ובעברית: צר לי שאינני נוכח כאן ואינני יכול להיות שותף לרגשותיכם. הן כמעט בלתי אפשרי לתת עצות במצב שפרטיו אינם ידועים לי, אבל אני מקווה שתוכלו לרתום את אנרגיית האבל לפעילות מועילה כלשהי.
( ביקשתי מחברה לעזור בתרגום המשפט הזה לעברית והיא הוסיפה: ״הכתיבה שלו פשוטה ואלגנטית וקשה להעביר את התחכום שלה לעברית.״ ובאמת, קשה לתפוס את הטון המדוייק שלו, של אבי, החיוך המיוחד שמהדהד בכתיבתו)
לפני שנה מת אבא שלי. הוא מת כפי שהוא חי – בעדינות. כשפתחתי את הצוואה שלו מסיבות מעשיות לחלוטין, מצאתי את המשפט הזה – הצוואה הרוחנית ( אם כי השורש ציווי אינו מתאים לו או לרוחו), אולי בעצם הברכה שלו, ברכת הדרך. ברכה שבורכה בראיית הזולת ובאמפטיה כלפיו. אני הולכת עם ההצעה הזו, הברכה הזו, בלבי כבר זמן רב. לא חלף יום מבלי שחשבתי על אבי, ולא חלף יום בו לא הפניתי מבטי הצידה מהאֵבל אל הנחוץ, אל הדחוף והלאה ממה שבעצם חיוני לי. יום השנה הוא זמן סימבולי ואני נאחזת בו לפלס דרך הלאה, כשברכתו של אבי אוחזת בידי ומאירה את השביל.
זה המגדלור, אבל הייתי זקוקה גם לאבני דרך. ואם יוצאים, כמו שאמר ד״ר זוס מגיעים למקומות נפלאים! ( אבא שלי לימד אותי לקרוא אנגלית מספריו של ד״ר זוס. כל כך מתאים לו, ההומור הבלתי צפוי ושמחת הנונסנס, עד היום אני זוכרת בחדווה וכמעט בעל פה את Green Eggs and Ham) בתערוכה של מיכל רכטר לויט ״רחוב לורנס״ מצאתי את עצמי שייכת לציור הזה. מתבוננת עוד ועוד בעושר של צבע השמן החי, הסמיך, החושני. מנסה לחדור דרכו. הנה, חשבתי לעצמי, עוד מבט למולדת שלי ״ארץ החצרות האחוריות״, מושך אותי פנימה. ראיתי בו פינה אפלה, נשכחת מלב, מיכלית אשפה, לשמאלה על הארץ אדם, או אולי ערימת סמרטוטים ואור. האור חודר מהחריץ, מהסדק סמוך לרצפה, ומאיר קיר שלם, שמתבהר בתוך האפילה.
המפגש עם הציור של מיכל איפשר לי לפתוח את הדלת שצייר לי אבא שלי:
״אשוב אפוא לטענתי שיש משהו באמנות, קשור במהותה, שנראה בעיני כרגש טמיר, רגש שבאורח פרדוכסלי הוא הרחבה של העצמי וצמצום שלו בעת ובעונה אחת. ברגש זה חוזרים ונפגשים האדם והציפור. זה אותו משהו באדם, שדומה לשירת הציפור, מקשר אותו ברגש עם זולתו ומטשטש לרגע את הגבולות שבינו לבין מה שמחוצה לו. זה שמאפשר לו, אפילו מעודד אותו, לברוח מאימת הבדידות ולחוש שהוא חלק אינטגרלי של עולמו, של הזולת ושל היקום כולו. תכלית הרגש הזה, אם אמנם רק רגש הוא, היא להגיב תגובה פנימית המכוונת כלפי חוץ — לצאת מעבר ליחיד, למעלה או למטה ממנו, דרכו, ולנוע חופשי, בזמן, בחלל, ביקום. זהו גישור רגשי ושכלי, תקוה ותביעה, נתפשת בחוש, מעין–מוסרית, כמעט מיסטית, אבל לא מיסטית.״
״האמנות […] היא ההיתוך שלנו עם העולם באמצעות ההיתוך שלנו זה עם זה, וההיתוך שלנו זה עם זה באמצעות ההיתוך שלנו עם העולם. היא חושנית, מופשטת, מיידית, מרוחקת, בהירת ורבת–סוד. החידה, כמו פתרונה, מתחדשת תמיד.״
(מתוך טבעה האוניברסאלי של האמנות, בן–עמי שרפשטיין, הוצאת עם עובד,1989)
ואז החלטתי לצאת עם שחר לצלם בחצרות האחוריות, שוב, אחרי ימים רבים מאוד של הימנעות.
חמש ורבע. לקום בזמן לתפוס את האור הנכון, את האוויר החדש. השחר — השעה הרועדת, המאפשרת, זמן להיסוס ואופטימיות. הבלוג הזה התחיל בחתולה וכך גם הבוקר הזה נפתח בחתול. (אבא שלי אהב חתולים וגם צייר אותם)
נחמן מציץ אתי מבעד לחלון למשש את החשיכה. הפרווה החמימה, צללית אוזניו הזקופות והקשת המדוייקת של הראש ממלאים את לבי באהבה.
אני מוכנה. מבקיעה את הפקעת ומתוך הגולם יוצאת אל החשיכה, שעוטפת אותי באינטימיות, בסמיכות, בשקט. בעצם כמעט שקט, הציפורים מתעוררות, מישהו משתעל בחדרו. כאן אני יכולה להיות חבויה, אבל בכל זאת בעולם. בחושך אני מחפשת את האור בחצרות ליד הבית. מתחילה קרוב, קרוב כנוגד חרדה.
חושבת על אבי בערוב ימיו, יושב על הכורסה בסלון, מעל לראשו שני ציורים עדינים מאוד, זהובים ותמיד בקרבה גדולה אליו החתולה — קוֹקוֹ. אבל יותר מכל אני זוכרת את אלומת האור ( באותם הימים היה כבר כבד ראייה מאוד) שהאירה את הפינה הזאת, הפינה של אבא.
כמה מושך האור בחלונות, כמו סיפור אגדה, כמה חגיגית יכולה להיות שרשרת נורות, אפילו נשכחת בחצר אפלה, כמה החושך מחמיא לאור.
איזה ציורים נהדרים יכול אור לצייר על קיר, על כיסא או על גזם ירוק. אני מתעכבת ומביטה שוב, מרגישה קצת כמו בתוך ציור מופשט. אני רואה איך האור הזה, הראשון, מכתיר בהוד חצר אחורית וזורה יופי.
כשאני מתבוננת ברצף התמונות שלי עם שובי הביתה, אחרי שוטטות השחר, אני מוצאת הליכה מחושך לאור, מקצה הלילה אל עבר היום. מתוך המחבוא שלי, דרך הלבד העטוף בשמיכת האפילה, עד לחשיפה לאור. החושך מאפשר לי להתבונן לכיוון החצר האחורית של החיים, אל הזקנה, אל הקצה, אל המוות; והאור המתגנב מאפשר לי להבין ביתר דיוק שאני מנסה להקשיב פנימה, לאֵבל – לחצר האחורית שלי.
והנה אפשר לחזור להתחלה, להסתכל בציור של מיכל שוב. גם זו מחווה לאבא שלי, המאפשר הגדול
( כשהייתי בת 16 הורי לקחו אותי לראשונה למוזיאונים הגדולים בניו יורק; בדחילו עברתי מתמונה לתמונה בצייתנות ובריכוז כשאבא שלי לחש על אוזני – תתעכבי רק אצל התמונות שאת אוהבת; הוא גם אהב לומר: אסור לאכול מה שלא אוהבים), אמן נקודות המבט השונות, שהראה לי תמיד שאפשר לראות כל דבר מכמה צדדים. אבי עודד קשב וניזון ממחשבה שאינה חד מימדית, התענג על ריבוי אפשרויות של צלילים וצורות ועסק בהרחבה ולא בצימצום. הנה, למשל, בסיומו של הספר ספונטניות באמנות מציע אבא שלי שאלות לקורא, וכך הוא כותב:
״ספונטניות נמנה עם הטקטסטים שאני מבקש מן הסטודנטים שלי לקרוא כהכנה לסמינר שאני מקיים
( הסמינר שאחרון שלימד, שהיה אישי במיוחד ומפאת גילו התקיים בביתו. אבא שלי היה מורה 80 שנה, מגיל 17 עד גיל 97, וכשנאלץ להפסיק נצטער צער גדול. אני מאמינה שהיותו מורה היה חלק חשוב ובלתי נפרד מהגדרת האני שלו) ונושאו אמנות העולם, אמנות בלא גבולות של תרבות. אני מעדיף את הקח–ותן של השיחה על פני ההרצאה החזיתית, ולפיכך השיעורים בכיתת הלימוד מבוססים על מקבץ שאלות שאני שואל על הטקסט הנקרא. השאלות הן, לעיתים, אירוניות, לא–צפויות, משעשעות, פילסופיות ולעיתים אף אישיות. קשה תמיד להעמיד להן תשובה מספקת, ולעיתים אף לא אפשרי. אני שואב הנאה מרובה מהמצאת השאלות, כמו הסטודנטים שלי, ואני נהנה מן הדיון בהן״
ומכיוון שהתעכבתי הרבה ליד הציור, מיכל עמדה לידי וסיפרה לי כך:
״הבית שבו גרו בני ומשפחתו היה חלק מקומפלקס בתים שחיבקו גינה גדולה ומשותפת. בחדר של הנכדה שלי היה חלון גדול שהשקיף לגינה. כדי שהאור לא יפריע לה לישון בצהריים, תלו וילון שחור וכבד שבעצם יצר חדר חושך כמו קופסא שחורה, יום אחד הבן שלי גילה שיש חור קטן בוילון, והגינה עם הבית והעצים שממש ממולם הוקרנו על קיר חדר השינה אבל הפוך. מסתבר שלתופעה הזו יש שם, קמרה אובסקורה. ( קמרה אובסקורה מורכבת מתא סגור שבאחת מדפנותיו יש נקב זעיר. קרני אור אשר מוחזרות מהעצם חודרות דרך הנקב ויוצרות דמות הפוכה בדופן הנגדית. )
עמדתי שם בחושך וציירתי את הפלא הזה״
אז בעצם הכתם המרכזי בציור הוא מיטת תינוק, ולצידו על מזרון על הרצפה ישנה נכדתה של מיכל מכוסה בשמיכה והאור חודר מבעד לדלת שנפתחת אל שאר הבית.
ושני הסיפורים בתוכי, פח האשפה בחצר האחורית והתינוקת הישנה בחדר חם. והציור נהדר.
האור עולה. ואני בעולם.
לאבא שלי, בן, בן-עמי שרפשטיין, 1919-2019
- התצלום של אבי בראש הפוסט הוא של דני עשת, 2006
הקיץ שעדיין לא מכה בכל עוזו, בינתיים נראה מבטיח, כמו חופש וילדים ודשא ולא כמו זיעה וזבל ומדרכות מהבילות. מעט קוצים בקצה החצר המטופחת הם רק רמז ראשון לעריצות יולי-אוגוסט. 
ואז אני פוגשת חתול. חתול אפור, מקומי, הוא מביט בי ואני מנסה:
בארץ החצרות האחוריות 