף אותי בנחמה. 

אני מוצאת בשמחה שהחצר עדיין דומה לעצמה, אבל החפצים סודרו קצת אחרת – הצעצועים בשורה מול שורת כסאות המבוגרים. האם הילדים הכינו מופע למבוגרים בערב הקודם? האם ההפרדה הזאת מעידה על סדר חדש?

פורטרט עצמי

DSCN0559Lהקיץ שעדיין לא מכה בכל עוזו, בינתיים נראה מבטיח, כמו חופש וילדים ודשא ולא כמו זיעה וזבל ומדרכות מהבילות. מעט קוצים בקצה החצר המטופחת הם רק רמז ראשון לעריצות יולי-אוגוסט.

אני אוהבת את הפתיחות של החצרות האלה, את האמון שהן נותנות בנו ושואלת את עצמי האם באמת מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול? או אולי עושר גדול? לא יכולה להימנע ממחשבות על הזמן החולף והמרחב האורבאני. מעבר לגדר, מאחורי הברושים והשיחים נגלה לי בניין ישן, מוזנח ויפה, מזמן אחר. חרישית ולא נוחה מתגבשת השאלה מה היה כאן קודם?

DSCN9656L

מאפרה סיגריות

DSCN8357LDSCN8361L

DSCN8365L

בחצר הסמוכה כבר יש שער מתכת וקודן. ההסכם הלא כתוב שמאפשר מעבר חופשי בין הקניין הפרטי למרחב ציבורי הולך ונעלם מהנוף העירוני. החצר המתוקה הזאת, שהיא קניין של הבית המשותף לא נעולה ומאפשרת כניסה לכל העוברים והשבים מתוך ביטחון שדבר לא ייפגע. תל אביב המזמינה הזאת הולכת ונסגרת – חצרותיה הופכות לחניונים, מרוצפות באקרשטיין ומוגנות במנעולים.

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 12 במאי 2017
*

למה אני חוזרת הנה בשלישית? אני מוצאת תשובה מפתיעה וחייכנית – ממטרות! הפתעה קרירה אחרי שהקיץ התחיל ליבש ולייאש. נרטבתי כמו ילדה שמשחקת במים וכפות רגלי שקעו בדשא הלח, הצעצועים רטובים כאילו ירד גשם לא מזמן והחצר רעננה ונעימה. ככה צריכים הדברים להיות…

ממטרותממטרות

פורטרט עצמיDSCN8340L

הרוב הגדול של הדברים נשארו, מוגנים, לא מקולקלים או מוזנחים. משחקים רצויים ושמחים בחלקם, כמו מצאו את מקומם. מצאתי פסלים אפריקאיים ועיתון מקופל, עציץ קקטוסים ומנורה ליד הגריל. הצעצועים מחכים למחר, לאחר הצהרים – פשוטים, לא שבירים, לשימוש כולם.  ואפילו הצמח הקיצי הזה, קייצת מסולסלת, שכתבתי עליו נראה יפה בחצר הזאת, קישוט של ממש.

DSCN8391L

פסלים

ערסל

איזו נינוחות שרויה בשטח הפתוח, האקלקטי, שמאורגן לשימוש על ידי הרבים, במשותף. אין שום דבר נעול או סגור, קנה המידה האנושי מזמין להשתמש – לא לקלקל או לקחת. כמה נעים להיות חלק מ…

ומה בעצם רציתי להגיד? ככה נדמה לי שהחיים (שלי) אמורים היו להיראות. לגדול יחפה ובטוחה. לגדל ילדים ככה, קרוב לחברים כשדלת פתוחה, ולהורים יש תמיד עם מי לקשקש בזמן שהם מתנדנדים לקראת ערב. יש בי געגוע ישן לאפשרות לצמוח בתערובת המקומית הזאת, העירונית-קיבוצית-כפרית של חיי קהילה פתוחים, לא צפופים, נטולי גינונים מכבידים. אני מצלמת את הדשא האירופי הירוק תחת שמי תכלת ים תיכוניים כמו לשלוח גלויית ברכה לעצמי. 

DSCN8354Lפסל אישה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 8 ביולי 2017
*

שלושה ביקורים בדשא בכפר יונה – מהאביב לקיץ. מתברר שאפילו בבוא הסתיו לא פשוט לי לכתוב פוסט חיובי, כמעט אופטימי. אולי כי כל החצרות שביקרתי בהן הן כמיהה לכזאת חצר – מוצלחת כל כך. הרי אני יודעת שהתאהבתי דווקא בחצרות האחוריות המרוטות, הפצועות, ובזכותן הגעתי גם הנה. לכן, וגם מפחד חיות-האש הממללות, למרות החילוניות המובהקת שלי, אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי בשובי הביתה ברוח ימי תשרי: ״חננו ועננו, גם אם יש בנו מעשים״.

DSCN9665L

הרשומה הזאת מוקדשת לרבקה חברתי האהובה, שהלכה מאתנו בקיץ לפני שנה.
רבקה, שלימדה אותי שהכל בסדר (הגרסה ״לפעמים הכל בסדר״ היא שלי).
החיוך שלה (הרחב. שתי גומות) והחיבוק שלה (האמיץ) חסרים לי כל יום. בוקר וערב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלוז לחצרות האחוריות

 "כדי להגיע אל מה שאינך יודע
עליך ללכת בדרך שהיא דרך של אי ידיעה.
כדי להחזיק במה שאינך מחזיק
עליך ללכת בדרך של אי אחיזה.
כדי להגיע אל מה שאינך
עליך ללכת בדרך שבה אינך.
ומה שאינך יודע הוא הדבר היחיד שתדע
ומה ששלך הוא שאינו שלך
והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך."
מתוך ת.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים, בתרגומה של אסתר כספי

הכותרת ״בלוז לחצרות האחוריות״  נחה אצלי זמן רב אצלי בראש, וחיכתה לתוכן. אחרי הפוסט האחרון, המופנם, אינטימי ואישי כל כך, חשבתי שיהיה טוב לצאת להתבונן שוב.

בעצם דמיינתי את הפוסט הזה בתחילתו כפסקול, פסקול עם תמונות. אבל, לאמיתו של דבר, עדיין קשה לי  להניח לדברים עד כדי כך, יש דברים שאני רוצה להסביר, לנתב, מילים שאולי רוצות להיכתב.

ובפער בין התוכניות למציאות, בין החלום ליומיום, בין השחר לבוקר, בין הסקיצה לביצוע אני מתחילה את השיטוט הכחול הזה. בכלל פערים הם לעתים קרובות החלק המעניין של הסיפור בשבילי, פערים ופרומים.

 1. רוח הדברים, השראה
_____________________

מתחילה במוסיקה: מיילס דיוויס מתוך התקליט שלו kind of blue בקטע All Blues , פסיעה פנימה לחלל כחול, לסרט.
ב״הוראות ההפעלה״ לסצינה הזאת אני חושבת שהייתי כותבת – לשהות. לחלום. להקשיב. להתבונן. להיעטף בכחול.

ברווח בין הצלילים להתבונוות אני מנסה לחבר בין המופשט לקונקרטי, בין הרעיון למה שהעיניים רואות, בין מצב הרוח לצבע. צבעים חשובים לי במיוחד – הם מדברים ישירות עם ועל הרגש בלי לעבור פילטרים של מחשבה וניתוח.

והזמן שחר: החצרות האחוריות אפופות באור הכחול שעליו כבר כתבתי באביב לפני ארבע שנים. מתברר לי שאני חוזרת אליו שוב ושוב. הדבר הזה שלי עם הכחולים הוא מערכת יחסים.

 

ועל מה שרציתי לומר בדרך לשדות הכחולים כתב מזמן סבא שלי, ישראל אפרת, בשירו ״על מלים ודממה״:

 

2 . עמלנות, שיטוט וחיפוש דרך
_________________________

אני עושה מה שאני יודעת, מה שלימדו אותי – אוגרת מידע. מנסה לתת לתמונות מילים, לעטוף אותן במחשבות שלי.

קוראת ספר על הצבע כחול*.
ומגלה שהשימושים האמנותיים והדתיים בצבע הזה היו נדירים מאוד בתקופות הקדומות ורק במאות האחת עשרה ושתים עשרה הפך מצבע סוג ב׳ לאריסטוקראטי ואופנתי; שהיוונים העתיקים חשבו שהוא ממש מכוער והרומאים שייכו אותו לברברים ואילו עכשיו הרוב בוחרים בו כצבע החביב עליהם; כחול פעם, בימי הביניים, נחשב צבע חם; עכשיו הוא התקרר (אולי כי זה צבעם העכשווי של מים שבימי הביניים למדתי שנחשבו ירוקים); בבין מאות הארבע עשרה לשבע עשרה הכחול עלה בהיררכית הצבעים בתרבות האירופית וגורלו היה לשאת על גבו את המוסר; הוא התפתח לצבע מלכותי, גברי ורוחני ויחד עם ההתקדמות הזאת לפופולרי יותר ויותר. כיום הכחול הוא האהוד שבצבעים: תחשבו ג׳ינס, תחשבו סקס, תחשבו חלומות…
וכרגיל כשאני מתחילה לבדוק נושא, אני נפעמת מכמה יש לדעת, או במלים אחרות מקבלת פרספקטיבה על מרחבי אי הידיעה שלי.

מחפשת באינטרנט מידע על הבלוז.
ומוצאת בשאלה ישירה לגוגל, שיתכן שמקור השם למוסיקה הזאת נובע מהביטוי האנגלי מהמאה השבע עשרה ״The blue devils״ – השדים הכחולים – שבא לתאר את ההזיות החזותיות שלעיתים מלוות גמילה קשה מאלכוהול. הביטוי התקצר משך הזמן ל״בלוז״  “The blues” – ביטוי צבעוני לדיכאון וצער. מוסיקת הבלוז המבכה את חוסר הצדק, את שברון הלב והיאוש מבטאת גם כמיהה לחיים טובים יותר, נושאת איתה את הרעיון שבנגינה, שירה והקשבה לבלוז, אפשר להניח קצת לצער, אולי להתגבר עליו  – lose the blues.

נוברת בזיכרון על משמעות הכחול בשבילי. כותבת מילים, רשימות, רמזים לעצמי.
כחול של אור טלוויזה בלילות. כחל בעיניים. כחול של הדגל. כחול כי קר. כחול צבע מיסטי. הטווח של הכחול מאינדיגו לטורקיז. כחול של מים – אני אוהבת מים, בעצם הם לא כחולים, אלא משקפים מה שיש. כחול של נוף מרוחק בציורים רנסנסיים.
כשהייתי ילדה הלבישו אותי הרבה כחול ותכלת, בגלל העיניים. למדתי שזה הצבע הכי מתאים לי. השנה כשהחלטתי להפסיק לצבוע את השיער, זאת אומרת להאפיר רשמית – קישטתי את השיער בפס כחול.
ההתחלה של היום כחולה, כמו גם סופו. זה הזמן למשאלות, להיסוסים, זמן כחול. ובחצרות – זה צבע השמים הנפקחים ממעל, ביניהן.
למה בעצם כחול זה עצוב? האם אי פעם ניסיתי להשתחרר מזה קצת, לנער את הכחול מעלי?

מוצאת שירים וציטוטים שיכולים להיארג פנימה.
והשיר שבחרתי מאפשר עוד אחד מהדברים החביבים עלי – השוואת תרגומים

ו…אוספת את כל התמונות שצילמתי בחצרות (בעצם, את אלו שאני מחבבת יותר) שבהן מככב הכחול – 264 במספר. בשלב הבא יהיה צריך למיין.

למצוא איזו גורם משותף שעוזר לאגד תמונות או מחשבות – זו ההנחיה לעצמי.

 3. וגם ניסיון להבין, להבהיר, לתת נפח רגשי, אפילו להסיק?
______________________________________________

דברים שהרגשתי פעם (ומשפיעים על מי שאני גם היום) – בילי הולידיי נכנסה לחיי כשעזב אותי גבר צעיר שמאוד אהבתי. בצערי פצעתי את כפות ידי בזכוכיות שבורות והייתי בטוחה שתיכף אפיל את עצמי על פסי הרכבת; אבל, כמו שאמרו לפני, היום כבר לא מתים מאהבה.

לא מזמן מצאתי בספר שקראתי מישהי שהרגישה כמוני:
״אני אתחיל בשיר של זמרת שהמוסיקה שלה עזרה לי לשרוד את השנה שלי בניו יורק. היא מתה ארבע שנים לפני שהגעתי לשם. קוראים לה בילי הולידיי. כשהקשבתי לשירים שלה הרגשתי פחות בודדה.״
״ממה היא מתה?״
״היא מתה בגיל ארבעים וארבע מאלכוהוליזם. כפי שתשמעי בקול שלה, היו לה חיים עצובים מאוד, אבל כששעמתי אותה שרה, העצב שלה ניחם אותי. אני לא יודעת למה, אבל עובדה.״
(מתוך הפרטים שהושמטו מאת תומס אוגדן, בתרגומו של יואב כ״ץ, הוצאת עם עובד)

קולה השבור של בילי הולידיי היה לי מקום ומעטפת, השתקפות ומזור – כמו היום המראות של החצרות האחוריות. הכאב על האהבה ההיא התפוגג, אבל זכרון הכאב נשאר מצולק בתוכי. ההדהוד לצערי בקולה מפייס את הכאב.

ודברים שאני פוגשת היום, בעבודתי כמעצבת ספרים – לעתים קרובות אנשים לא פוחדים, אפילו נמשכים לתיאורים מילוליים של דברים קשים – סבל, צער, אימה, יאוש; אבל  נבהלים ומפנים מבטם מהביטוי החזותי של הרגשות הללו; מעדיפים בהרבה דימויים פרחוניים, אופטימיים, צבעוניים, מרוככים. והנה אני כאן מחפשת דווקא את צד התפר (B side): את המראה הפגום, הנוף השבור, המציאות הפרומה, שיביעו את האמיתות הפצועות, את הרגש החשוף הזה.

בחצרות אני הולכת בזהירות על הקו הדק שבין שמחה לכאב, כאן השער שמעבר לו אני יכולה להיפגש עם כחולי הנפש, לשיר

4. סוף / בעצם
_____________

יש נחמה במילול הצער, בנתינת צורה לכחולים. זה השיר שלי – בלוז לחצרות, בלוז למה שלא קרה, בלוז למי שאני לא, בלוז לפיגמנטציה של הזמן, לחלודה, לקמטים, לצלקות, לזיכרון שדוהה, למה שמהוה, פעור, בלוז לילד שלי שלא נולד.

״לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים יותר עזים.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
אחר כך, אהבה״
(מתוך שירה של דליה רביקוביץ, אתה בודאי זוכר)

ולסיכום, בלי חתול אי אפשר.

 

Princton University Press,2001Blue, the history of a color by Michel Pastoureau *

 

 

 

 

 

 

 

 

דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה

״אולי אין צורך לחדור ולנתח מעבר לכפות הרגליים. די בכך.״
כך כתבה לי יוספה בתגובה לפוסט הקודם בו אני מתחילה להתחקות אחרי הדיוקן העצמי שלי.
ואני עוצרת לרגע וחושבת לעצמי, יתכן; ובכל זאת רב הפיתוי להמשיך, להיכנס, לחדור. חוץ מזה הבטחתי חלק ב – אין ספק, העם מחכה 🙂

הלו דוריתקבלת הפנים של החצרות אישית מאוד – ״הלו דורית״ כתוב בוורוד על אבן בין הצללים; מתחת לשמי המפורש משקפים ורודות, אמנם מקוטעות קצת, אבל בכל זאת. כיצד אסרב להזמנה, לקריאה: ״בואי דורית. התבונני, תסתכלי טוב ואולי תמצאי״.  לב אדום מעל כהבטחה של אהבה, איך אפנה לה עורף?
ואז אני מוצאת מפתח – אות וסימן!

מפתחקורץ לי כמו אחד מסימני הדרך, הרמזים שפיתו את אליס להמשיך בהרפתקאה, לגלות את ארץ הפלאות.
״לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של אליס היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס"מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!

אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או," אמרה אליס, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל."

aliceroom3ואני מחליטה להמשיך, להידחק אפילו בקושי, לעבור דרך המראה, מבעד לאיך שאני נראית, לגן, לקסם, הלאה.

dscn0250lזה בדרך כלל מתחיל בשקט, בלילה, או בסוג של חושך, חרדה מציפה אותי והעוררות שמלווה אותה. אמירה הס כתבה את זה יותר טוב ממה שהיית יכולה לדמיין שאפשר
hesהסנאי שבי יוצא אל העולם, אל החצרות האחוריות, ואני נדרכת – מתבוננת ומקשיבה.

אני יודעת שזה נכון, שזה המקום שלי, זו דמותי: נסוגה מאירועים למפגש של חולין, מעדיפה את בגדי הערב שלי (שהם אותם בגדים ישנים ומסומרטטים שקיבלו כבר את צורת גופי ברכות  ונצבעו במה שאפרתי קוראת באפור הבית. הגוון המופלא שנוצר בשני אופנים – או שהבגדים היו פעם כהים ודהו בכביסות ובשמש, או שהם היו פעם בהירים ונצבעו אפור במרוצת השנים) על פני להתלבש כראוי, מעדיפה את המקוטע על השלם, את האחורי על פני החזית, את צד התפר ואת הסקיצות על פני הביצוע המהודק.

dscn3029l-new

dscn0011l

ירחהזמן מתגעגע ומשחק בדברים, מצייר עליהם בצבעי חלודה וירוקת, מרכך פינות חדות וסודק את השלם. אני רוצה לראות אותם=אותי כמו שאנחנו נראים ללא שיפוט ולא להיות שבויה בתדמית, או בצורה הצפויה, המוגדרת, שאמורה להיות להם משמם. אני מחפשת את המילים שיבהירו למה כאן, בחצרות האחוריות, אני רואה את עצמי. בשעות שהזמן לא ברור, כבר לא לילה ותיכף מתחיל היום אני רוצה לנסות להבין מה יש בחצרות האלה שגורם לי להרגיש שהן דיוקן שלי, חיי. לפעמים אני שומעת אנשים מתעוררים, ברזים נפתחים ומים יורדים באסלות, כחכוח ונביחת כלב, מקשיבה ומנסה לפענח.
ובכל שחר הציפורים שרות. שרות ממש ולפעמים ברעש מפליא. רעש שמציף ומקיף כמו שקט.

dscn0110dscn1865l dscn2759l dscn1500lהאחוריים של העיר מבולבלים, מלאים מסרים סותרים ופינות לא מסודרות. הדברים מתערבבים זה זה לא קרואים, לא מאורגנים, מקוטעים, פצועים, מרוטים, שכוחים, עזובים, חלודים, קרועים, ולא תמיד מובנים. הם כמו נותנים צורה לחרדות שלי ומשקפים את הפחדים, חלומות האימה, הביעותים, ההיסוסים, והתקוות הרכות.

dscn0934l

dscn2076l

dscn3756אפשר גם להתחיל את מסע הבירור הזה בצורה לינארית – מהילדות. הייתי ילדה חולמנית, בישנית, הדמיון היה הבית שלי – בדרך כלל סחף אותי הרחק מכאן. המציאות היתה כן שילוח בשבילי, קראתי ספרים ובין שתיים לארבע שהיינו אמורים להיות בשקט טיילתי לבדי ב״שדה״, ככה קראנו אז לגבעת ההבטחה. פרדס עזוב שטרם נבנו עליו בית הספר לאחיות ובית החולים דנה, שהיה בעצם, במחשבה שנייה, סוג של חצר אחורית. הייתי נסיכה צרת מותניים בטירה מכושפת, פיה שקופת כנף, או גבירה רמה בזמן שקטפתי פרחי בר ענווים כדי ליבש אותם בין דפי המחברת. הרקע לשרעפים שלי היה עזובה תל אביבית מוצפת שיחי מימוזה צהובים ודוקרניים שביניהם נחבאו בריכות מים מתפוררות ותילי נמלים פעילים. אולי לכן אני מרגישה בבית בנוף החצרות האחוריות, ושם מגרה אותי במיוחד לצלם תמונות  שאפשר לצוד בהן זנבו של סיפור שיהדהד את אלו שסיפרתי לעצמי אז….

dscn0857l

בוגנויליה

״איילה, במבי״

התמונות דהויות, מטושטשות, רועדות, לא בטוחות בעצמן, משתדלות. המבט רוצה להתמקד בפרח ופתאום נגלה לידו איזה פח, נתלה באיזה טשטוש שיש לו איכות פתאומית; מקיף קומפוזיציה מרושלת כזו שנגלים בה קצוות של חפצים ואז לפתע  עוקב אחרי חתול מתרחק בלי רחש; מוצא צעצוע, משהו מושלך ששר בצבע מפתיע, בקול רם. לפעמים אני פוגשת משהו מצחיק בין הצערים המושלכים והפרומים או אפילו מקטע יפה, יפה באופן שאין לו שיעור, אמיץ, נניח פייטה של כביסה; ולעתים זה האור, איזה גוון שהוא מעניק לדברים, קרן שמש שגרגרי האבק רוקדים בה, כמו ריח, כמו זיכרון שהאקורד הראשון של שיר מוכר מביא איתו, משהו שכזה שפוגשים בבוקר של יום רגיל בחצר אחורית שגורם לנשימה להשתנות, לדברים להיפתח. סולם לטפס בו.

dscn2409l

סולם

צבר קשור

dscn0873lאז ככה אני נראית? ככה אני חושבת שאני ? כן. להיום. בערך.
המראה לא מעובד, לא מתוקן או מוחלק; ככה מחוספס, עקום, מטפטף, צומח מתוך סדק וקצת מעופף, שבור לב,

כנפיים בקבוק סוקולוב

הנני – מלאה סתירות פנימיות, פערים וגשרים, ודברים סמויים בחשכה (מחכים להתגלות? מעדיפים להסתתר?), טלאים, אוסף אקלקטי וחד פעמי. הסיפור לא ברור, לא מסוגנן, לא בהכרח המשכי. המבט נמשך לצבעוני, למצחיק, לפצוע.

איזה רגש מציץ, חשוף יתר על המידה, לא אלגנטי. לגמרי לא – יותר מדי, פחות מדי, לא ממושמע. דמותי, מה שאני רואה, יותר פרומה מפרועה, יותר יומיומית מחגיגית, יותר ישראלית, מקומית, תל אביבית מגלובאלית, יותר לא מרוצה משבעה, יותר כמהה ממסופקת. ולבטח שופכת כאן עודף לא מרוסן של מילות תיאור…

dscn2119l-new

dscn2951l

קומקוםשמיכת טלאים שנוצרת כאן היא  כמו תיאור פיזי של הנפש, המחשבות, התודעה המתפתלת.

אני מנסה שבחירת התמונות לפוסט הזה תהיה אינטואיטיבית ככל האפשר ומוצאת שיש בהעדפות שלי חשיבות עצומה לצבע, לאור, לאומץ להבקיע, לפרוח, להוריק ולהצחיק מבין האפר והאבנים, להאיר פינה חשוכה, לחשוף במעט את סודותיה.

dscn3116l

סדק

dscn2757lהנה, ככה אני רוצה להיות. פורחת. מבעד לשערים הנעולים, מבין אבני הגדר האפורות. למצוא מה חזק כוחם של הסנאים. dscn3213lבמקום מוטו אני מבקשת לסיים כמין דז׳יסטיף במילים של אבא שלי, בן עמי שרפשטיין, שהן כמו מגדלור בשבילי, קריאה לצאת אל שבילי החצרות, אל החיים:
״האמנות בכל צורותיה היא תמיד אנטיתיזה, אינסטינטיבית ורצונית, לבדידות, שגווניה מרובים כסמים–שכנגד שנועדו להילחם בה. אבל האמנות היא יותר מסם–נגד רב–פנים לבדידות. היא מציגה, כפי שאמרתי, את הצורות העמוקות של היחיד ושל התרבות; היא לוחמת באפתיה ובאנרכיה באמצעות כוחה ליצב ולעורר, היא לוחמת בקיפאון באמצעות כוחה ליצור, לפורר וליצור מחדש את הסדר בעולם האדם; והיא תובעת בשקט או בקול זעקה, תגובה מבני–אדם.״

(מתוך ספרו של בן–עמי שרפשטיין, טבעה האוניברסאלי של האמנות, עם עובד, 1989, תירגם מאנגלית: דן דאור)

*תודה מיוחדת לאמירה הס על הרשות לפרסם את שירה, ולאלי הירש על שהביא את השיר הנפלא הזה לידיעתי

 

 

 

 

 

 

דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה

60. שישים? שישים! לא ייאמן. איך הגעתי הנה?
זמן מתאים להתבונן בעצמי במבט מפוקח, אולי אפילו משועשע? לדייק – זו בעצם המטרה שאני שמה לעצמי.
בשלב ראשון התגובה שלי מתאימה לכותרות סיפורים של גנסין: בינתיים, בטרם, הצידה. לא קל להישיר מבט אל עצמי.

images%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%98 self-portrait-with-braid-1941-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94כמו ציירים שאני אוהבת אני רוצה להביט פנימה אל עצמי באומץ, בלי הנחות, כמו שאנחנו החברות קוראות לזה באור הפלורסנט (בניגוד לאור הסלחני של נרות למשל) לשרטט דיוקן עצמי שלי.

אני מתחילה לגשש אחרי קווי המתאר של דמותי באזור הנוחות שלי, במקום שאני מרגישה שהוא מולדת  – החצרות האחוריות. במקום להביט במראה אני משוטטת בחצרות התל אביביות, שם אני מוצאת את קמטי הנפש שלי: קמטי צחוק, גיל, צער וסתם קמטי בר.

dscn8321l

dscn2901l

dscn5504lאני יודעת בתוכי שהתמונות והמילים שלי מארץ החצרות האחוריות הם דיוקן עצמי. למה? אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, המילים לא מספקות. אני נזכרת בספרו של אבא שלי
״ Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion״.

Ineffability – היתה לי מילה חדשה כשהוא כתב את הספר. מילה נהדרת המכילה/מקפלת בתוכה את השלילה שלה. אחדות של ניגודים. חידה בתוך מילה.

( את שם הספר קשה לתרגם. אולי ״הבלתי ניתן לביטוי ״.  גם failure לא ממש קל. כי הכוונה כאן לאי-ספיקה, לא לכישלון. קוצר/אזלת ידן של המילים [הבעיה שאין למלים ידיים]? נרפותן? חולשתן?)

המוטו של ספרו הוא:

screen-shot-2016-10-04-at-18-47-36-copyובעברית : "מה שעושה אותי לעצמי הוא אותו חלק מהלא-נודע שקיים בי… הפערים הם נקודת המוצא שלי". פול ולרי, מסייה טסט

 נקודת ההתחלה היא הפערים – הנה מחשבה שמאפשרת לי לצעוד צעד אחד לעבר עצמי. אני ממשיכה לקרוא בהקדמה:

screen-shot-2016-10-04-at-18-42-16-copyאנחנו הננו בעלי-החיים המשתמשים במילים והמרבים להתלונן שהמילים מכזיבות. כשאנחנו רוצים להביע משהו ואיננו מצליחים ליצור את הרושם המדויק, נאמר אולי: "אי אפשר לנסח זאת במילים". אנחנו רומזים שאילו יכולנו להשתמש היטב במילים או אילו היו המילים מדיום מהימן יותר, היינו מיטיבים להביע במדויק את חווייתנו והיינו נתפסים בעיני אחרים כפי שאנחנו יודעים שהננו. דומה שכולנו שותפים לאותו חלום, סמוי ככל שיהיה, על תקשורת מושלמת ועל קרבת נפש מושלמת, וכמה צר לנו כשאנחנו נותנים את דעתנו להחמצת החלום הזה.

dscn0592l

dscn9575l

dscn2050lאז אני פונה לתמונות, אולי משם יבוא עזרי. אני מתחילה מתצלומים שבהם נחשפים חלקים ממני, מגופי – רגל או לפעמים בגד, צל, השתקפות. לפעמים אפילו רואים את המצלמה או את פעולת הצילום. כמו משחק מקדים, אני מתחילה מהקצוות, מהחלקים שנחשפים בקלות. המקטעים האלה שלי נמצאים בלא מעט תמונות אם במתכוון ואם פולשים באקראי לפריים.

dscn5311ldscn0849ldscn5716lומה בעצם אני רואה? כפות רגליים בנעליים או בסנדלים, קרוקס; תשומת הלב שלי מופנית לבהונות רק כדי לגלות שהרווח בין הבוהן השנייה לשלישית קצת מוגזם (מסימני הגיל?). כל צבעי הלק מעוררים בי איזו חיבה לעצמי. אני נחשפת כהשתקפות במראה, מוצאת את דמותי בשלולית, כל כולי צל חולף בחצרות האחוריות. בין מסמרים וקרשים לחלודה אני מוצאת קטעים ופיסות שלי, קצוות בינות לעשבים; יד עם מצלמה מצלה על העזובה – התיעוד נהיה חלק מהתמונה. אני שואלת את עצמי אם כל הקטעים הללו הם הימנעות מהתבוננות ישירה במראה? עצרתי כאן לחודש חודשיים, לא מצאתי את הדרך.

dscn3059l dscn3672lחזרתי לספר של אבא שלי בשלישית, למצוא את סיסמת הקסם שתאפשר לי לעבור.

screen-shot-2016-10-04-at-18-48-15-copyובתרגום עברי: כרבים אחרים לבי יוצא אל אותם אזורי סְפָר שבהם הידע מתפוגג והופך לבוּרוּת ולתעלומות אמיתיות ומדומיינות.

אני שבה להתבונן. מה אני למדה על עצמי בתמונות משטח ההפקר? שאני אוהבת לקים בכל מיני צבעים וקומפוזיציות אגביות? שביקרתי בחצרות קיץ וחורף, בשמש ובאפילה? שהצל שלי הולך לפני? ויותר מכך – שאני יכולה להתחבא בצל שלי – קווי המתאר שלו נוחים כמו שמיכת פוך,  מטשטשים את הפרטים, מחברים את המקטעים לגוש? מחייכת במבוכה לנוכח הזרת שלי המורמת (ללא טיפת מודעות עצמית) בזמן שאני מצלמת, כמו הייתי איזו ליידי במסיבת תה.

התמונות מעידות על דברים שמושכים את תשומת לבי: חתול שיחמוק עוד שנייה, שעון בלהות, מטאטא ובמרחק חצרות לא מעטות – יעה, פרחים אמיצים, ברזים שיבשו, שאריות.

dscn5140ldscn0923l

dscn4542l

dscn9281הדגדוג הראשוני הזה, הקילוף, תחילתה של החשיפה מענג, משמח. הפרימה מפתה להיפתח עוד קצת, ומתיזה ניצוצות ורמזים על הסכנות והעינוגים שבהמשך. כפות רגליים וצללים, חלקת עור שכמהַה להתגלות ממחשוף, זה מרעיד בי את החשק להמשיך.

dscn9727ldscn0629lוכדי להחזיר לעצמי חלק מהאמון במילים אני חוזרת לקארבר – הוא שמלותיו אותתו לי את תחילתו של המסע הזה לחצרות האחריות שהתחיל באפלולית. (ואפשר לקרוא על כך בפוסט השני שלי). הנה קטע מדברים שנשא חודשים מעטים לפני מותו באוזני תלמידים ״הרהור על שורה מאת תרזה הקדושה״**:
״סנט תרזה, אותה אשה מדהימה שחיה לפני 373 שנים אמרה: ׳מלים מובילות למעשים… הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה, ומעוררות בה רוך.״
ומסיים את דבריו כך:
״זכרו גם אותה מלה כמעט חסרת שימוש, הנמצאת על סף היעלמותה ממילון המושגים הציבורי והפרטי: רוך. זה לא יכול להזיק. ואת המלה השניה: נשמה – תקראו לזה רוח, אם אתם רוצים, אם זה עוזר לכם להגדיר את הטריטוריה. גם את זה אל תשכחו. שימו לב לרוח של מילותיכם, של מעשיכם. זאת הכנה מספיקה. די לדבר.״
ואני מנסה לקחת מכאן את הרוך ואת האומץ ולהמשיך הלאה לפוסט הבא.

עד כאן אולי זה קצת קל מדי, חיצוני – זה בעצם עוד לא לגמרי מה שרציתי לומר. עדיין לא הגעתי לדיוקן העצמי המדוייק עד כדי נחמה ומרגוע. תם שלב האפולוגטיקה. הצעד הבא דורש leap of  faith – דילוג שיש בו נכונות להאמין במשהו שעדיין לא הוכח.
לחתור הלאה אל הפְנים. הלאה לחדד את המבט, ללטש, לשייף את המחשבה. להעז להסתכל באפילת הלב, לעבור מבעד למראה. לחדור.

dscn3051l
סבא שלי, ישראל אפרת,  פותח לי בשירו דלת להיכנס וגם לצאת. משלח אותי הלאה

%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%a4%d7%aa%d7%97-%d7%95%d7%a6%d7%90היי, כמו כמה וכמה מהסופרים שגדלתי עליהם – אני כותבת בהמשכים 🙂 בקרוב חלק ב.

 

* Ben-Ami Scharfstein, Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion, 1993, Suny Press

** ריימונד קארבר, שירים, ערך ותרגם :עוזי וייל, מודן, 1997

*** על זמן ועל חוץ, מתוך ספרו של סבא שלי, ישראל אפרת, אלול כלו חדש של שיר, מסדה * אגודת הסופרים, 1972, המוקדש לי.
שיר נוסף שלו שמתאים מאוד לדברי אילו הופיע בפוסט קודם שלי ״בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו״ וממנו בחרתי גם את הציטוט שנחרט על המצבה שלו.

 

dscn5451l

איך כותבים חניה בהונגרית?

מוסיקה!

אנחנו תיירים בבודפשט. אוגוסט. ביום הראשון פוגש אותנו גשם קיצי – אושר! אנחנו פותחים מטריה והולכים לאתר הקרוב ביותר למלון, לבית הכנסת ברחוב דוהאני. יושבים בפנים להתייבש ולהיות תיירים. המקום מפואר, כנסייתי משהו במראהו. אני מתבוננת בפרטים: בזהב, בויטראז׳ים, בפיתוחי העץ המשובח, במגיני הדויד המשולבים בעיטורים מכל הסוגים וחושבת על האנשים שישבו כאן, על ספסלי העץ, שמותיהם כתובים באותיות עבריות על המושב. נינוחה על מושב העץ האיכותי המגולף להפליא, אני לא יכולה להימנע מלחשוב על שבריריות הקיום, על הקרח הדק מאוד, על הפסע שמפריד…

יצר הצילום שלי לא התגלה עד שראינו את החצר האחורית של בית הכנסת, רטובה מגשם.

DSCN2558L

האות העברית היא מאהבותי הגדולות והנה אני נפגשת עם אהבתי הרחק מביתי. הידיעה שכל מי שקיבל חינוך יהודי בכל מקום בעולם, כאן באירופה, בבגדאד, בארגנטינה או בניו יורק, לפני חמישים או חמש מאות ואפילו אלף שנה ועכשיו אני יכולים לקרוא אותם דברים גורמת לי לתחושה שקשה להגדיר: התפעמות, התרגשות, התפעלות, שייכות. על כל פנים רגש שמאיץ את הדופק.

אני עומדת בפתח, מתבוננת ומקשיבה לגשם הרך היורד על הכתובות ונזכרת בספרו של אמרה קרסט ללא גורל. כשחזרתי עיינתי בו שוב למצוא ציטוט מתאים. הקטעים המסומנים הלכו והתרבו. קשה לבחור: שיחה עם הכרטיסן ברכבת שחזרה מבוכנוואלד, תיאור של בודפשט כשהוא שב אליה, וכאן הרגע הזה בו הוא מגיע

ללא גורל ביתL

ואחרי הכל, הקטע שאני הכי רוצה להביא הנה הוא סופו של הספר. הגוף שלי מגיב כל פעם כשאני קוראת בו.

ללא גורל סוףL

ממשיכים. בודפשט יפהפיה. כמה קל להיות תיירת – להתבונן מבחוץ, ללא עוגן, ללא מחוייבות. אני מוצאת את עצמי מחפשת אחיזה, נמשכת לנקודת המבט המוכרת לי מהחצרות האחוריות של תל אביב – ציץ אמיץ שצומח מתוך אבן בחצר כנסיה, מדרגות המילוט של המלון. מהו הדבר שגורם לי להרגיש שייכת? מהו הדבר שמחייה אותי בחצרות האחוריות? חמקמק ועם זאת ברור לי לחלוטין. אולי אכתוב על זה בבלוג הזה שוב, על צד התפר, על הדברים שאנחנו עוזבים לא מטופלים והם מסרבים להיעלם, על קמטים של המציאות, חלודת הזמן –  לכתוב ולצלם כדי להבין, להרגיש בתוך התמונה.

חצר אחרית, מדרגות מילוט מלון סוהו בודפשט

ואז ביום האחרון לחופשה זה קרה. בדרך חזרה למלון, רגע לפני שאורזים, ברחוב דוהאני, כמו עליסה עברתי במנהרה (מרומזרת) והגעתי לארץ הפלאות שלי – חצר אחורית של ממש!

DSCN2671 L

 

DSCN2667 L

כאיילה שינסתי את ברכי הדוויות ושוטטתי במרחבים של היקום הזה להתבונן, לתעד, להפנים, לראות את עצמי. אמנם המרחב גדול יותר, אבל המרכיבים מוכרים: צמחי מעזבה, נשכחות ושאריות, פליטי אש, בדלים, גרפיטי, חמרי ניקוי, מכוניות חונות וקירות מתקלפים ובלויים. אהה… ארץ מולדת. כמעט, אף לא חתול אחד. הרמתי מבט ליונים שחנו על קיר הגרפיטי והסתבר לי שמהחצר האחוריות הזאת רואים  את בית הכנסת. כמו שאני אוהבת הדברים נגלים בספירלה. הקצוות נפגשים, תחילת הטיול וסופו משוחחים ביניהם כאן, בשמש הבוטחת והחמה במגרש החניה.

DSCN2643 L

 

DSCN2623 L+

 

DSCN2626 L

מגרש החניה מאחורי בית הכנסת בודפשט. רחוב דוהאני. יונים. 1 באוגוט 2016

DSCN265 L

שמעתי קול צחוק. הלכתי בעקבותיו וראיתי ליד הארובה הגבוהה שתי נשים מעשנות, משחחות במרפסת. הצילום לא יצא מספיק ברור (הגדלתי לנו קטע לנסות להבחין יותר בפרטים. אולי בעצם הפענוח לא משנה, העיקר הוא הגירוי) אבל נימת השיחה שלא הבנתי אף מילה ממנה היתה מוכרת לי. חברות. כמו השיחה שלי עם החברות שלי שנמשכת על פני כל החיים, החברות שלי שהן הזיכרון שלי, הנרטיב של חיי. וחשבתי על עוד חברה, דוברבקה אנחנו קוראות לה באינטימיות ומקוות להיפגש לקפה מתישהו.

DSCN2648 L

דוברבקה אוגרשיץ׳ שספרה מוזיאון הכניעה ללא תנאי מלווה אותי מאז שראה אור. תחילתו תכולת קיבה של פיל הים רולנד, שהיא כעין חצר אחורית ועל מרכיביה היא כותבת: ״כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה […] הקורא מוזמן לקרוא את הספר (ואני אומרת את הבלוג) באופן דומה. ואם לא ימצא בין הפרקים זיקה והקשרי משמעות חזקים, הוא מוזמן לגלות אורך רוח ובהדרגה יתהוו הקשרים מעצמם.״ והיא כותבת גם על חברות. שוב ושוב אני מדפדפת בספר כדי לבחור קטע אחד (שהרי הצמצום הוא יפה בעיני) שינקז לתוכו את כל מה שאני רוצה לומר, שיבהיר איך כל התמונות הללו מתחברות אצלי בראש.  אני מתקשה ובגלל זה זוכה לקריאה נוספת במבחר קטעים נפלאים על חברות: הן היו נערות של אוניברסיטה: דינקה, אלמה, סוטי, גרטה ודוברבקה. תיאור המפגשים שלהן מחמם את הלב: ״חגגנו כמו בתוך סאונה, התחממנו באדים שהעלינו אנו עצמנו״. משהו בשיחת הנשים במרפסת מתאים לי לתיאור בספר: הן היו חברות לאורך שנים רבות. את גיל המעבר, היא כותבת, חוו כמאבק כולל נגד אי–הסדר שבחיי היוםיום, שהלך והתפשט חרף כל מאמציהן לרסנו. ״הימים נהיו פתאום קצרים יותר, או משהו״ היא כותבת ואני מהנהנת וחושבת על חברותי הטובות, אחיותי לחיים, ששילחו אותי למסע הקטן הזה.

בסופו של דבר הצלחתי לבחור:

חברות מוזיאון הכניעהL.jpg

בדרכי החוצה, חזרה למלון לארוז, הבטתי אחורה, לעבר העזובה של החצר, למעלה אל הבית המפוחם שחלונותיו נשארו פעורים –  הנה, תשוקה לחצר הונגרית, חוט מחשבה חדש – בכל זאת כמה סנטימטרים מעל פני האדמה. הצלחנו חברות, תודה.

DSCN2663L

וגם תשובה לשאלה הפותחת – ככה כותבים חניה בהונגרית.

DSCN2673L

יש גם הערת שוליים הנוגעת לחשיבות של מעשה הצילום. צילמתי את השלט רק כציון מקום, הוא יועד להיות תיעוד יבש ואז גיליתי  אותן – אותיות עבריות. מצאתי הניח או חניה.

אקורד הסיום מוקדש ליואב, שמחכה לא פעם בסבלנות בין עשבי החצרות האחוריות. הוא מעדיף את המחולות ההונגריים על הוואלס לדנובה.

תודה ליקירותי שיזמו ואיפשרו את המסע הזה: אפרתי, דבורה, ללי, נעמה וברוריה.