איך נראית חרדה?

בתחילה הצלילים, כמו הרעם לפני הברק. יש לה קול למועקה הצפה עמוק בבטן שלי. עוד לפני שאני מנסה להמיר את הרגש הלא מוגדר לתמונה, באה מוזיקה – הפסקול של Air ממלא את האוויר, כמו חשרת עננים המתעבה מעל לראשי, מלווה את החיפוש הזה.

תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ורוח מרחפת על פני המים. בראשית היתה חרדה, וזו כנראה התמונה המילולית הראשונה שלה. מתוכה יעלה ויצמח עולם ומלואו. אני שואלת את עצמי האם זה אפשרי לברוא את תחושת הנינוחות שלי בעולם? ונסחפת פנימה לתוך המערבולת בעקבות פתגם סיני שקראתי בפוסט יפה של ענת לויט, חברה : 'היכנס אל לב הסכנה כי שם תמצא ביטחון'.

כל הדרכים שלי מובילות לארץ החצרות האחוריות, שם אני מחפשת הפעם את פניה של החרדה שלי, מנסה לתת לה צורה, לפענח את הצבע שלה, לצלם אותה ולקחת אותה הביתה בגרסה דיגיטלית.

DSCN9408L

DSCN8298L

DSCN0151L

DSCN0919L

מסע השיטוטים שלי בחצרות שתחילתו בחיפוש אחרי החתולה שלי שנפלה שלוש קומות, צבוע בחרדה.  אימה שאמצא אותה פצועה או גוססת, (את האפשרות של מציאת גופה קטנה ופרוותית הדחקתי אל מתחת לרובד המועקה, לביטנת הלַבה התת קרקעית) והבהלה הלכה וגברה כשלא מצאתי דבר.

באין הזה צמחה החרדה שלי, נוכחת, תוססת. הקיום שלה מעורפל וחמקני ובכל זאת שתלטני. אני מנסה לתפוס אותה כמו שניסיתי לתפוס את עשן הסיגריה של אמא שלי כשהייתי תינוקת. אולי אם אדע את צורתה, אוכל לקרוא לה בשם. צוללת פנימה כמו למעמקי האוקיינוס החשוכים, בולעת מים ומאמצת את הנשימה אל האור, אל האוויר.

DSCN6699L

DSCN9632L

DSCN3660L

איך מוצאים? נתיב החיפוש שלי בהתבוננות. אני נותנת לאלפי התמונות שצילמתי בחצרות האחוריות לחלוף על פני, הצלילים שבחרתי מתנגנים כשהערב מתגנב לחדר, נעצרת כשתמונה מהדקת את הקשר בבטן. אז אני מתחילה להגדיר, נאחזת במוכר כנגד המחנק, כתיבת רשימות מרגיעה אותי:

* בחושך, אין ספק שהחושך הוא אחת מפניה של החרדה שלי. נדודי שינה. השעה הזאת שאני מתעוררת בה לבקר בחצרות, בקצה הלילה, היא שעת כשפים.

DSCN0184L

DSCN4421L

* והטשטוש – המשהו הזה הרוטט, החמקני, הרוח. צל הדברים שמאיים יותר מהדברים עצמם. לפעמים החרדה נראית כמו הילה סביב הקושי, כמו אור הפנס הנבלע בחשכה.

* האם החרדה נגלית לפעמים בשמש? מיכוות אור על עפר?

DSCN5521L

DSCN1422L

* פתחים אפלים, מדרגות חשוכות המובילות למבוי סתום, או למקלט אטום, הפחדים סמויים מן העין, ארוזים. הצלילים מצטרפים – העלים, האבנים הקטנות, מה שחורק תחת הרגליים, קריאות העורבים פורעות את השקט. זה שהם שחורים.

* מגרשי חניה ואספלט, מקומות נטושים, ההזרה של אור מלאכותי, הבהוב פלורסנט, פנסי רחוב.

IMG-20140706-WA0007L

* העקצוץ בעורף, האדרנלין, חשד שמישהו נמצא מאחורי, מביט, מחכה.

* לבד. שקט.  מתוך השקט דברים קורים מאחורי תריסים סגורים. מישהו מדליק רדיו, חדשות.

DSCN0980L

DSCN8249L

* וגם העונה הזאת –  המועקות נמצאות באויר כמו אבק, חגות מסביב – סיפורי שואה, שירי יום הזיכרון. האביב נשרף לקיץ, הדברים מצהיבים.

* חתול עיוור בעין אחת, מביט בי. אולי בעינו האחת הוא יודע, אוצר תמונה של החתולה שלי שנפלה?

DSCN4425L

אז יש לה קול

ויש לה מקום

וזמן

ורשימת קלסתרונים לפניה השונות.

ועכשיו אני מחפשת מלים לסַפר אותה.

מצאתי בספר "סיפור זמני" של רות אוזקי מילים המתארות כל כך במדוייק את החרדה שלי שגרה בבטן  – זה מרגיש כמו נס. ההמרה של התחושה למלים היא כמו מחסה: "משהו רבץ על הבטן שלי כאילו איזה דג גדול וקר גוסס לי מתחת ללב."  או מאוחר יותר בסיפור: "זאת התחושה של הדג הקר שגוסס לך בבטן: את  מנסה לשכוח מזה, אבל  ברגע שאת מצליחה, הדג מתחיל לפרפר לך תחת ללב ומזכיר לך שמשהו נורא קורה."

DSCN0173L

ועדיין ישנו הצילום של צילמתי מעולם של פני החרדה –  המדבר החזותי  – המסדרון הארוך, הדלתות הסגורות, הדלתות הפתוחות, תאורת פלורסנט, באחת המחלקות של איכילוב, או אפילו אם אעז לרדת למפלס התחתון – דלת ההזזה בכניסה לחדר המיון.

אולי כשאצלם אותו אוכל ללמוד "לפתוח את הלב כך שהדג יוכל לצאת ולשחות לדרכו."

יש נחמה או אפילו הבטחה מסויימת  בקריאה שוב ושוב של  התיאור  שבו  מספרת  נאו  גיבורת  הספר  של  אוזקי: "בקושי העזתי לנשום כי הדג שיש לי בבטן  הטיח שם את הזנב העצום שלו וזינק והתהפך באוויר.

ואז נחת במים התיז לכל עבר שקע ושחה לדרכו. המים  שקטו לאט."

DSCN0104L

אני מנסה להמיר/להחליף/לתרגם את הרגש הרוטט, המפרפר, האמורפי, את רוח הרפאים למשהו אחר: למוסיקה, למילים, לתמונות. מקווה שמתוך המערבולת, עירוב החושים יבהיר דבר מה, יתגלה פתח לחרדה כדי שתוכל "לדלוף" לחושים אחרים; מתקרבת אליה וממששת , אולי יצליח המגע להפוך אותה לחומר, לכייר אותה לזנבו של דג. מבקשת את הדלת או החלון או הצילום שדרכם תצא החרדה וישקטו המים.

אולי מחר אשכים לצלם.

DSCN6534L

15 מחשבות על “איך נראית חרדה?

  1. דורית אהובה, תודה על הנסיון לתת *לה* מלים ומראֶה, לפעמים גם הניסיון הוא הצלחה ואת הצלחת לנסות.

    • את משמחת אותי מאוד ורד, אמנם לעתים קורובת החיפוש הוא העיקר – אבל למצוא ולו חלקיק – גם זאת נחת.
      והחתולה? נתנה לי את מתנת ארץ החצרות האחוריות בדרכה לעוד נשמה.

  2. לקרא על חרדה או מועקה כשאתה בעצמך במועקה זה רעיון בינוני לגמרי. אבל מלבד הכתיבה היו גם הצילומים שכשגם כשהם אורגים עוד נדבך ומעצימים את ההרגשה – לי אישית בשל יופיים גם מנחמים. הטקסט יפה, חזק ועוצמתי ואולי בגלל זה לא ארחיב ואחכה לפוסט הבא.

    • תודה גדולה אהוד, מחמאה ממך יקרה ללבי במיוחד מכיוון שאני כל כך אוהבת את הצילומים שלך. יש נחמה ביופי ובחברות עוד יותר אפילו

  3. פינגבק: דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה | בארץ החצרות האחוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s