רקוויאם

And I will show you something different from either
;Your shadow at morning striding behind you
Or your shadow at evening rising to meet you
.I will show you fear in a handful of dust
*(The Waste Land by T. S. Eliot)
 
ואראה לך דבר השונה הן
מצלך בבוקר הפוסע אחריך
והן מצלך בערב הקם לקראתך;
אראה לך פחד בקומץ של אבק.
(״ארץ השממה״, תומאס סטרנס אליוט, תרגום אורי ברנשטיין )*

הכל התחיל בגשר מעריב. כן, אני יודעת שכבר עברו ימים רבים מאז שנהרס, אני לוקחת את הזמן עד שאני יכולה לכתוב, נותנת לאבק לשקוע. אוגוסט זה זמן קשה – אני זולגת צערים וכוחות. חיפשתי אפיק חיובי והחלטתי לצלם בשבת השכם כדרכי. בתחושת תיעוד היסטורי, בהינף פטריוטי-תל-אביבי פניתי לתיעוד של גשר מעריב, רגע לפני. השחר, השקט, האור הכחול המבקיע וכבר התחלתי להרגיש נכון יותר. המסע החל.

DSCN2329+L

והגשר? גשר. לא תואר לו ולא הדר. אני מחפשת את צד התפר שלו – מתחתיו, האם הבטן של הגשר היא החצר האחורית שלו? אני עוקבת במבטי אחרי עוד משכים קום, צלם אמיתי עם עדשה מקצועית, המתעד את העומד להיעלם, להיהרס בענני אבק. הגשר עדיין מחבר בין צפון העיר לדרומה וכך מפריד בין המזרח למערב (וזה לא סימבולי הפעם). אחר כך בדרכי הביתה חזרתי אליו, באור, וצילמתי אותו שוב – חושף ומכסה בו זמנית את הנוף העירוני, את פסגות המגדלים ואת שמי המירווחים ביניהם, לוקחת בזכרון המצלמה הביתה את אורות הדרך ואבני הזיכרון.

DSCN2354+L

DSCN2502+L

אני משתעממת מתחת לגשר ומוצאת את דרכי לשוליו, למולדת האמיתית שלי – ארץ החצרות האחוריות. מתחילה ממערב לגשר, אל רחוב נחמני המנומנם. האוויר מבוית, מיושב בדעתו, המדרכות מהבילות. הכל עוד כהה מאוד ורק קול ציפורי הבוקר מפר את השקט. בחלונות פה ושם נדלק אור, בוהק מבעד לעלווה הכהה, מישהו מתעורר. אני נסוגה אל הצללים ומתבוננת באנשים היוצאים לרחוב: איש מבוגר צועד לבית הכנסת וטליתו תחת זרועו ובחצר הסמוכה מישהו כבר מתיר את מנעול האופניים. כאן אני מרגישה בבית, משהו מהילדות שלי תלוי בין הבתים. אני ממשיכה.

DSCN2379+L

DSCN2362+L

DSCN2419+L

DSCN2417+L

ממשיכה מעבר לגשר, מזרחה. גם כאן צחנת אוגוסט. באור העולה נפרס לעיני ישימון עירוני. דווקא כאן אני מוצפת באסוציאציות, בהקשרים.  אני מבינה שגם פה, במתחם חסן ערפה, אני מצלמת תמונות היסטוריות – האזור כולו בזמן ארעי, כזה שלא נועד לגדולות – בין ההרס לבניה, בין המוסכים לבין המגדלים, מפונה חלקית, מלא סודות, אסלות וגרפיטי, מכוניות חונות – חלקן מפורקות, חלקן מחכות. אני משתהה להתבונן בפרטים ומוצאת מנעולים חדשים, נוצצים. על מה הם מגינים? מאחורי קולות של עורבים, העזובה עוטפת אותי ואיזו אימה אפורה עומדת באוויר.

left over

LEFT OVER

DSCN2427+L

DSCN2438+L

אני נזכרת במדבר האדום של אנטוניוני.  ולא שאני מוניקה ויטי ולא שהצילומים כאן הם כשל אנטוניוני, אבל משהו מהתחושה עולה מהעפר.

DSCN2481+L

https://www.youtube.com/embed/NFw0Wc5B_nk">http://

העפר. הנוף הזה המיואש מציף לי מלים: wasteland למשל, ארץ ישימון. כשאגיע הביתה אקרא. הבורוּת שלי מכה כמו רוח מדברית על פני. מעולם לא קראתי את ארץ הישימון של ט. ס. אליוט. הנה, משהו ממשי להיאחז בו. בשבועות שאחרי אקרא את הפואמה עם אמא שלי במוצאי שבת, אשמע את המשורר קורא אותה, אקשיב למוסיקה, לאירוניה ולכאב בקולו, אבין מעט מאוד. ובימי האובך, ימי הפליטים ידבק בי המשפט ״אראה לך פחד בקומץ של אבק.״

DSCN2430+L

DSCN2433+L

DSCN2472+L

DSCN2487+L

אני עומדת שם בשבת השכם השכם בבוקר, בלב ארץ הישימון, במגרש מגולח, שוליו מרובבים הריסות ואז ראיתי את הכלב. הוא הלך בעיקבותי כמה צעדים ועוד כמה צעדים ואני ניסיתי לברר לעצמי אם הוא מסוכן או מבויית, רעב, חולה או ידידותי, להאכיל אותו או לברוח מפניו? יואב שחיכה לי באוטו, מקשיב לרדיו הרגיש כנראה איזה איום עמום והתקרב, לאט, גלגלי המכונית מעלים אבק וכשהכלב נסוג ונעלם אל בין המוסכים נשמתי לרווחה וגם ידעתי בדיוק למה הפעם מצא אותי בחצרות האחוריות כלב ולא חתול.

DSCN2461+L

בעצם תמיד רציתי לכתוב פוסט רקוויאם לקומפאי שלנו. רציתי לצלם את החצרות שאהב לסייר בהן. כשטיילנו הרצועה היתה מונחת על צווארי לשעת הצורך, קומפאי ממילא מעולם לא התרחק מדי, נעלם או התחכם. הוא תמיד היה אסיר תודה, קשוב. ליום הולדתה ה-15 של אפרתי היא ביקשה לאמץ כלב וכולנו הלכנו לבחור. הבחירה מבין הכלבים במכלאה היתה כמעט בלתי אפשרית, לכולם היו עיניים מבקשות. יואב הסתובב קצת עם אחדים קשורים ברצועה ונקשר דווקא אל השחור, צעיר אם כי לא גור. אפרתי הביטה בו, ליטפה את ראשו ונתנה לו שם במקום: קומפאי על שם קומפאי סקונדו. היא אמרה: ״הוא קובני כזה, שחור, עני, רזה.״  לקח לו חודש להרים את הזנב, להעז לרצות, לבקש משהו, להאמין שיקבל; כפות רגליו היו שחוקות מן הכבישים, מהדרך הארוכה שהלך, מחפש בית, ככה אמר לנו הוטרינר שבדק אותו לראשונה.

הוא מצא אצלנו כורסא ואהבה. אנחנו מצאנו בו חבר, כשמו. כשחלה, חשבתי לעתים קרובות לצלם את דרכנו היומית, טיול הערבית, לא לשכוח לתעד את החצר הכי סמוכה לבית, בה התעכב תמיד ואני איבדתי את הסבלנות כי כבר היינו קרובים קרובים הביתה – אולי מישהו פיזר שם אוכל של חתולים. התמונה האחרונה היתה אמורה להיות הכניסה לדלת הבית, אפו נכנס לפניו. איכשהו הימים לקחו אותי איתם ולא הגעתי לזה. אני צריכה לזכור.

DSCN6555+L

נפרדנו ממנו בערב יום כיפור לפני שלוש שנים. עונת השנה מזכירה לי. שחררנו אותו מן המחלה, מן הכאב. האם נהגנו בחסד, האם דייקנו בזיהוי הרגע שבו האמנתי שהוא נתן לנו סימן שאינו יכול יותר? מאז אני חיה עם הידיעה הנוראה שבחרתי, כאילו הייתי אלוהים, האם יחיה, האם ימות. יום הכיפורים באותה שנה היה שקט במיוחד, הבית היה ריק מקומפאי, ריק מסבלו.

הפרידה מקבלת אצלי צורת ספירלה, שוב ושוב אני חוזרת לנקודת הכאב בזמנים שונים, ממרחקים שונים. אני נפרדת ממנו שוב, כאן.

קומפאי אהוב לבנו בימיו היפים.
תאריך לידתו המדוייק אינו ידוע. זכינו לחיות איתו בין השנים 2000-2012
לכבודו שיר של קומפאי סקונדו. מוסיקה!

https://www.youtube.com/embed/c-L1Dj5a0n4">http://

עוד על ארץ הישימון
* הפואמה כולה כאן בלינק 
http://www.poetryfoundation.org/poem/176735

ואפשר לשמוע את אליוט קורא אותה בקולו

שם הפואמה Thw Waste Land תורגם לעברית בשתי דרכים: ״ארץ הישימון״ וגם ״ארץ השממה״ וכדרכה של שירה אף אחד מהתרגומים אינו מכיל את כל המשמעויות…

27 מחשבות על “רקוויאם

  1. אהבתי את המסע בתוך מסע. אולי נכון לכתוב רקוויאם רק ממרחק ולא מיד אחרי הפרידה והאובדן? תודה על ההזדמנות לתהות. באהבה.

  2. מסע אישי של אירועים ודמויות באזור שעוד מעט יהיה אחר לגמרי. מעלה מחשבות על ארעיות המציאות, המציאות מתחלפת כמה פעמים במהלך קריאת הפוסט אבל הזיכרונות יישארו צרובים אצלך (ואצל מי שקורא אותך) לתמיד.

  3. מה שבטוח דוריתי שאצלך בארץ המילים אין ולו מילת ישימון אחת. לא חשוב באיזו חצר תבקרי ועל מה תבחרי לבחור על הגשר שהיא מהווה לך – כתיבתך תמיד תמיד חושית וחושנית ולכן אני כה מאוהבת…

  4. היי דורית,
    הרקוויאם שהבאת פה מגלה ומסתיר, חושף ומחביא, מאיר ומפזר צללים בחושניות, את נפש החצר האחורית שנגלית לנו אצלך בכל פעם מחדש. תודה!

    • הי גם לך דינה
      כמה טוב לפגוש אותך 🙂 המילים שכתבת כאן מציירות לי ציור, מאירות ומצלילות את המחשיבות שלי. תודה גדולה

  5. הגעתי לכאן בחיפוש אחריך כדי לברר משהו לגבי עיצוב עטיפת הבקעה ובינתיים אני משוטטת נפעמת בבלוג ובין החצרות דקות ארוכות בהנאה רבה… את מוכשרת

  6. דורית ,כמה נפלא , החל בתאור הגשר שגם אני כתל אביבי ותיק כאבתי את הריסתו, החצרות העזובות אותן אני מכיר היטב,כסימן נוסף להריסת עברנו בעיר שאהבנו כל כך ,ועד לתיאור של קומפאי הנפלא . אין אין על הכאב של הליכתו של בן משפחה אהוב….כי חיית בית אהובה היא אכן בן משפחה אהוב שחסרונו יורגש לעולם. תמיד את מצליחה להביא דמעות לעיני ככל שהקריאה מתמשכת. תודה, תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s