באור

לרינה בתודהֿ|

לקום. לצאת החוצה. לשתות קפה עם חברה ולדבר. לראות, להסתכל, לצלם. להיות באור. זה מה שאני אומרת לעצמי, נותנת לעצמי הוראות.

השבת בוהקת בצבעי יום-חורף-תל-אביבי-אחרי-גשם. אני מרגישה עירומה בלי הכסות של השקט שאני מורגלת לצלם בתוכו, שקט של העיר רגע לפני שהיא מתעוררת, כמו חשופית מתקשה לצאת מתחת לפוך של אור השחר הכחול. ואז מצעד מהוסס בחצרות הראשונות שאני מציצה בהן אני מגלה שאפשר להיסחף על ידי האור, להיבלע בצל, ללכת בשבילים הלאה, פנימה.

האור והצל משחקים, מרצדים, מציירים. האור העז משחק עם היעדרו, הופך את היומיום לדרמה חגיגית. את שמחת היופי אפשר למצוא גם בשבת בצהרים, בחצרות אחוריות ובגינות חבויות, מאחורי הבריכה, בצמחי הבר שעולים אחרי הגשם, עוטפים את הקרקע בירוק, כמו מרבד חגיגי לרגלי המציאות.

כשאחזור הביתה  ואתיישב ליד המחשב להוריד את התמונות אלו המלים הראשנות שאראה:

רמת אביב המנומנמת הוותיקה, הבלויה, הירוקה נראית כמו צוירה במכחולי האימפרסיוניסטים. אפשר להתגעגע לז'יברני שמעולם לא היייתי בה. אפשר לפגוש נמר של רוסו.

לראות. להסתכל. לזכור.

הציורים שקיימים אצלי בראש – מונה, מאנה, סֶרה – מופיעים באור השמש הזאת והופכים את אחורי רמת אביב הישנה למחוז חפץ. איפשהו בנעורים התאהבתי באימפרסיוניסטים. התאהבתי בדשנות של צבע השמן על הבד, באור הקורן מתוך תנופת המכחול; בקסם שנוצר כשמביטים בבד, מתרחקים ממנו ומתקרבים אליו, ממופשט לפיגורטיבי, מכתמים לתמונה שלמה. שמחת אור וצבע. אור וחושך.  שנים אחר כך כשגרתי בניו יורק אני זוכרת שהייתי חוצה את סנטרל פארק, עולה במדרגות המטרופוליטן כדי לשבת מול ערמות השחת של מונה המצויירות באור המשתנה, רק זה. וחוזרת שבֵעַת אור לדירת הסטודיו ברחוב 89 בצדו השני של הפארק.

אני מפנה פני לאור, מסתנוורת לרגע מפזמת לעצמי "רב האור והתכלת וכולי בהם טובלת. היום." המלים של נעמי שמר שפורצות אל האור מדייקות, קוראות לדבר בשמו. האור, אני חושבת לעצמי, האור הזה הוא צלול ואמיץ. ובעיקר ברור. הצל מספק לי מסתור מהקיטש, הצל החריף, חד המבע של צהרי היום.

השבילים הרמוסים בין ברודצקי לרידינג לוקחים אותי לשערים שייפתחו ולבתים מאגדת ילדים שאולי קראתי פעם. פינות חמד מתגלות, כסאות שמזמינים אותי לשהות רגע. משוטטת ועוקבת אחרי השבילים ומגיעה לגינה חבויה בין בתים ועצים. ושם בגינה פיקניק על הדשא או אולי ארוחת בוקר של יום ראשון בנוסח מקומי.  שקית נילון מוארת, זוג יושב על ספסל. תמונה אימפרסיוניסטית.

לחשוב על רגעים נדירים, בהם היופי חריף והנשימה מתמלאת טעם מנתה רענן. למצוא לזה מילים.

נזכרת ברשימה שכתבה איילת שמיר בזמנו על תרגום חדש ל"גברת דאלווי"*:
גברת דאלוויי – אשה שנכנסה לשנה ה-52 של חייה חדה כמו חץ, אשה ש"חשה קרבה משונה לאנשים שלא דיברה איתם מעולם, לנשים מסוימות ברחוב, למישהו שניצב מאחורי דלפק – אפילו לעצים ולאסמים"; ושעדיין, למרות גילה המתקדם, ואולי דווקא בגללו, יש בכוחה להקסים את כל מי שבא עמה במגע, גברים ונשים כאחד, היא הדמות שנושאת את שמו של הרומן. 

"האם גבר יוכל להבין את מה שהיא אומרת? את מה שהיא מתכוונת לגבי החיים?" מהרהרת קלריסה דאלוויי בצוהרי הרומן והיום, "איזו משמעות יש לזה לגביה, לדבר הזה שנקרא חיים? היא לא יכולה להעלות על דעתה שפיטר או ריצ'רד יטרחו לערוך מסיבה סתם ככה, בלי שום סיבה." היא מהרהרת. ולמה שיבינו? הם חונכו להיות גברים תכליתיים – ואילו האמנות שלה אינה זקוקה ל"סיבה". האמנות שלה היא סוג של תשורה, של מנחה, "לצרף, ליצור; אבל מנחה למי?" היא תוהה, "אולי מנחה לשם מנחה. בכל מקרה, זה הכישרון שלה."
את כישרון הוויטאליות הנדיר הזה שהעניקה וירג'יניה וולף בנדיבות למרת דאלוויי – לחגוג את החיים ולהעניק אותם כמין מנחה לשם מנחה – היא לא היתה מסוגלת להעניק לעצמה.

הייתי בערך בת גילה של גברת דאלווי כשחזרתי בעקבות הרשימה הזאת לקרוא את הנובלה באנגלית, בספרון קטן ורב קסם שקיבלתי מאבא שלי. כריכתו ירוקה (או אולי מפוספסת) ומעוצבת בסגנון קלאסי, שולי הדפים צבועים זהב. רציתי לדפדף בו שוב, לצלם אותו כדי להראות כאן וכמובן שלא מצאתי אותו.

צריך לחפש. 

התאהבתי בספרון היפהפה, בוירגי'ניה וולף שוב ובקלריסה דאלווי עצמה, וכדרכם של האוהבים נמלאתי חיות והתפעמות מהמִנחה שהעולם נותן לי – מלים ואור.

יצאתי מן החצרות אל הכביש. מונית הגיעה לפני שהספקתי לשבת על הספסל, להוציא את הנייד.  עדיין הייתי בזמן קסום. המשכתי לדבר לעצמי, לבקש: שלא לאבד את מאור עינינו. שלא לאבד את מאור פנינו.

* כאן אפשר לקרוא את הרשימה המלאה של אילת שמיר http://www.haaretz.co.il/literature/1.1320067