בגנוּת האחריות

אבל למה עכשיו את לא יודעת לעוף, אמא?"
"כי כבר גדלתי, יקרה שלי. כשאנשים גדלים הם שוכחים כיצד".
"למה הם שוכחים כיצד?"
"כי הם כבר לא עליזים ותמימים וחסרי לב. רק התמימים והעליזים וחסרי הלב יכולים לעוף".
(דיאלוג בין ונדי המבוגרת לבתה, פיטר פן).

או במילים אחרות חסרי האחריות הם אילו שיכולים. ואני? במקום לעוף, אני אחראית.

כשניסיתי להבהיר לעצמי איך אסביר את הכתיבה בגנות האחריות נזכתי במורה חיה, אי שם בתיכון כשהסבירה לנו על תפוקה שולית יורדת: אדם אחד עובד בחלקת שדה בגודל כזה וכזה מספיק כך וכך, שניים יספיקו כפול, שלושה יספיקו עוד יותר אפילו וכן הלאה. באמת וכן הלאה? אם ינסו 100 אנשים למשל לעבוד באותה חלקת שדה האם באמת יספיקו יותר? לא. הם יסתבכו זה בזה והתפוקה תפחת. ואני ישבתי בכיתה, השמש נקשרת בעיניי וחשבתי כמה חם לאנשים העובדים בשדה…

זהו. בדיוק ככה בעניין האחריות. זה טוב ויפה וראוי ואף מועיל להיות אדם אחראי, בעיקר לסביבתך. אלא מאי? עוד ועוד ועוד אחריות ואז היא הופכת משביתת שמחות, שוחקת, רומסנית. המקום שהיא תופסת בנפש לעתים חוסם את האוויר הנחוץ למעוף הדמיון; כובד האחריות על הכתפיים מפריע לי לדלג, הדברים החשובים שהידיים אוחזות תופסים את מקומם של הצדפים או הפרחים שיכולתי לאסוף, מונעים את משחק האצבעות בטיפות הגשם.

אני מדמיינת את האחריות לפעמים כמו קולר: הרצועה המושכת והמתהדקת מורכבת ממה שצריך, מה שרוצים ממני, מה שביקשו, מה שהבטחתי, מה שמקובל, מה שמצופה, מה שנהוג. 

כל כך היטיבו לבטא את כל אלה יונתן גפן, יוני רכטר ואריק איינשטיין בשיר ״הצריך הזה״

איך נראית אחריות? שאלה לא קלה בכלל. בהיותי בנאדם כל כך חזותי, אני תוהה, במיוחד בתוקף המחשבה שאולי אכתוב פוסט על אחריות מוגזמת וחוסר אחריות בריא. כובד הראש החוסם את עורקי היצירה, המקוריות, האומץ – האם אפשר לצלם אותו? האם הדימוי של הכדור הזה בראש הסולם יכול להתאים? ומי אחראי למי? הסולם לשאת את הכדור או הכדור לשמור על שיווי משקל בדיוק שם?

בחצר האחורית של נעמה

אולי קל יהיה יותר להבין את ההתנגדות שלי לאחריות בעזרת המחשבה על ההיפך ממנה. להתמקד במה שאחריות עודפת כובשת ומעקרת: מעבר לטווח מסויים היא רומסת (לפחות אצלי) את ההרשאה הפנימית, את ההשראה, את הצמיחה, את הלבלוב, את העצמי. אולי עצם השיטוט שלי בחצרות הוא הבריחה שלי מאחריות? במקום לסדר את החזית אני מטיילת לי בעורף. עצם ההימצאות בחצר האחורית שלעתים כה קרובות מוזנחת היא סוג של התחמקות מאחריות, לפחות זו של הנראוּת, של הייצוגיות.

ולכן אדבר בשבח הספונטניות, בשבח הבטלה, בשבח הילדיות, בשבח העצמיות, בשבח המעוף, האנרגיה האלכסונית, בזכות קלות הראש. צריך לפתוח את השער ולצאת מהגדר, או להיכנס לארץ הבלתי צפוי.

Don’t fence me in * (שימו לב לדיאלוג הנהדר בין השניים במיוחד בדקה 4:26)

השוטטות עצמה, במקום לבצע עוד מטלה מרשימת המטלות הארוכה המחכה ל-V הגואל, היא מרד זעיר באחריות. מעשה שהתועלת בו לא ברורה, שמטרתו מתגבשת תוך כדי. אולי באמת לא הייתי נתקלת בחצר המפעימה הזאת שנגלתה לפני, כמו שנפתחת תיבת ההפתעות, אילמלא הייתי הולכת (בחוסר אחרית מהזן הכלכלי) לרופא השיניים היקר יותר, ששבה את לבי. אולי זה המקום לציין שבמידה מסויימת של חוסר אחריות ציבורי אני מכניסה אותה לבלוג שלי ״ארץ החצרות האחוריות״ למרות שהיא בעצם חצר קדמית. כמו קסם היא נגלתה לי בדיוק ברגע המתאים.

בשבח הבטלה כתב כבר ברטראנד ראסל במסה שבעצם ממליצה ממליץ על הבטלה היחסית, כמופת לאחריות חברתית, מין היפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב, אני קוראת ומהנהנת לעצמי:

״כמו רוב בני דורי, חונכתי על ברכי האימרה "הבטלה היא אם כל חטאת" […] רק סגפנות אווילית, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם.

האמת היא שהזזת חומר הנה להנה, בעוד שבמידה מסוימת נחוצה לקיומנו, היא בהדגשה לא אחת מהמטרות של חיי האדם. […] הוטענו בעניין זה מפאת שני צרכים. אחד הוא הצורך לשמור שהעניים יהיו מרוצים, מה שהוביל את העשירים, במשך אלפי שנים, להטיף למהוגנות שבעבודה, תוך שהם דואגים בעצמם להישאר לא-מהוגנים במובן זה. השני הוא הההנאה החדשה מהמנגנון, המביאה אותנו להתענג על השינויים המתוחכמים להדהים שאנו יכולים ליצור על פני האדמה. אף אחד ממניעים אלו אינו נראה מצודד לפועל במציאות. אם תשאל אותו מה הוא חושב לדבר הטוב ביותר בחייו, לא סביר שיענה […] “אף פעם אני לא מאושר כמו עם עלות השחר עת אני יכול לחזור על העמל שהוא מקור סיפוקי." הם רואים בעבודה את מה שצריך לראות בעבודה, מקור הכנסה, ואלו שעות הפנאי מהן הם שואבים את מעט האושר אותו הם חווים.

בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום […] ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות, והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות. הואיל והאנשים לא יהיו עייפים בזמנם הפנוי, הם לא יבקשו רק שעשועים פסיביים ותפלים. סביר שלפחות אחוז אחד יקדיש את הזמן מחוץ לעבודה המקצועית בעיסוקים בעלי חשיבות ציבורית, ומכיוון שהם לא יהיו תלויים בעיסוקים אלו לפרנסתם, מקוריותם תהיה חסרת גבולות, ולא יהיה כל צורך לציית לסטנדרטים שנקבעו בידי ברי סמכא באים בימים. אבל לא רק במקרים יוצאים דופן כאלו יבואו לידי ביטוי יתרונות הפנאי. גברים ונשים רגילים, בתינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח.״

ציטוט מקוצר מהתרגום של יניב חמו

וכדי להביא לכאן גם את שמחת הספונטניות אצטט מספרו של אבא שלי ״ספונטניות באמנות״: הוא מזכיר לנו ש

״חוויות של משחק ושל יצירה קוסמות לנו כל–כך מכיוון שכאשר הן אינטנסיביות הן מבטלות את המודעות לזמן ולעצמיות (ואני אוסיף כאן ולאחריות), ומעוררות תחושה של ספונטניות מוחלטת. לאמיתו של דבר, אנחנו מרגישים הכי עצמנו כשאנחו עושים משהו באינטנסיביות רבה עד כדי שכחת עצמנו.״

״מאחר שאנו בני–אדם הננו בעלי–חיים רבי תושייה, מצאנו דרכים רבות להתמודד עם השיעמום ועם תאומו המסוכן, הדיכאון. כדי להימנע משיעמום אנו מנסים בדרך כלל להגביר את ההנאה מפעילויותינו היומיומיות. דרך אחת היא לשקוע בהן בהתמדה רבה יותר (ואני מוסיפה למשל להכין המון רשימות מטלות שצריך לבצע), ודרך שנייה — לגוון אותן כדי שיהיו מרגשות יותר…. הריגושים האלה מחדשים את חיוניותנו ומחזירים ותנו למצב ההנאה שבסיסי האידאל של החיים הספונטניים שלוחי הרסן.

האידאל הזה משיב את ילדותנו, שנשארת זיכרון מודע שימושי וזיכרון לא–מודע שימושי עוד יותר. כשהיינו קטנים הורשינו לפעול כאילו כללי המוסר אינם חלים עלינו״

מתוך ספונטניות באמנות מאת בן-עמי שרפשטיין, ספרית אפקים, עם עובד 2006 

החצר הזאת מזכירה לי את העונג הגדול בשובבות, את החירות הגדולה שאפשר למצוא באמנות; את מה שהטמיעו בי בילדות – הרשות לחשוב אחרת, הרשות לחרוג, לצאת מהקווים, לצחוק בקול רם מדי, לבכות כשלא מתאים, לא לעמוד בזמנים, לעוף על כנפי הדמיון, לצייר בלי סקיצות, להניח דברים על הנייר מבלי למדוד והנה אם יש ציפורים בראש אפשר להוסיף אותם גם לעץ.

גם בילבי גיבורת ילדותי חושבת שלהיות מבוגר אחראי זה לא משו בכלל.

מתוך ״בילבי לא רוצה להיות גדולה״ מאת אסטריד לינדגרן ואינרגיד ונג נימן, עם עובד, 2017

או כמו שסיכמו את זה בילדותי: לא רוצים לישון (כי זה נבון, כי צריך לקום מחר מוקדם, כי זה בריא)  רוצים להשתגע!

בסוף השיטוט הורדתי את הנעליים הלא נוחות שנעלתי והשארתי אותם על ספה מיותמת שחיכתה להם. הפלגתי הלאה בכפכפים (שחיכו לי בתיק הבריכה) לצלילי Girls just want to have fun.

נ.ב. היו סימנים להקשרים מאוד שונים בחצר. זה מה שאני ראיתי באותו היום. מישהו מכיר את החצר הזאת ברחוב גורדון? יודע עוד אודותיה?

קמטים

תשעה חדשים מאז הפעם האחרונה. איך מתחילים? כדי לצעוד צעד ראשון בדרך חזרה למולדת החצרות האחוריות שלי נאחזתי ברשימה של אברהם בלבן כבידית לחילוץ מהשתיקה.

אברהם בלבן, רשימות תל אביביות, הארץ, 27.9.2019

התחלתי מסופה של הרשימה, רציתי לתת למילים תמונה, צורה ונפח חזותי. הפיתוי הזה – להצטרף לסיור בחצר אחורית בשלווה מאובקת, לפגוש עוד פיסת אדמה נשכחת – עבד. הנה אני שבה.

השכמתי לצלם בראש השנה תש״ף, ומייד עם הקפה שאחרי ניסיתי לחשוב מה אני הכי רוצה לומר, מה משמעותי לי עכשיו. הרהרתי, כתבתי, מחקתי והתלבטתי בימים שבין כסה לעשור, שהשנה אחרו וחלו באוקטובר. בתל אביב יש בימים האלה, הימים הנוראים, מעט (מאוד) רחמים שאנחנו כה זקוקים להם: להט הקיץ מרפה מעט, עננים בחלוני מרככים את זוהר הזריחה. ביום כיפור מצאתי את הקול אותו ביקשתי בשני ספרי שירה: ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ של חיים גורי ו״עוד לא עוד״ של טוביה ריבנר (ה״עוד״ הזה שחוזר בשמות הספרים, חץ ללב). נדמה לי שאולי אין טעם שאוסיף מילים על השירים שכתבו שני משוררים אלה בערוב ימיהם. ובכל זאת … אולי אעז 

ועל תקוות הסתיו שלי ועל סבא שלי, ישראל אפרת, כתבתי כבר בבלוג הזה לפני כמה שנים, כשטיילתי בין צייטלין למאנה. 

כל הבלוג הזה יסודו בשוטטות, שוטטות רגלית בחצרות, שוטטות מחשבתית שנולדת שם, ולכן קשה לתכנן מראש, זה לא צילום אולפן שאפשר להכין לו את התאורה והאביזרים. אני מתחילה באיזה גרעין של רעיון, ואז הולכת בעקבות החצרות, מנסה לאחוז בחוט המחשבה. השוטטות שלי הפעם רוקמת בתוכי בצבעים מאובקים, מטליאה לבד אחד את הילדות שלי המתרחקת והמבט הנוכחי היומיומי שלי אל הזקנה. אני מטיילת בחצר הסתווית יד ביד עם הבהלה מתבוננת בפניה עד שארגע.

מצאתי את עצמי בחצר אפרורית, שקטה, כמו איזה מיצוי של חצרות תל אביב המוזנחות בנחת. דומה כל כך לנוף מולדתי הממשי. הארץ כמו בשירי המולדת, כמו שנראתה בפלקטים של הכנרת ושדות חיטה שנתלו בכיתה, לא מוכרת לי באמת מהילדות. להורי לא היתה מכונית ועיקר הטיולים שהציעו לי בבית היו בספרים. מבט אמיתי לשנות ילדותי נושא אותי למדרכות הוותיקות והסדוקות שעשב מציץ משוליהן, לטלאי עפר תל אביבי של שנות השישים, אל ״שדות״ שעדיין היו בור ונשאו את כל מטען הזמן שחלף עליהן, עונות השנה, אנשים שביקרו כאן, חפצים נשכחו.

חיים גורי כתב בספרו ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ מילים שמתאימות להפליא לתחושות שלי בחצר השקטה השכם בבוקר החג:

החצר הלא מעוצבת מזכירה לי את חצר הגן או בית הספר, את העפר בגן השעשועים, את דרך העפר בדפנה, זו שהפכה לשלולית חורף ענקית שאהבנו כל כך, הדרך שהלכנו בה כולנו, ילדי השכונה, מהבית לגן ולבית הספר, ולמכולת גם. צמחי בר שהתערבבו בצמחי תרבות שנעזבו לנפשם, ששורשיהם התחזקו בשדה הבור. הפשטות הנינוחה, הברז המטפטף בפינה, עקבות צעדינו בחול – זה הנוף שגדלתי בתוכו.

כאן בחצר המאובקת אני מקווה לפגוש בשלוות הזקנה. הזקנה הזאת שקשה וכאוב להתבונן בפניה, קל לי יותר להתחכך בה בחצר אחורית שחוקת שנים כמו זו. הארכיאולוגיה של הקיום שלנו כאן, בעיר, כאן בתל אביב, חלודת הזמן, הטקסטורה של המקום, הריח המאובק של העפר, השילוב של ההזנחה הקלה, ועקבות האנשים שעברו כאן, מזכירים לי את שירו של טוביה ריבנר. 

מתוך ספרו  של טוביה ריבנר, ”עוד לא עוד", הוצאת מוסד ביאליק, 2019

אני רוצה להיות פתוחה כמוהו לסימני הזמן. פני ההולכים ומתרחקים מפני ילדותי, הורי שמפת פניהם הקשישות אוגרת אל תוכה את כל השנים שחלפו – אני רוצה לאהוב את כל זה; להצליח להביט בתום לב, בנדיבות ולא ביראה אל צלקות הזמן, אל מה שלפני. החצרות מתווכות ביני ובין האהבה הזאת, כמו תרגום שמאפשר להתקרב ברוך לזקנה. להרחיק את המבט והעדפת הלב מהדרישה המרחפת באוויר לעור חלק וצעירות אינסופית.

חיים גורי מתוך הספר ״אף שרציתי עוד קצת עוד״, הקיבוץ המאוחד 2015

אני מתבוננת סביבי שוב ולאט. לומדת את המקום, תמיד נגלה עוד משהו וגם בחצר שנראית משמימה לחלוטין: בקבוקון מבריק על הארץ ליד נוצה בינות לעלים המרשרשים והנה מהצד השני פלא של ממש – חתלתול מציץ אלי! והנה יש לו אח, הוא לא לבדו. לאחר מכן, בבית, אני מגלה בצילום עוד תינוקי מעבר לגדר – שלישייה!

החתלתולים, פניהם תמימים כפרחי אמנון ותמר, מבטם סקרני ופתוח, מוגנים כרגע בעולמם בין הגדר לכריות תחת צל העץ, מחכים לאמא חתולה. הצעירוּת הזאת, שברירית ומתוקה כל כך עד שהלב נכמר, ובכל זאת תקוות הסתיו. שישתובבו, שיגדלו וימצאו בית ומחסה. שיבוא הגשם.

מתוך ספרו  של טוביה ריבנר, ”עוד לא עוד", הוצאת מוסד ביאליק, 2019
כישצאתי מהחצר חיכתה לי הכתובת הזאת, כמו ברכה לשנה החדשה

Baby, it’s cold out there

יום שישי, שתיים וחצי בלילה, נוסעים בזהירות. אני אוחזת בכפתו של ג׳ינג׳י. ״ג׳ינג׳י, חתולי שלי, אני כל כך מצטערת״ אני מיבבת בקול, שוב ושוב ״הבטחתי לך שזה יהיה בבית, שזה לא יהיה ככה,״ מערבולת הצער שלי מתמקדת בכך שלא יכולתי למלא את הבטחתי לעצמי, בבוא העת להרדים אותו בשלווה, בביתו מבלי להסיע אותו מבוהל במנשא השנוא עליו לשולחן המתכתי הקר אצל הוטרינר. אבל כשקרס ג׳ינג׳י שלי, אהובי, חתולי שלי, זה קרה ביום שישי מאוחר בלילה ולא היתה כל דרך אחרת שלא להאריך את ייסוריו. חזרנו הביתה בזנבו של הלילה. ואז בחושך ובשקט – החרדה, הסבל והאימה הפכו לקור של ההעדר. ניקינו את המוות מהבית וסגרתי היטב את הדלת לחצר האחורית של החיים, הגסיסה. כחלוף הימים ההעדר התחיל להרגיש נקי ומסודר, פחות מלחיץ – אפילו בטוח, הריק הזה הלך ונהיה לי נוח.

חושבת בלבי את מילותיו של סבא שלי, ישראל אפרת: 
״לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות.״

(ישראל אפרת מלים ודממה, פחד ויופי, עמוד 96, ספרית פועלים, תשל״ח 1978 )

הלב שלי מלא צער, כך כתבתי לחברתי ענת לויט באחד הפטפוטים שלנו, אבל לעתים אני מצליחה ללבוש ורוד ולהיות פרחונית, (ותודה לענת שאמרה לי לשמור בצד את המשפט) או לעלות על קו 480 ולסַפר את עצמי מחדש. ברחתי קצת להתנחם אצל חברותי הירושלמיות.  

31.12.2018. סופשנה ותחילתה. בשחר של השנה החדשה אני בחצר האחורית אצל נעמה, בעצם גינה. אולי הפוסט הזה הוא סיפור על אהבה וגינה, על חברוֹת, על אינטימיות. על קור רענן שצורב את הלחי וטוב לי בו ועל קור אחר, מצמית. על גשם, לכלוך וצמיחה. על אור בבית והחושך שקורא לי בחוץ.  

החיבוק החם של קבלת הפנים, מאפשר לי להעז לחשוב על צילומי שחר בקור הירושלמי, לפנטז על האופציה לעזוב את הפוך ואת בקבוק המים החמים במיטה, זה שממרכז את תשומת הלב המשמחת של הגוף, ולצאת לפגוש את עצמי, שם בקור. נעמה משאירה לי את המפתח לגן על אדן החלון. בייבי, אני אומרת לעצמי, קר שם בחוץ.


הייתי ערה ודרוכה כשהשעון בנייד צלצל, לבשתי מעיל על הפיג׳מה, כפפות, נעליים ויצאתי אל הקור, בקצה החשכה רק כדי לגלות שאולי קצת פחות קר ממה שחשבתי (אולי כובע הצמר פחות נחוץ בעצם). הכל רחוץ, חד, מבריק וקר. החצר נדמית לי מצופה בבדולח. האור שחודר מבעד לשער ומאיר את המדרגות הרטובות מנצנץ הבטחה. דמותי משתקפת בחלון, נגלית כהה באפילה.

קול תרנגול וציפורי שחר. החשיכה הולכת ונפתחת אל תוך האור. יום חדש וריחו רענן וטרי מגשם. ובַלְבַד הדיבור הפנימי מעלה בי שיר. לפעמים יש שיר שכאילו נכתב לגמרי בשבילך. כאילו הוא זורם בעורקיך, כאילו את השיר, בכל מאודך. לפעמים אני מרגישה ששיר כזה מצפה את הקוצים בשכבת מגן בזמן שאני מנסה לבלוע אותם.

היי שקטה
מאת רחל שפירא | לחן: יהודה פוליקר

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי… 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.  

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

פעמון זכוכית, שבשעה המתבהרת הזאת, האפורה-כחולה, נראה לי כמו פעמון כפור מאגדה צפונית, כזו שיש בה שדים ומלאכים. גיבור הפוסט שכתבתי מזמן ״גן לירי״, מקבל את פני כמו חבר משכבר, שותק. אני דורכת בבוץ, מתענגת ונזהרת לא להחליק בדרכי אל הפינות שקוראות לי, ומגלה אחר כך שכמו בילדות לכלכתי בצעדי את מרצפות הבית, הבאתי את החוץ פנימה

אני כל כך אוהבת כשקר בחוץ וחם בבית. למה כשחם בחוץ וקר בפנים פחות נעים לי? האם יש סדר נכון לדברים? בטווח בין הניגודים האלה: הפנים והחוץ, הגשם והרדיאטור, הנוכחות והאֵבֵל אני חוזרת למחשבות של סבא שלי על פחד ויופי: ״לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה, עצבת או חדווה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביתר, היא היש ואין.
כי האין מעבר ללשון, כיצד להביעו מבלי לאבדו… משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור … הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד…״

האם זה סביר או אפשרי לי בכלל אחרי הכול לבחור להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם? להירטב, להתלכלך, להעז להבריק רחוצה כמותם מאתמולי? להגשים? Love is messy אני אומרת לעצמי בהשפעת הבוץ על הנעליים, ומנסה לתרגם, הניסיון מעלה שלל משמעויות: האהבה מבלגנת, מבלבלת, האהבה היא מהומה. שנותי צברו בי עוד דברים על האהבה: מתברר, לאחר כמה שכאלה, שמלבד יופייה היא גם טירחה, שהיא פורעת סדר וממכרת, שהיא תובענית חסרת בושה ומלאכה רבה בצידה. בכל מקרה, אני הרי כבר יודעת היטב, היא צופנת או מבטיחה תמיד כאב לב. 

היום האיר וחתולה שחורה חמקה אל עבר החצר השכנה. נעמה שהביאה לשתינו קפה אמרה: ״אין לי מושג מאיפה היא צצה״ והצביעה על אור השמש בעלים הכרוכים על השער, השער לגן, ״כמו תכשיטים״ אמרתי. ״העלה הוא הסף בין הקור לחום״ היא הוסיפה. אולי בעצם כל זה סיפור על אור השמש בעלי השלכת.

על החיים ועל המוות כמו שאמרנו כשהיינו ילדים לפני שעשינו מעשה שדרש אומץ מיוחד, מסוכן, מפחיד, כמו למשל לאהוב שוב – אימצנו חתוליים, שניים גורַיים. וכבר יש להם שמות: נחמן מקרוכמאל ורוזה (לוכסנבורג) מרציפן. הוא אפור-לבן, ערס מתוק ושמנמן ללא-חת, והיא ג׳ינג׳ית ביישנית וגיבורה, משותקת כפה – פליטי החצרות האחוריות של תל אביב.

ברוכים הבאים!

ופוסט פוסט : כדרכי בשיטוט לבחירת המוזיקה לפוסט אני משווה ביצועים עם יואב, בדרך כלל על קפה, הנה עוד כמה למעוניינים, קודם עוד שני דואטים על פיתוי וקור…

ומעט מהביצועים הרבים ל״היי שקטה״. אני כל כך אוהבת את את האפשרויות השונות


ואני יכולה לתאר לעצמי גם קול חיצוני, גבר שישיר את זה

לפעמים הכל בסדר

זה היה הקיץ הכי קר שחוויתי. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני סובלת בקיץ התל אביבי, ובכל זאת צינת יולי-אוגוסט באיכילוב לא הביאה שום נחמה. יצאתי בצדה השני של המנהרה, בסוף הקיץ הזה, עם אמא שלי המחלימה בביתה אל האור המתרכך של הסתיו. הרגשתי כמו נטע זר בעולם שאינו בית חולים או מחלקת שיקום. משוטטת, קצת אבודה, חזרתי לצילומים של החצר שנשביתי בקסמה עוד באביב, לחפש את דמותי ולנסות להגדיר משהו מעצמי לפוסט חדש בבלוג:

שתינו ניסינו להתחמם תחת אותה שמיכת צמר יאק מגרדת. החדר היה בעצם סוג של סלון של המשפחה הנפאלית שאירחה אותנו בכפר שאת שמו איני זוכרת. לא הבנו אף מילה מהסדרה ששודרה בטלויזיה והסעירה את בני הבית, אז פטפטנו. אני הייתי קצרת נשימה מול החיים, רציתי כל כך הרבה דברים, מבעבעת, מלאה תיאבון לטלטל את עולמי ורבקתי היתה שבה ואומרת בשקט ובחיוך שאפילו בחושך היה מלא גומות: ״שימשיך ככה, שלא יילקח ממני מה שיש״. 

DSCN0575L

השיחה הזאת, התפילה הזאת של רבקה צפה ועלתה בי כשישבתי לבדי על הספה הדו מושבית בחצר בקצה רחוב כפר יונה, מקשיבה לציפורי השחר. ישבתי עוד וקצת חשבתי לעצמי, מיני הרהורים:

ככה הדברים צריכים להיות, ככה תל אביב צריכה להיות כמו החצר הזאת – הכל פתוח, נוח לשימוש. ערבוביה נינוחה של דשא, כסאות, מזרונים וצעצועים, מאחור מטריות מוכנות לחורף, וכובע לימות החמה. גריל לרעבים וכריות לעייפים. טרמפולינה כדי לקפוץ.

DSCN0555L

טרמפולינה

DSCN9662L

חצר משותפת – מטופחת במידה, מבולגנת במידה, מזמינה. מתאימה למידות, ליכולות, לרצונות של בני האדם הגרים סביבה. מרחב גדול לנשימה ולמנוחה. אני משוטטת ומעבר לפינה נגלה לי (כמה נחמד!) עוד מרחב ושם כסא מתנדנד וספה רחבה כפינוק של חלה טריה. מנורת בדולח דומה לזו שהיתה לסבתא שלי. נרות שקרסו לתוך עצמם וסיגריות מעושנות זכר לערב של שיחה והרהור. סולם לשמים, לימונים צהובים, פרחים בכל הצבעים וחתול שחור נח וחולם בינותם.

DSCN0635L

סולם לימון

חתול שחור

אני מזכירה לעצמי, ספק בחיוך, מוחה מעלי בדל ציניות –  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. שירו של ט. כרמי ״על הניסים״ שאמא שלי כל כך אוהבת מתאים מאין כמותו:

אני נכנס למטבח החשוך
ולוחץ על המתג
אור גדול

אני מתיישב על הספה
ליד הכלב.
הוא מתהפך על גבו,
מרים את כפותיו, מנהם.

בחדרהשינה, אני רוכן על אישתי.
היא מחייכת בשנתה
מהמהמת, שוב נרדמת.

האם אינם מבינים?
חיותאש ממללות,
מלאךהמוות בעיר,
המזבח בוכה

ואני עובר
מחדר לחדר,
לילה אחר לילה
ומונה את הניסים.

DSCN0633L

מפתחותפסל מטריות

לצלם ואחר כך לשחות, אביב בחוץ. מיאו ענוג קורא לי לחייך לחתולה קטנה שצופה בי מאחורי דלת הזכוכית. בדרכי החוצה חולפת על פני כסא ישן ופנס עדיין דולק. כתם פז של השמש. חג לא חגיגי של חולין. פוסט אביבי. רגע מדויק קצר כמשק כנפי פרפר – בדיוק ככה, כאן ועכשיו.

מנורה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 16 באפריל 2017
*

יצאתי לצילומי השלמה באותה החצר. כמו פו הדב שיוצא למסע תגליות קרוב מאוד הביתה, בנחת, בצעד אטי ומהורהר. ובמקום ההמהום הדובי עלתה בי המוסיקה של באך שאני אוהבת כל כך הרבה שנים, עוד מהימים שהיה לי פטיפון ותקליטים. ״Ich habe genung״ יש לי מספיק, או בנוסח הקצר והמדייק – ״דייני״. קולה החם של ג׳נט בייקר עוטף אותי בנחמה. 

אני מוצאת בשמחה שהחצר עדיין דומה לעצמה, אבל החפצים סודרו קצת אחרת – הצעצועים בשורה מול שורת כסאות המבוגרים. האם הילדים הכינו מופע למבוגרים בערב הקודם? האם ההפרדה הזאת מעידה על סדר חדש?

פורטרט עצמי

DSCN0559Lהקיץ שעדיין לא מכה בכל עוזו, בינתיים נראה מבטיח, כמו חופש וילדים ודשא ולא כמו זיעה וזבל ומדרכות מהבילות. מעט קוצים בקצה החצר המטופחת הם רק רמז ראשון לעריצות יולי-אוגוסט.

אני אוהבת את הפתיחות של החצרות האלה, את האמון שהן נותנות בנו ושואלת את עצמי האם באמת מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול? או אולי עושר גדול? לא יכולה להימנע ממחשבות על הזמן החולף והמרחב האורבאני. מעבר לגדר, מאחורי הברושים והשיחים נגלה לי בניין ישן, מוזנח ויפה, מזמן אחר. חרישית ולא נוחה מתגבשת השאלה מה היה כאן קודם?

DSCN9656L

מאפרה סיגריות

DSCN8357LDSCN8361L

DSCN8365L

בחצר הסמוכה כבר יש שער מתכת וקודן. ההסכם הלא כתוב שמאפשר מעבר חופשי בין הקניין הפרטי למרחב ציבורי הולך ונעלם מהנוף העירוני. החצר המתוקה הזאת, שהיא קניין של הבית המשותף לא נעולה ומאפשרת כניסה לכל העוברים והשבים מתוך ביטחון שדבר לא ייפגע. תל אביב המזמינה הזאת הולכת ונסגרת – חצרותיה הופכות לחניונים, מרוצפות באקרשטיין ומוגנות במנעולים.

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 12 במאי 2017
*

למה אני חוזרת הנה בשלישית? אני מוצאת תשובה מפתיעה וחייכנית – ממטרות! הפתעה קרירה אחרי שהקיץ התחיל ליבש ולייאש. נרטבתי כמו ילדה שמשחקת במים וכפות רגלי שקעו בדשא הלח, הצעצועים רטובים כאילו ירד גשם לא מזמן והחצר רעננה ונעימה. ככה צריכים הדברים להיות…

ממטרותממטרות

פורטרט עצמיDSCN8340L

הרוב הגדול של הדברים נשארו, מוגנים, לא מקולקלים או מוזנחים. משחקים רצויים ושמחים בחלקם, כמו מצאו את מקומם. מצאתי פסלים אפריקאיים ועיתון מקופל, עציץ קקטוסים ומנורה ליד הגריל. הצעצועים מחכים למחר, לאחר הצהרים – פשוטים, לא שבירים, לשימוש כולם.  ואפילו הצמח הקיצי הזה, קייצת מסולסלת, שכתבתי עליו נראה יפה בחצר הזאת, קישוט של ממש.

DSCN8391L

פסלים

ערסל

איזו נינוחות שרויה בשטח הפתוח, האקלקטי, שמאורגן לשימוש על ידי הרבים, במשותף. אין שום דבר נעול או סגור, קנה המידה האנושי מזמין להשתמש – לא לקלקל או לקחת. כמה נעים להיות חלק מ…

ומה בעצם רציתי להגיד? ככה נדמה לי שהחיים (שלי) אמורים היו להיראות. לגדול יחפה ובטוחה. לגדל ילדים ככה, קרוב לחברים כשדלת פתוחה, ולהורים יש תמיד עם מי לקשקש בזמן שהם מתנדנדים לקראת ערב. יש בי געגוע ישן לאפשרות לצמוח בתערובת המקומית הזאת, העירונית-קיבוצית-כפרית של חיי קהילה פתוחים, לא צפופים, נטולי גינונים מכבידים. אני מצלמת את הדשא האירופי הירוק תחת שמי תכלת ים תיכוניים כמו לשלוח גלויית ברכה לעצמי. 

DSCN8354Lפסל אישה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 8 ביולי 2017
*

שלושה ביקורים בדשא בכפר יונה – מהאביב לקיץ. מתברר שאפילו בבוא הסתיו לא פשוט לי לכתוב פוסט חיובי, כמעט אופטימי. אולי כי כל החצרות שביקרתי בהן הן כמיהה לכזאת חצר – מוצלחת כל כך. הרי אני יודעת שהתאהבתי דווקא בחצרות האחוריות המרוטות, הפצועות, ובזכותן הגעתי גם הנה. לכן, וגם מפחד חיות-האש הממללות, למרות החילוניות המובהקת שלי, אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי בשובי הביתה ברוח ימי תשרי: ״חננו ועננו, גם אם יש בנו מעשים״.

DSCN9665L

הרשומה הזאת מוקדשת לרבקה חברתי האהובה, שהלכה מאתנו בקיץ לפני שנה.
רבקה, שלימדה אותי שהכל בסדר (הגרסה ״לפעמים הכל בסדר״ היא שלי).
החיוך שלה (הרחב. שתי גומות) והחיבוק שלה (האמיץ) חסרים לי כל יום. בוקר וערב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה

״אולי אין צורך לחדור ולנתח מעבר לכפות הרגליים. די בכך.״
כך כתבה לי יוספה בתגובה לפוסט הקודם בו אני מתחילה להתחקות אחרי הדיוקן העצמי שלי.
ואני עוצרת לרגע וחושבת לעצמי, יתכן; ובכל זאת רב הפיתוי להמשיך, להיכנס, לחדור. חוץ מזה הבטחתי חלק ב – אין ספק, העם מחכה 🙂

הלו דוריתקבלת הפנים של החצרות אישית מאוד – ״הלו דורית״ כתוב בוורוד על אבן בין הצללים; מתחת לשמי המפורש משקפים ורודות, אמנם מקוטעות קצת, אבל בכל זאת. כיצד אסרב להזמנה, לקריאה: ״בואי דורית. התבונני, תסתכלי טוב ואולי תמצאי״.  לב אדום מעל כהבטחה של אהבה, איך אפנה לה עורף?
ואז אני מוצאת מפתח – אות וסימן!

מפתחקורץ לי כמו אחד מסימני הדרך, הרמזים שפיתו את אליס להמשיך בהרפתקאה, לגלות את ארץ הפלאות.
״לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של אליס היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס"מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!

אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או," אמרה אליס, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל."

aliceroom3ואני מחליטה להמשיך, להידחק אפילו בקושי, לעבור דרך המראה, מבעד לאיך שאני נראית, לגן, לקסם, הלאה.

dscn0250lזה בדרך כלל מתחיל בשקט, בלילה, או בסוג של חושך, חרדה מציפה אותי והעוררות שמלווה אותה. אמירה הס כתבה את זה יותר טוב ממה שהיית יכולה לדמיין שאפשר
hesהסנאי שבי יוצא אל העולם, אל החצרות האחוריות, ואני נדרכת – מתבוננת ומקשיבה.

אני יודעת שזה נכון, שזה המקום שלי, זו דמותי: נסוגה מאירועים למפגש של חולין, מעדיפה את בגדי הערב שלי (שהם אותם בגדים ישנים ומסומרטטים שקיבלו כבר את צורת גופי ברכות  ונצבעו במה שאפרתי קוראת באפור הבית. הגוון המופלא שנוצר בשני אופנים – או שהבגדים היו פעם כהים ודהו בכביסות ובשמש, או שהם היו פעם בהירים ונצבעו אפור במרוצת השנים) על פני להתלבש כראוי, מעדיפה את המקוטע על השלם, את האחורי על פני החזית, את צד התפר ואת הסקיצות על פני הביצוע המהודק.

dscn3029l-new

dscn0011l

ירחהזמן מתגעגע ומשחק בדברים, מצייר עליהם בצבעי חלודה וירוקת, מרכך פינות חדות וסודק את השלם. אני רוצה לראות אותם=אותי כמו שאנחנו נראים ללא שיפוט ולא להיות שבויה בתדמית, או בצורה הצפויה, המוגדרת, שאמורה להיות להם משמם. אני מחפשת את המילים שיבהירו למה כאן, בחצרות האחוריות, אני רואה את עצמי. בשעות שהזמן לא ברור, כבר לא לילה ותיכף מתחיל היום אני רוצה לנסות להבין מה יש בחצרות האלה שגורם לי להרגיש שהן דיוקן שלי, חיי. לפעמים אני שומעת אנשים מתעוררים, ברזים נפתחים ומים יורדים באסלות, כחכוח ונביחת כלב, מקשיבה ומנסה לפענח.
ובכל שחר הציפורים שרות. שרות ממש ולפעמים ברעש מפליא. רעש שמציף ומקיף כמו שקט.

dscn0110dscn1865l dscn2759l dscn1500lהאחוריים של העיר מבולבלים, מלאים מסרים סותרים ופינות לא מסודרות. הדברים מתערבבים זה זה לא קרואים, לא מאורגנים, מקוטעים, פצועים, מרוטים, שכוחים, עזובים, חלודים, קרועים, ולא תמיד מובנים. הם כמו נותנים צורה לחרדות שלי ומשקפים את הפחדים, חלומות האימה, הביעותים, ההיסוסים, והתקוות הרכות.

dscn0934l

dscn2076l

dscn3756אפשר גם להתחיל את מסע הבירור הזה בצורה לינארית – מהילדות. הייתי ילדה חולמנית, בישנית, הדמיון היה הבית שלי – בדרך כלל סחף אותי הרחק מכאן. המציאות היתה כן שילוח בשבילי, קראתי ספרים ובין שתיים לארבע שהיינו אמורים להיות בשקט טיילתי לבדי ב״שדה״, ככה קראנו אז לגבעת ההבטחה. פרדס עזוב שטרם נבנו עליו בית הספר לאחיות ובית החולים דנה, שהיה בעצם, במחשבה שנייה, סוג של חצר אחורית. הייתי נסיכה צרת מותניים בטירה מכושפת, פיה שקופת כנף, או גבירה רמה בזמן שקטפתי פרחי בר ענווים כדי ליבש אותם בין דפי המחברת. הרקע לשרעפים שלי היה עזובה תל אביבית מוצפת שיחי מימוזה צהובים ודוקרניים שביניהם נחבאו בריכות מים מתפוררות ותילי נמלים פעילים. אולי לכן אני מרגישה בבית בנוף החצרות האחוריות, ושם מגרה אותי במיוחד לצלם תמונות  שאפשר לצוד בהן זנבו של סיפור שיהדהד את אלו שסיפרתי לעצמי אז….

dscn0857l

בוגנויליה

״איילה, במבי״

התמונות דהויות, מטושטשות, רועדות, לא בטוחות בעצמן, משתדלות. המבט רוצה להתמקד בפרח ופתאום נגלה לידו איזה פח, נתלה באיזה טשטוש שיש לו איכות פתאומית; מקיף קומפוזיציה מרושלת כזו שנגלים בה קצוות של חפצים ואז לפתע  עוקב אחרי חתול מתרחק בלי רחש; מוצא צעצוע, משהו מושלך ששר בצבע מפתיע, בקול רם. לפעמים אני פוגשת משהו מצחיק בין הצערים המושלכים והפרומים או אפילו מקטע יפה, יפה באופן שאין לו שיעור, אמיץ, נניח פייטה של כביסה; ולעתים זה האור, איזה גוון שהוא מעניק לדברים, קרן שמש שגרגרי האבק רוקדים בה, כמו ריח, כמו זיכרון שהאקורד הראשון של שיר מוכר מביא איתו, משהו שכזה שפוגשים בבוקר של יום רגיל בחצר אחורית שגורם לנשימה להשתנות, לדברים להיפתח. סולם לטפס בו.

dscn2409l

סולם

צבר קשור

dscn0873lאז ככה אני נראית? ככה אני חושבת שאני ? כן. להיום. בערך.
המראה לא מעובד, לא מתוקן או מוחלק; ככה מחוספס, עקום, מטפטף, צומח מתוך סדק וקצת מעופף, שבור לב,

כנפיים בקבוק סוקולוב

הנני – מלאה סתירות פנימיות, פערים וגשרים, ודברים סמויים בחשכה (מחכים להתגלות? מעדיפים להסתתר?), טלאים, אוסף אקלקטי וחד פעמי. הסיפור לא ברור, לא מסוגנן, לא בהכרח המשכי. המבט נמשך לצבעוני, למצחיק, לפצוע.

איזה רגש מציץ, חשוף יתר על המידה, לא אלגנטי. לגמרי לא – יותר מדי, פחות מדי, לא ממושמע. דמותי, מה שאני רואה, יותר פרומה מפרועה, יותר יומיומית מחגיגית, יותר ישראלית, מקומית, תל אביבית מגלובאלית, יותר לא מרוצה משבעה, יותר כמהה ממסופקת. ולבטח שופכת כאן עודף לא מרוסן של מילות תיאור…

dscn2119l-new

dscn2951l

קומקוםשמיכת טלאים שנוצרת כאן היא  כמו תיאור פיזי של הנפש, המחשבות, התודעה המתפתלת.

אני מנסה שבחירת התמונות לפוסט הזה תהיה אינטואיטיבית ככל האפשר ומוצאת שיש בהעדפות שלי חשיבות עצומה לצבע, לאור, לאומץ להבקיע, לפרוח, להוריק ולהצחיק מבין האפר והאבנים, להאיר פינה חשוכה, לחשוף במעט את סודותיה.

dscn3116l

סדק

dscn2757lהנה, ככה אני רוצה להיות. פורחת. מבעד לשערים הנעולים, מבין אבני הגדר האפורות. למצוא מה חזק כוחם של הסנאים. dscn3213lבמקום מוטו אני מבקשת לסיים כמין דז׳יסטיף במילים של אבא שלי, בן עמי שרפשטיין, שהן כמו מגדלור בשבילי, קריאה לצאת אל שבילי החצרות, אל החיים:
״האמנות בכל צורותיה היא תמיד אנטיתיזה, אינסטינטיבית ורצונית, לבדידות, שגווניה מרובים כסמים–שכנגד שנועדו להילחם בה. אבל האמנות היא יותר מסם–נגד רב–פנים לבדידות. היא מציגה, כפי שאמרתי, את הצורות העמוקות של היחיד ושל התרבות; היא לוחמת באפתיה ובאנרכיה באמצעות כוחה ליצב ולעורר, היא לוחמת בקיפאון באמצעות כוחה ליצור, לפורר וליצור מחדש את הסדר בעולם האדם; והיא תובעת בשקט או בקול זעקה, תגובה מבני–אדם.״

(מתוך ספרו של בן–עמי שרפשטיין, טבעה האוניברסאלי של האמנות, עם עובד, 1989, תירגם מאנגלית: דן דאור)

*תודה מיוחדת לאמירה הס על הרשות לפרסם את שירה, ולאלי הירש על שהביא את השיר הנפלא הזה לידיעתי

 

 

 

 

 

 

דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה

60. שישים? שישים! לא ייאמן. איך הגעתי הנה?
זמן מתאים להתבונן בעצמי במבט מפוקח, אולי אפילו משועשע? לדייק – זו בעצם המטרה שאני שמה לעצמי.
בשלב ראשון התגובה שלי מתאימה לכותרות סיפורים של גנסין: בינתיים, בטרם, הצידה. לא קל להישיר מבט אל עצמי.

images%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%98 self-portrait-with-braid-1941-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94כמו ציירים שאני אוהבת אני רוצה להביט פנימה אל עצמי באומץ, בלי הנחות, כמו שאנחנו החברות קוראות לזה באור הפלורסנט (בניגוד לאור הסלחני של נרות למשל) לשרטט דיוקן עצמי שלי.

אני מתחילה לגשש אחרי קווי המתאר של דמותי באזור הנוחות שלי, במקום שאני מרגישה שהוא מולדת  – החצרות האחוריות. במקום להביט במראה אני משוטטת בחצרות התל אביביות, שם אני מוצאת את קמטי הנפש שלי: קמטי צחוק, גיל, צער וסתם קמטי בר.

dscn8321l

dscn2901l

dscn5504lאני יודעת בתוכי שהתמונות והמילים שלי מארץ החצרות האחוריות הם דיוקן עצמי. למה? אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, המילים לא מספקות. אני נזכרת בספרו של אבא שלי
״ Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion״.

Ineffability – היתה לי מילה חדשה כשהוא כתב את הספר. מילה נהדרת המכילה/מקפלת בתוכה את השלילה שלה. אחדות של ניגודים. חידה בתוך מילה.

( את שם הספר קשה לתרגם. אולי ״הבלתי ניתן לביטוי ״.  גם failure לא ממש קל. כי הכוונה כאן לאי-ספיקה, לא לכישלון. קוצר/אזלת ידן של המילים [הבעיה שאין למלים ידיים]? נרפותן? חולשתן?)

המוטו של ספרו הוא:

screen-shot-2016-10-04-at-18-47-36-copyובעברית : "מה שעושה אותי לעצמי הוא אותו חלק מהלא-נודע שקיים בי… הפערים הם נקודת המוצא שלי". פול ולרי, מסייה טסט

 נקודת ההתחלה היא הפערים – הנה מחשבה שמאפשרת לי לצעוד צעד אחד לעבר עצמי. אני ממשיכה לקרוא בהקדמה:

screen-shot-2016-10-04-at-18-42-16-copyאנחנו הננו בעלי-החיים המשתמשים במילים והמרבים להתלונן שהמילים מכזיבות. כשאנחנו רוצים להביע משהו ואיננו מצליחים ליצור את הרושם המדויק, נאמר אולי: "אי אפשר לנסח זאת במילים". אנחנו רומזים שאילו יכולנו להשתמש היטב במילים או אילו היו המילים מדיום מהימן יותר, היינו מיטיבים להביע במדויק את חווייתנו והיינו נתפסים בעיני אחרים כפי שאנחנו יודעים שהננו. דומה שכולנו שותפים לאותו חלום, סמוי ככל שיהיה, על תקשורת מושלמת ועל קרבת נפש מושלמת, וכמה צר לנו כשאנחנו נותנים את דעתנו להחמצת החלום הזה.

dscn0592l

dscn9575l

dscn2050lאז אני פונה לתמונות, אולי משם יבוא עזרי. אני מתחילה מתצלומים שבהם נחשפים חלקים ממני, מגופי – רגל או לפעמים בגד, צל, השתקפות. לפעמים אפילו רואים את המצלמה או את פעולת הצילום. כמו משחק מקדים, אני מתחילה מהקצוות, מהחלקים שנחשפים בקלות. המקטעים האלה שלי נמצאים בלא מעט תמונות אם במתכוון ואם פולשים באקראי לפריים.

dscn5311ldscn0849ldscn5716lומה בעצם אני רואה? כפות רגליים בנעליים או בסנדלים, קרוקס; תשומת הלב שלי מופנית לבהונות רק כדי לגלות שהרווח בין הבוהן השנייה לשלישית קצת מוגזם (מסימני הגיל?). כל צבעי הלק מעוררים בי איזו חיבה לעצמי. אני נחשפת כהשתקפות במראה, מוצאת את דמותי בשלולית, כל כולי צל חולף בחצרות האחוריות. בין מסמרים וקרשים לחלודה אני מוצאת קטעים ופיסות שלי, קצוות בינות לעשבים; יד עם מצלמה מצלה על העזובה – התיעוד נהיה חלק מהתמונה. אני שואלת את עצמי אם כל הקטעים הללו הם הימנעות מהתבוננות ישירה במראה? עצרתי כאן לחודש חודשיים, לא מצאתי את הדרך.

dscn3059l dscn3672lחזרתי לספר של אבא שלי בשלישית, למצוא את סיסמת הקסם שתאפשר לי לעבור.

screen-shot-2016-10-04-at-18-48-15-copyובתרגום עברי: כרבים אחרים לבי יוצא אל אותם אזורי סְפָר שבהם הידע מתפוגג והופך לבוּרוּת ולתעלומות אמיתיות ומדומיינות.

אני שבה להתבונן. מה אני למדה על עצמי בתמונות משטח ההפקר? שאני אוהבת לקים בכל מיני צבעים וקומפוזיציות אגביות? שביקרתי בחצרות קיץ וחורף, בשמש ובאפילה? שהצל שלי הולך לפני? ויותר מכך – שאני יכולה להתחבא בצל שלי – קווי המתאר שלו נוחים כמו שמיכת פוך,  מטשטשים את הפרטים, מחברים את המקטעים לגוש? מחייכת במבוכה לנוכח הזרת שלי המורמת (ללא טיפת מודעות עצמית) בזמן שאני מצלמת, כמו הייתי איזו ליידי במסיבת תה.

התמונות מעידות על דברים שמושכים את תשומת לבי: חתול שיחמוק עוד שנייה, שעון בלהות, מטאטא ובמרחק חצרות לא מעטות – יעה, פרחים אמיצים, ברזים שיבשו, שאריות.

dscn5140ldscn0923l

dscn4542l

dscn9281הדגדוג הראשוני הזה, הקילוף, תחילתה של החשיפה מענג, משמח. הפרימה מפתה להיפתח עוד קצת, ומתיזה ניצוצות ורמזים על הסכנות והעינוגים שבהמשך. כפות רגליים וצללים, חלקת עור שכמהַה להתגלות ממחשוף, זה מרעיד בי את החשק להמשיך.

dscn9727ldscn0629lוכדי להחזיר לעצמי חלק מהאמון במילים אני חוזרת לקארבר – הוא שמלותיו אותתו לי את תחילתו של המסע הזה לחצרות האחריות שהתחיל באפלולית. (ואפשר לקרוא על כך בפוסט השני שלי). הנה קטע מדברים שנשא חודשים מעטים לפני מותו באוזני תלמידים ״הרהור על שורה מאת תרזה הקדושה״**:
״סנט תרזה, אותה אשה מדהימה שחיה לפני 373 שנים אמרה: ׳מלים מובילות למעשים… הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה, ומעוררות בה רוך.״
ומסיים את דבריו כך:
״זכרו גם אותה מלה כמעט חסרת שימוש, הנמצאת על סף היעלמותה ממילון המושגים הציבורי והפרטי: רוך. זה לא יכול להזיק. ואת המלה השניה: נשמה – תקראו לזה רוח, אם אתם רוצים, אם זה עוזר לכם להגדיר את הטריטוריה. גם את זה אל תשכחו. שימו לב לרוח של מילותיכם, של מעשיכם. זאת הכנה מספיקה. די לדבר.״
ואני מנסה לקחת מכאן את הרוך ואת האומץ ולהמשיך הלאה לפוסט הבא.

עד כאן אולי זה קצת קל מדי, חיצוני – זה בעצם עוד לא לגמרי מה שרציתי לומר. עדיין לא הגעתי לדיוקן העצמי המדוייק עד כדי נחמה ומרגוע. תם שלב האפולוגטיקה. הצעד הבא דורש leap of  faith – דילוג שיש בו נכונות להאמין במשהו שעדיין לא הוכח.
לחתור הלאה אל הפְנים. הלאה לחדד את המבט, ללטש, לשייף את המחשבה. להעז להסתכל באפילת הלב, לעבור מבעד למראה. לחדור.

dscn3051l
סבא שלי, ישראל אפרת,  פותח לי בשירו דלת להיכנס וגם לצאת. משלח אותי הלאה

%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%a4%d7%aa%d7%97-%d7%95%d7%a6%d7%90היי, כמו כמה וכמה מהסופרים שגדלתי עליהם – אני כותבת בהמשכים 🙂 בקרוב חלק ב.

 

* Ben-Ami Scharfstein, Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion, 1993, Suny Press

** ריימונד קארבר, שירים, ערך ותרגם :עוזי וייל, מודן, 1997

*** על זמן ועל חוץ, מתוך ספרו של סבא שלי, ישראל אפרת, אלול כלו חדש של שיר, מסדה * אגודת הסופרים, 1972, המוקדש לי.
שיר נוסף שלו שמתאים מאוד לדברי אילו הופיע בפוסט קודם שלי ״בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו״ וממנו בחרתי גם את הציטוט שנחרט על המצבה שלו.

 

dscn5451l

איך כותבים חניה בהונגרית?

מוסיקה!

אנחנו תיירים בבודפשט. אוגוסט. ביום הראשון פוגש אותנו גשם קיצי – אושר! אנחנו פותחים מטריה והולכים לאתר הקרוב ביותר למלון, לבית הכנסת ברחוב דוהאני. יושבים בפנים להתייבש ולהיות תיירים. המקום מפואר, כנסייתי משהו במראהו. אני מתבוננת בפרטים: בזהב, בויטראז׳ים, בפיתוחי העץ המשובח, במגיני הדויד המשולבים בעיטורים מכל הסוגים וחושבת על האנשים שישבו כאן, על ספסלי העץ, שמותיהם כתובים באותיות עבריות על המושב. נינוחה על מושב העץ האיכותי המגולף להפליא, אני לא יכולה להימנע מלחשוב על שבריריות הקיום, על הקרח הדק מאוד, על הפסע שמפריד…

יצר הצילום שלי לא התגלה עד שראינו את החצר האחורית של בית הכנסת, רטובה מגשם.

DSCN2558L

האות העברית היא מאהבותי הגדולות והנה אני נפגשת עם אהבתי הרחק מביתי. הידיעה שכל מי שקיבל חינוך יהודי בכל מקום בעולם, כאן באירופה, בבגדאד, בארגנטינה או בניו יורק, לפני חמישים או חמש מאות ואפילו אלף שנה ועכשיו אני יכולים לקרוא אותם דברים גורמת לי לתחושה שקשה להגדיר: התפעמות, התרגשות, התפעלות, שייכות. על כל פנים רגש שמאיץ את הדופק.

אני עומדת בפתח, מתבוננת ומקשיבה לגשם הרך היורד על הכתובות ונזכרת בספרו של אמרה קרסט ללא גורל. כשחזרתי עיינתי בו שוב למצוא ציטוט מתאים. הקטעים המסומנים הלכו והתרבו. קשה לבחור: שיחה עם הכרטיסן ברכבת שחזרה מבוכנוואלד, תיאור של בודפשט כשהוא שב אליה, וכאן הרגע הזה בו הוא מגיע

ללא גורל ביתL

ואחרי הכל, הקטע שאני הכי רוצה להביא הנה הוא סופו של הספר. הגוף שלי מגיב כל פעם כשאני קוראת בו.

ללא גורל סוףL

ממשיכים. בודפשט יפהפיה. כמה קל להיות תיירת – להתבונן מבחוץ, ללא עוגן, ללא מחוייבות. אני מוצאת את עצמי מחפשת אחיזה, נמשכת לנקודת המבט המוכרת לי מהחצרות האחוריות של תל אביב – ציץ אמיץ שצומח מתוך אבן בחצר כנסיה, מדרגות המילוט של המלון. מהו הדבר שגורם לי להרגיש שייכת? מהו הדבר שמחייה אותי בחצרות האחוריות? חמקמק ועם זאת ברור לי לחלוטין. אולי אכתוב על זה בבלוג הזה שוב, על צד התפר, על הדברים שאנחנו עוזבים לא מטופלים והם מסרבים להיעלם, על קמטים של המציאות, חלודת הזמן –  לכתוב ולצלם כדי להבין, להרגיש בתוך התמונה.

חצר אחרית, מדרגות מילוט מלון סוהו בודפשט

ואז ביום האחרון לחופשה זה קרה. בדרך חזרה למלון, רגע לפני שאורזים, ברחוב דוהאני, כמו עליסה עברתי במנהרה (מרומזרת) והגעתי לארץ הפלאות שלי – חצר אחורית של ממש!

DSCN2671 L

 

DSCN2667 L

כאיילה שינסתי את ברכי הדוויות ושוטטתי במרחבים של היקום הזה להתבונן, לתעד, להפנים, לראות את עצמי. אמנם המרחב גדול יותר, אבל המרכיבים מוכרים: צמחי מעזבה, נשכחות ושאריות, פליטי אש, בדלים, גרפיטי, חמרי ניקוי, מכוניות חונות וקירות מתקלפים ובלויים. אהה… ארץ מולדת. כמעט, אף לא חתול אחד. הרמתי מבט ליונים שחנו על קיר הגרפיטי והסתבר לי שמהחצר האחוריות הזאת רואים  את בית הכנסת. כמו שאני אוהבת הדברים נגלים בספירלה. הקצוות נפגשים, תחילת הטיול וסופו משוחחים ביניהם כאן, בשמש הבוטחת והחמה במגרש החניה.

DSCN2643 L

 

DSCN2623 L+

 

DSCN2626 L

מגרש החניה מאחורי בית הכנסת בודפשט. רחוב דוהאני. יונים. 1 באוגוט 2016

DSCN265 L

שמעתי קול צחוק. הלכתי בעקבותיו וראיתי ליד הארובה הגבוהה שתי נשים מעשנות, משחחות במרפסת. הצילום לא יצא מספיק ברור (הגדלתי לנו קטע לנסות להבחין יותר בפרטים. אולי בעצם הפענוח לא משנה, העיקר הוא הגירוי) אבל נימת השיחה שלא הבנתי אף מילה ממנה היתה מוכרת לי. חברות. כמו השיחה שלי עם החברות שלי שנמשכת על פני כל החיים, החברות שלי שהן הזיכרון שלי, הנרטיב של חיי. וחשבתי על עוד חברה, דוברבקה אנחנו קוראות לה באינטימיות ומקוות להיפגש לקפה מתישהו.

DSCN2648 L

דוברבקה אוגרשיץ׳ שספרה מוזיאון הכניעה ללא תנאי מלווה אותי מאז שראה אור. תחילתו תכולת קיבה של פיל הים רולנד, שהיא כעין חצר אחורית ועל מרכיביה היא כותבת: ״כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה […] הקורא מוזמן לקרוא את הספר (ואני אומרת את הבלוג) באופן דומה. ואם לא ימצא בין הפרקים זיקה והקשרי משמעות חזקים, הוא מוזמן לגלות אורך רוח ובהדרגה יתהוו הקשרים מעצמם.״ והיא כותבת גם על חברות. שוב ושוב אני מדפדפת בספר כדי לבחור קטע אחד (שהרי הצמצום הוא יפה בעיני) שינקז לתוכו את כל מה שאני רוצה לומר, שיבהיר איך כל התמונות הללו מתחברות אצלי בראש.  אני מתקשה ובגלל זה זוכה לקריאה נוספת במבחר קטעים נפלאים על חברות: הן היו נערות של אוניברסיטה: דינקה, אלמה, סוטי, גרטה ודוברבקה. תיאור המפגשים שלהן מחמם את הלב: ״חגגנו כמו בתוך סאונה, התחממנו באדים שהעלינו אנו עצמנו״. משהו בשיחת הנשים במרפסת מתאים לי לתיאור בספר: הן היו חברות לאורך שנים רבות. את גיל המעבר, היא כותבת, חוו כמאבק כולל נגד אי–הסדר שבחיי היוםיום, שהלך והתפשט חרף כל מאמציהן לרסנו. ״הימים נהיו פתאום קצרים יותר, או משהו״ היא כותבת ואני מהנהנת וחושבת על חברותי הטובות, אחיותי לחיים, ששילחו אותי למסע הקטן הזה.

בסופו של דבר הצלחתי לבחור:

חברות מוזיאון הכניעהL.jpg

בדרכי החוצה, חזרה למלון לארוז, הבטתי אחורה, לעבר העזובה של החצר, למעלה אל הבית המפוחם שחלונותיו נשארו פעורים –  הנה, תשוקה לחצר הונגרית, חוט מחשבה חדש – בכל זאת כמה סנטימטרים מעל פני האדמה. הצלחנו חברות, תודה.

DSCN2663L

וגם תשובה לשאלה הפותחת – ככה כותבים חניה בהונגרית.

DSCN2673L

יש גם הערת שוליים הנוגעת לחשיבות של מעשה הצילום. צילמתי את השלט רק כציון מקום, הוא יועד להיות תיעוד יבש ואז גיליתי  אותן – אותיות עבריות. מצאתי הניח או חניה.

אקורד הסיום מוקדש ליואב, שמחכה לא פעם בסבלנות בין עשבי החצרות האחוריות. הוא מעדיף את המחולות ההונגריים על הוואלס לדנובה.

תודה ליקירותי שיזמו ואיפשרו את המסע הזה: אפרתי, דבורה, ללי, נעמה וברוריה.

 

 

 

 

 

 

חג פועלי הניקיון ונהגי המוניות

5:15 (אור ראשון כחול )
קמתי. צילמתי את הדגלים המתנופפים בחזית הבית. יפה להם הרוח.

רידינג
זכרתי שעל מערכת היחסים שלי עם הדגל כבר כתבתי  בפוסט ״כחול ולבן״. הצצתי ובדקתי גם בתיקיה שפתחתי באותו הזמן –  מאז יום העצמאות 2013 נוספו לא מעט תמונות של דגלי המדינה, תושבי החצרות האחוריות בכל מיני פוזות –  224 תמונות ליתר דיוק – לפני אלו שאוסיף היום. הם הצליחו להתחבב עלי, אבל לא אכתוב עליהם שוב.
המסע הזה התחיל בערב קודם כשהצמדתי צמר גפן טבול בהרבה וודקה לשן הכואבת שלי. מרוב שכאב לי ישבתי בסלון ובהיתי בטלויזיה – הדגלנים צעדו זקופים ויצרו תצורת מנורה בטקס הדלקת המשואות. המנורה היתה טיפונת עקומה, ״טוב, זה משלנו״ אמרתי לעצמי בחיוך עקום גם הוא – חצי פה נפוח. הטקס הרשמי, הראווה המכובדת והכה חגיגית – ה״קָדימנית״ כמו שאני קוראת לזה ביני לביני – לא מדברים בשפה שלי. נזכרתי בשיחה עם חברתי נעמה אחרי שהראתה לי סרטון שבו מאסטר יפני, המורה סוזוקי, מתאמן ביריה בקשת*. ההגדרות של נעמה התאימו לי לכאן, עזרו לי להבין את ההרגשה המעורפלת שלי (יש יתרון גדול בשיחה עם חברות): ״הבנתי שטקס הוא ביצוע בגוף או בחלל או בקול של תשתית הערכים של תרבות. זו אחת הסיבות בגללן טקסים הם אולי הראשונים להראות מגוחכים או ריקים מתוכן. אם חוזרים עליהם כשהחברה מתפרקת או מתרחקת מערכיה, הטקס נעשה מיד לצורה מנוונת.״
כשצפיתי בטקס ראיתי חזית, אולי אפילו קליפה; ובכל זאת, או אולי בגלל זה אמרתי לעצמי ״גם אני רוצה לחגוג!״  אצא השכם בבוקר למצוא את מקומי בחגיגות – אל החצרות האחוריות, אל עירי כשהיום מתחיל טרי. כן. אתחיל בנקודת ההתחלה, בבית דיזנגוף, שדרות רוטשילד 16, שם לפני 68 שנים הוכרזה המדינה. בוקר חדש במקום בו המדינה היתה חדשה.
יצאתי.

דיוקן עצמיחשבתי שיהיו יותר אנשים מאשר בשבת או חג בשעה הזו, השעה שבה התעצב הרומן שלי עם החצרות האחוריות. בדיזינגוף, בצמתים אכן היו צעירים לא מעטים, שוליים פרומים של החגיגות.
הסבתי את המבט מהרחוב לבניין שאותו באתי לפקוד. מן הסתם אי אפשר היה להיכנס לחצרו האחורית. מכיוון שלא מצאתי מה לצלם בבית העצמאות, הקפתי אותו ושוטטתי בחצרות האחוריות סביבו, צחנת שתן נוראית קידמה את פני, עלתה מן הקרקע. מצאתי נופים מוכרים – אור בחלון בודד, גרפיטי, כסאות מחכים ואת גורי החתולים של המחר נחבאים אל החלודה.

DSCN1603LDSCN1637L

DSCN1656LDSCN1642Lסבתי על עקבותי וחזרתי לשדרה, לזה לא חיכיתי. מה שראיתי באלנבי רוטשילד. רוטשילד נחלת בנימין.
בעצם כאן החצר האחורית, החצר האחורית של חגיגות יום העצמאות.

המוני צעירים ממלאים את מרחב הצומת – מדרכות, כבישים, מחזיקים כוסות או בקבוקים. קבוצות ממלאות את האוויר ברעש, מהומת נעורים, זוגות רומנטיים, בודדים נגררים טרוטי עיניים. נערים שיכורים מתבדחים אתי לנוכח פסלו של דיזנגוף, מבקשים להצטלם, קצת נבוכה, קצת משועשעת, צילמתי וחייכתי אליהם חזרה. מיכלי ספריי זרוקים, קיא על המדרגות, כוסות ובקבוקים שבורים, נעליים נשכחות כמו ההיסטוריה של המקום.
אבידן כתב את זה ככה**:

L אבידן יום העצמאות

רוטשילד נחלת בנימין

DSCN1674LDSCN1688L
הכביש זרוע  קונפטי שאריות, כאילו מושלג. כאן בין דוכן הפיס לפרסומת לבירה, על מגש של זבל, החגיגה נגמרת. עם הזריחה צי מוניות מחכה לקחת את הצעירים העיפים הלאה, בכל פינה מתמקחים על מחיר הנסיעה.
בדרך חזרה ראיתי קבוצות גדולות (גדודים) של עובדי ניקיון בווסטים זוהרים שהתחילו לנקות, לאט לאט מחקו את שאריות הלילה. היו כבר קטעי דרך שבהם לא היה זכר לערימות הלכלוך. רגע הבטתי בנרדמים מוכי החג, ומשם הפניתי את העיניים הלאה לעמלים, למנקים.

DSCN1677LDSCN1734Lהגעתי בדיוק בשעה הכי פחות חגיגית – שעת החצר האחורית – סוף משמרת הלילה, רגע לפני משמרת הבוקר המהוגנת, יפת הבלורית. עוד מעט ילדים חמודים על כתפי הוריהם יצאו לצפות במטס, משפחות יסעו בדרכן לקנות סלטים ופיתות למנגל.

נתניהובדרך הביתה, ברדיו FM 88 התנגן פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי משנת 1978 תשל״ח. רבקה מיכאלי הנחתה בהגייה עברית מופתית, מה שקוראים ״עברית של פעם״, המנצח היה יצחק גראציאני, הזוכה היה יזהר כהן עם אבניבי, גיליתי אחר כך. אבל אנחנו שמענו את יהודית רביץ שרה ״מישהו דואג לי שם למעלה״ וכשכמעט הגענו הביתה את להקת סקסטה ״אני נולדתי לשלום״.

עצרנו לקפה שקט מתחת לעץ. אמרתי לעצמי אם יוצאים – רואים! צאי וראי. בוקר חדש. הביתה.

על השולחן עיתון ובו הקטע לסיום של יאיר אסולין ״לתלות דגל על החלון״ – מתאים לי, חשבתי, לאור היום: ״וכשפרשתי את הדגל, והידקתי אותו לסורגים בחלון, וכשראיתי אותו מתנפנף ברוח של האביב שמביאה אתה תמיד את הריח המתוק של הזמן הזה, חשבתי לעצמי שהאינטרס המרכזי של השלטון היום הוא שארגיש מנוכר לדגל הזה, שהוא כביכול יהיה זר לי, שאגיד לעצמי שאני לא יכול להזדהות אתו, שהוא לא מייצג אותי. כלומר, שאפנה את הבמה, שאקח צעד אחורה, שאפקיר את המרחב התודעתי הזה שנקרא דגל ישראל, מדינת ישראל, ישראליות. […]
והישראליות, חשוב לזכור, היא מה שאנחנו הופכים אותה להיות. אסור ליפול לפח של הניכור, אסור להיכנע לתרגיל הזה, שמנסה לגרום לנו לעזוב מרצון. והדגל על החלון שלי, כשהוא מתנפנף למעלה ולמטה ומתערבב בסורגים ונוכח, הוא זועק: הישראליות שמאמינה בשלום, בסולידריות, בשוויון, בדרך משותפת, במגילת העצמאות — היא כאן והיא לא מתכוונת לוותר.״

DSCN1765Lהדגלים ברוח, תכלת השמים ופרחי האדנית האביבים היו קצת מז׳וריים מדי בשבילי. רגע לפי המשך היום ישבתי לקרוא שוב מאמר שהופיע ממש באותו עמוד בעיתון*** ״כחוני המעגל המקיץ מחלום רע״.  הרגשתי חייבת לצטט את חנוך ברטוב, שכתב ״אני, בן ה-90, שרק ראשו מתפקד ולבו בוכה״:
״אלינו אני פונה, אל עצמנו ובשרנו. עלינו ללבוש עוז ולפתוח סוף סוף את פינו בצעקה רמה, ולא להחריש!״

6:59 (ציוץ ציפורים ושקט) יום העצמאות 12.5.2016 ד׳ אייר תשע״ו

DSCN1636Lנון ביתים
* כאן בלינק ניתן לראות את הסרטון המהפנט של אמנות הקשת, שחברתי נעמה צפרוני הראתה לי

** מתוך דוד אבידן, כל השירים, 1951-1965 הוצאת הקיבוץ המאוחד / מוסד ביאליק ירושלים.
הערת השוליים המופיעה בספר בסוף השיר: שיר זה מאת המשורר הצעיר דוד אבידן, שנתקבל במסגרת התחרות הספרתית לקראת ועידתה ה-12 של מק״י, צויין ע״י חבר השופטים כשיר הטוב ביותר לאחר שיריהם של שני מקבלי הפרסים – ויהודה אופן וש.יהודה.
מעלותיו עיקריות הן: לשון-דימויים חריפה ולירית, השובה את האוזן בקלותה המוסיקלית בהברקות סגנונויות פה ושם, שעל-אף מקריותן הריפרופית מתגבשות לאיי-רעיונות בודדים ונאים.
חסרונותיו העיקריים הם: עודף הצחצוח המילולי העוטה את עיקר-הנושא; הקרבת הנושא על מזבח הצטעצעות-לשמה, שגורעת מהמתח הרעיוני; אי-השתלטות במידה מספקת על הנושא מבחינה פוליטית.
בסיכום: שיר הראוי לציון, אך באותה המידה דורש ממחברו הבנת-יתר ואחראיות-יתר הן בעיצוב הרעיוני והן בגיבוש צורתי של הנושא.

*** שני המאמרים מופיעים באותו הדף, הארץ, יום רביעי ג׳ באייר תשע״ו 11.5.16

 


 

 

 

 

 

 

על מתנות ומיגרנות

לגלריה היתה חצר אחורית. נטע הראתה לנו שם את הפסל ואני היצצתי מעבר לגדר לחצר השכנה וגיליתי שם מכונת כביסה. הביקור עם אפרתי בגלריה עינגע בתערוכה הנהדרת של מרב קמל חליל בלבין יואב אפרתי – ״קרנפים״ – היה חלק מבילוי יום הולדת, ואז שיגעון החצרות האחוריות חטף אותי שוב. כטוב לבי בחופשה ובבילוי, ובהיתר גילי המופלג פתחתי את הפה וסיפרתי לנטע על הרומן המתמשך שלי עם החצרות ועל הבלוג, אורו עיניה של נטע והיא הובילה אותנו לחצר אחורית סמוכה. wow!

sliding של אסף אלקלעי, בחצר האחורית של גלריה עינגע

I DSCN1497 L

כמו החיוך של החתול המלים שלי קיבלו חיים משל עצמן והוליכו אותי הלאה, בעקבות הזמן, בעקבות השפן, בעקבות הטירוף למלכת החצרות האחוריות! וכך הבאתי על עצמי מתנה מושלמת ליום ההולדת – חצר לא נודעת ומלאה כל טוב. הכל מצאתי שם! מסיבת יום הולדת של ממש !

כובע קולה

בירה

לב

בודהא

בודהא

הו חדוות השיטוט! אין לי אלא לדבר בשבח הסטיות הנפלאות מהדרך, בעיקר בימי הולדת. ועדיין, למרות השמחה שגרמה לי לקפץ כעז כדי לצלם (עדות מזמן אמת של בתי) כחום היום ועם ברך דאובה לא מצאתי את מפתח הזהב הזעיר לתחילתו של הפוסט הזה.

DSCN1557L

DSCN1531 L

ואוסיף ואכתוב בשבח הבהיה והשיטוט חסר המטרה גם ברשת שהביא עד אלי פוסט של מירב גולן לרגל מאה וחמישים שנה לספרו של לואיס קרול ובו ציטוט מארץ הפלאות. כן, בדיוק זה מה שחסר לי. הנה המפתח, הנה:

החתול רק חייך כשראה את אליס. …
״שונר צ׳שר,״ היא פתחה בהיסוס מאחר שלא היתה בטוחה כלל, אם יהיה מרוצה מן הכינוי; אבל החתול רק הרחיב מעט את חיוכו. ״טוב, עד כאן הוא מרוצה,״ חשבה אליס, והמשיכה,״ התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?״
״זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,״ אמר החתול.
״לא אכפת לי כל–כך לאן-״ אמרה אליס.
״אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי,״ אמר החתול.״
״-בתנאי שאגיע לאנשהו,״ הוסיפה אליס כהסבר.
״בטוח שתגיעי,״ אמר החתול, ״אם רק תתמידי בהליכה.״

A alice_meets_cat2

האם זה מוטו? כל מה שרציתי לומר בתמצית? או אולי בעצם סיום מושלם? שאלתי את עצמי והמשכתי ללכת…  נזכרת בערבים בהם אבא שלי קרא לי את הספר לפני השינה כשהייתי בערך בגודל של עליסה (היא אליס היום) וכמה הבהיל אותי החתול הנעלם וחיוכו העצמאי, שנשאר אתי אחרי שהספר נסגר, חושף שיניים בחשיכה. במפגש המחודש, המאוחר, ההנחיות של החתול נראות לי ברורות לחלוטין; וחיוכו? האם הוא פניו של כאב? בשמש הצהרים העזה, המסנוורת, ציורי הגרפיטי בהקו והחצר המזמינה שינתה פניה ופתאום נראתה כמו מיגרנה.

G DSCN2043L

G2 DSCN1999L

G DSCN1956 L

G3 DSCN2067 L G DSCN2064 L

המחשבה על מיגרנה שוטטה אלי ביודעה שללואיס קרול היו מיגרנות. כמו לי. נזכרתי במיגרנה הראשונה שלי בגיל שתים עשרה במחנה קיץ בצופים כשסידרנו בצהרי יולי אבנים מסויידות לקישוט המאהל: הראש פעם כאב נורא כל אותו אחר הצהרים, הקאתי בלילה מחוץ לאוהל אל האבנים הצחיחות. המיגרנה גדלה עם הנשיות שלי, מלווה אותי לכל מקום ומלמדת אותי על כאב טהור. לרגע חוויתי את הבחילה, את צרחת הראש המתפוצץ מבפנים, את הצורך הדוחק, הנואש והמיידי לברוח מהגוף למקום כואב פחות. לשתות משהו, לאכול משהו שיקח אותי לגוף אחר: תרופה, שיקוי, דבר פלא. נזכרתי שקראתי על ״תסמונת אליס בארץ הפלאות" (מצב שבו האדם חווה את גופו או חלקים ממנו כגדולים יותר או קטנים יותר מן הממדים הנכונים – AIWS) שאולי לואיס קרול חווה בזמן מיגרנה ושהיתה השראה לאליס הגדֵלה והקטֵנה, המתרחקת מכפות רגליה וחוזרת מתקרבת לעצמה.

DSCN2045

שאלתי מחברה את הספר וחזרתי לקרוא בו:

אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה ולכן ניסחה שאלה אחרת. ״ איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?״ […]
אמר החתול:״ כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת.״
״איך אתה יודע שאני מטורפת?״ אמרה אליס.
״זה ברור,״ אמר החתול, ״אחרת לא היית באה לכאן.״

כן הוא צודק. באתי לכאן שוב, לביקור שני בחצר, הפעם אחר צהרים, האור קצת אחר. ואני מוצאת שזו חצר אולטימטיבית: יש בה הכל מכל. כל מה שאני מחפשת. האם יש טעם להמשיך לחפש עוד חצרות?

P DSCN1562 l

נעל

DSCN1563 L

שיר

G+ DSCN1990 Lואז אני פוגשת חתול. חתול אפור, מקומי, הוא מביט בי ואני מנסה:

״בבקשה, אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת: אתה גורם לי סחרחורת.״
״בסדר,״ אמר החתול;

Z DSCN1574 L

החתול האפור הסתובב  בעודו מביט בי ונעלם בנבכי החצר, מאחורי הספה או בתוך המבנה ההרוס שנראה כמו שטח אימונים ללוחמה בשטח בנוי. נזכרתי בחתולה שלי, האפורהֿ זו שנפלה שלוש קומות ונעלמה ולקחה אותי איתה לארץ החצרות האחוריות.

החתול של אליס הפעם נעלם לאט מאוד, החל בקצה זנבו וכלה בחיוכו, שנשאר עוד זמן–מה לאחר שנעלם כל היתר.
״מוזר,״ חשבה אליס; ״כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול? זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!״

S DSCN2056L

ביציאה אני פוגשת עץ משאלות, שקית הנילון המוארת מתעופפת ברוח ונושאת את המשאלה שלי הלאה לרחוב ואז אני שמה לב לדבר מוזר באויר: בתחילה לא עמדתי על טיבו, אולם לאחר שאתבונן דקה או שתיים, אבחין שזה חיוך, ואומר לעצמי, ״זהו החתול–צ׳שר: עכשיו כבר יהיה לי עם מי לדבר.״

DSCN2060 L

L A Cheshire-Cat-appearing John-Tenniel-1866

כל מיני נון ביתים:

* התרגום שצוטט בפוסט של מירב גולן שונה מהתרגום של רינה ליטוין שאני ציטטתי מתוך ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״, הספר המוער, הספריה החדשה. השוואת תרגום היא גם תחביב חביב.

* התערוכה העכשווית בגלריה עינגע Twilight Zone

* לא מצאתי בפוסט מקום מתאים במדוייק לציטוט האוהב עלי ״מותר לחתול להסתכל במלך״ – אז אניח אותו כאן 🙂

 

 

 

 

 

סוד הגן הנעזב

אמצע מאי. הרחקנו  מן הבית, נסענו דרומה לצימר בחבל הבשור.

DSCN0501 L

בדרך עברנו ברגבים, עצרנו לקפה, האם אוסף הספלים הזה יכול להיחשב לחצר אחורית? איך שלא יהיה זה מצא חן בעיני. המשכנו

DSCN0511 L

לצימר שכולו בסגנון יפני. יש גם גן – מקלט למחשבות. בועת חופשה שמילאתי בקריאה ובבהיה. השקט שעטף אותנו היה מתובל בפכפוך מים של מפלצ'יק –  כזה שמדליקים במתג חשמלי. מלאת אוויר ורוח, באור הזהוב של אחר הצהרים יצאתי מן השער החוצה

DSCN0520 L

DSCN0773L

לנוף משתלות עזובות, חצי פסיעה ביני ובין חדוות החצרות האחוריות, אהובותי: מגרפות וחלודה, כסאות מושלכים, בלון ששיחקו בו פעם. פסעתי קצת בשביל העפר, הרוח היכתה ביריעות הנילון של המשתלות הצחיחות ופתאום ראיתי לפני… שער בסגנון מזרחי. מה הדבר הזה עושה פה? דרוכה עברתי בו וכמו עליסה נפלתי עמוק פנימה והגעתי לארץ פלאות, לנרניה שלי, גן קסום ונעלם, סמוי מן הדרך הראשית.

DSCN0789L

DSCN0544L DSCN0545L DSCN0548L

נכנסתי לאט מוקסמת וחוששת, נזכרת בפתיחת הסרט שדרות סאנסט של בילי ווילדר.

מתבוננת סביבי בפליאה, עטופה בתחושה שכמו לויליאם הולדן המקום חיכה לי, מסתורי, מלא רמזים ותפארת עבר אילמת. מתעכבת רגע, מחכה שהמשרת בכפפות הלבנות יזמין אותי להיכנס וגלוריה סוואנסון תתגלה לי גדולה מהחיים, מלאכותית ואמיתית בה בעת. האמנם איחרתי?

DSCN0576L

מוצאת את עצמי במתחם ריק של צימרים מעוצבים בסגנון מרוקאי. המקום נראה כאילו נעזב בחטף, נדמה לי שעוד רגע ישובו לכאן כל האנשים. אני מצלמת דרך מסך הצמחים שגדלו פרא כאן כמו הינומת תחרה קרועה. הזמן אולי מאהב עצוב, או אולי מסוכן, אבל האמין מכולם. הוא נשאר, עוטף את הגן בקוריו ואינו מרפה, מחבק ואחיזתו הולכת וגדלה והגן המרוקאי הזה בלב חבל הבשור מבהיק בתוכי כמו מראה, משקף. האבק הנאסף על השולחנות הנטושים מרגיע ומביא לי את חיוכו הביישני של הספק, הבהוב של פרימה בנוֹי הסדר הקיים. יושבת על שפת הבריכה הזנוחה הריקה ממים, מתבוננת במעזבה סביבי, ומעלה בזכרוני דף מספרו של סבא שלי ישראל אפרת

efrat sedek shortמתוך הספר מילים ודממה, עמוד 12, ספרית פועלים, תשל"ח 1978

התפאורה של הפנטזיה המזרחית המתבלה מקבלת ממשות, כתמי מציאות. הדיקט הצבוע דוהה ונאסף יחד עם עקבות הזמן אל הטבע. החדרים, הכסאות, החפצים כולם כמו יוצאים מהבועה, מהתפאורה של סרט ההוליוודי הישן וחוברים אל העולם. הזמן כורך את מעשה ידי האדם והטבע ואורג אותם לסיפור. ואני לבדי כאן איתם, בנינוחות הולכת ומרפה מחלקת הנעורים. הסדקים הם גומות חן.

DSCN0578L

בתחילה התאהבתי, אחר כך התחלתי לשאול את עצמי למה בעצם? למה אני מעדיפה את העזובה הנשכחת על פני מקום מטופח, מעוצב, מצוחצח? למחרת, ביום החופשה שלי השכמתי בחמש בבוקר, בזמן חלום, כשהחושך רק התחיל לסגת, כדי לבדוק. נעלתי את נעלי ההתעמלות במקום הכפכפים (מי יודע את חצרות המושב? מודאגת אורבנית שכמותי, שמא אתקל בנחשים?)  יצאתי שוב דרך שער היפני, בין הפרחים הסגולים, פסעתי על הגשרון מעל לבריכת דגי הזהב והגעתי לשערי מצודת הגן העזוב כשהאור נהיה כחול.

DSCN0626L

DSCN0735L


DSCN0675L

מעבירה אצבע ומשאירה עקבות אמיתיים באבק, השקט הזה במלון הרפאים מרגיש לי כמו קול חרוך של זמרת אהובה. האם העזובה היא סם נגד יוהרה, תרופה להיבריס? נדמה לי שהחרולים מעצבים לי תודעה סלחנית יותר, ספקנית, צנועה. השלכת של הזמן מפנה מקום לצער, נותנת לו מרווח נשימה, מאפשרת לקמטי הנפש להתרפות בין הקוצים הקצורים .

DSCN0696L

 

DSCN0551L

DSCN0698L

DSCN0687L

אני מביטה בחפצים (מאפרה שהוציאו לרוקן מחוץ לחדר, כיסאות עם הגב אלינו) שנותרו עדים אילמים לחיים שהיו כאן, כמו קצה חוט של סיפור שלא נגמר. ואז רגע לפני סיום, לפני שמורידים את המסך, אני מקשיבה שוב לג'ו גיליס, הוא וויליאם הולדן, כשהוא פותח את סיפור הסרט ומוצאת ציטוט בתוך ציטוט, כמו משחק של קופסה בתוך קופסה, אינסוף מראות – הוא נזכר במיס האווישם מתוך ספרו של דיקנס "תקוות גדולות", בשמלת הכלה המתפוררת שלה ובשעונים שעמדו מלכת בטירה הזנוחה, בסעודת הכלולות שכוסתה בקורי עכביש ובצער. ומבעד לוילון התחרה של העלים היבשה אני רואה אותה בעיני רוחי בגאזיבו המעוטר בקנוקנות היבשות. נעים לי לגלות שככל שאני הולכת בדרך, נפתחות בה יותר דלתות, מתרבות ההסתעפויות, היא קוראת לי ללכת הלאה.

DSCN0738L

DSCN0762L

DSCN0764L הציפורים מצייצות עם שחר, והחלזונות מטפסים על הזרדים. האם גם אני יותר ממשית?

היום עולה. אור. מצלמות.

"All right, Mr. DeMille, I'm ready for my close-up."

DSCN0747L