באור

לרינה בתודהֿ|

לקום. לצאת החוצה. לשתות קפה עם חברה ולדבר. לראות, להסתכל, לצלם. להיות באור. זה מה שאני אומרת לעצמי, נותנת לעצמי הוראות.

DSCN9589L

DSCN9675

DSCN9692L

השבת בוהקת בצבעי יום-חורף-תל-אביבי-אחרי-גשם. אני מרגישה עירומה בלי הכסות של השקט שאני מורגלת לצלם בתוכו, שקט של העיר רגע לפני שהיא מתעוררת, כמו חשופית מתקשה לצאת מתחת לפוך של אור השחר הכחול. ואז מצעד מהוסס בחצרות הראשונות שאני מציצה בהן אני מגלה שאפשר להיסחף על ידי האור, להיבלע בצל, ללכת בשבילים הלאה, פנימה.

DSCN9610L

האור והצל משחקים, מרצדים, מציירים. האור העז משחק עם היעדרו, הופך את היומיום לדרמה חגיגית. את שמחת היופי אפשר למצוא גם בשבת בצהרים, בחצרות אחוריות ובגינות חבויות, מאחורי הבריכה, בצמחי הבר שעולים אחרי הגשם, עוטפים את הקרקע בירוק, כמו מרבד חגיגי לרגלי המציאות.

DSCN9683L

DSCN9627L

כשאחזור הביתה  ואתיישב ליד המחשב להוריד את התמונות אלו המלים הראשנות שאראה:

Picture 1L

רמת אביב המנומנמת הוותיקה, הבלויה, הירוקה נראית כמו צוירה במכחולי האימפרסיוניסטים. אפשר להתגעגע לז'יברני שמעולם לא היייתי בה. אפשר לפגוש נמר של רוסו.
DSCN9655L
DSCN9718L

DSCN9628L

לראות. להסתכל. לזכור.

הציורים שקיימים אצלי בראש – מונה, מאנה, סֶרה – מופיעים באור השמש הזאת והופכים את אחורי רמת אביב הישנה למחוז חפץ. איפשהו בנעורים התאהבתי באימפרסיוניסטים. התאהבתי בדשנות של צבע השמן על הבד, באור הקורן מתוך תנופת המכחול; בקסם שנוצר כשמביטים בבד, מתרחקים ממנו ומתקרבים אליו, ממופשט לפיגורטיבי, מכתמים לתמונה שלמה. שמחת אור וצבע. אור וחושך.  שנים אחר כך כשגרתי בניו יורק אני זוכרת שהייתי חוצה את סנטרל פארק, עולה במדרגות המטרופוליטן כדי לשבת מול ערמות השחת של מונה המצויירות באור המשתנה, רק זה. וחוזרת שבֵעַת אור לדירת הסטודיו ברחוב 89 בצדו השני של הפארק.

DSCN9629L

אני מפנה פני לאור, מסתנוורת לרגע מפזמת לעצמי "רב האור והתכלת וכולי בהם טובלת. היום." המלים של נעמי שמר שפורצות אל האור מדייקות, קוראות לדבר בשמו. האור, אני חושבת לעצמי, האור הזה הוא צלול ואמיץ. ובעיקר ברור. הצל מספק לי מסתור מהקיטש, הצל החריף, חד המבע של צהרי היום.

DSCN9703L

DSCN9711L

DSCN9715L

השבילים הרמוסים בין ברודצקי לרידינג לוקחים אותי לשערים שייפתחו ולבתים מאגדת ילדים שאולי קראתי פעם. פינות חמד מתגלות, כסאות שמזמינים אותי לשהות רגע. משוטטת ועוקבת אחרי השבילים ומגיעה לגינה חבויה בין בתים ועצים. ושם בגינה פיקניק על הדשא או אולי ארוחת בוקר של יום ראשון בנוסח מקומי.  שקית נילון מוארת, זוג יושב על ספסל. תמונה אימפרסיוניסטית.

DSCN9728L

לחשוב על רגעים נדירים, בהם היופי חריף והנשימה מתמלאת טעם מנתה רענן. למצוא לזה מילים.

DSCN9646L

נזכרת ברשימה שכתבה איילת שמיר בזמנו על תרגום חדש ל"גברת דאלווי"*:
גברת דאלוויי – אשה שנכנסה לשנה ה-52 של חייה חדה כמו חץ, אשה ש"חשה קרבה משונה לאנשים שלא דיברה איתם מעולם, לנשים מסוימות ברחוב, למישהו שניצב מאחורי דלפק – אפילו לעצים ולאסמים"; ושעדיין, למרות גילה המתקדם, ואולי דווקא בגללו, יש בכוחה להקסים את כל מי שבא עמה במגע, גברים ונשים כאחד, היא הדמות שנושאת את שמו של הרומן. 

"האם גבר יוכל להבין את מה שהיא אומרת? את מה שהיא מתכוונת לגבי החיים?" מהרהרת קלריסה דאלוויי בצוהרי הרומן והיום, "איזו משמעות יש לזה לגביה, לדבר הזה שנקרא חיים? היא לא יכולה להעלות על דעתה שפיטר או ריצ'רד יטרחו לערוך מסיבה סתם ככה, בלי שום סיבה." היא מהרהרת. ולמה שיבינו? הם חונכו להיות גברים תכליתיים – ואילו האמנות שלה אינה זקוקה ל"סיבה". האמנות שלה היא סוג של תשורה, של מנחה, "לצרף, ליצור; אבל מנחה למי?" היא תוהה, "אולי מנחה לשם מנחה. בכל מקרה, זה הכישרון שלה."
את כישרון הוויטאליות הנדיר הזה שהעניקה וירג'יניה וולף בנדיבות למרת דאלוויי – לחגוג את החיים ולהעניק אותם כמין מנחה לשם מנחה – היא לא היתה מסוגלת להעניק לעצמה.

DSCN9726L

הייתי בערך בת גילה של גברת דאלווי כשחזרתי בעקבות הרשימה הזאת לקרוא את הנובלה באנגלית, בספרון קטן ורב קסם שקיבלתי מאבא שלי. כריכתו ירוקה (או אולי מפוספסת) ומעוצבת בסגנון קלאסי, שולי הדפים צבועים זהב. רציתי לדפדף בו שוב, לצלם אותו כדי להראות כאן וכמובן שלא מצאתי אותו.

צריך לחפש. 

התאהבתי בספרון היפהפה, בוירגי'ניה וולף שוב ובקלריסה דאלווי עצמה, וכדרכם של האוהבים נמלאתי חיות והתפעמות מהמִנחה שהעולם נותן לי – מלים ואור.

DSCN9757L

יצאתי מן החצרות אל הכביש. מונית הגיעה לפני שהספקתי לשבת על הספסל, להוציא את הנייד.  עדיין הייתי בזמן קסום. המשכתי לדבר לעצמי, לבקש: שלא לאבד את מאור עינינו. שלא לאבד את מאור פנינו.

DSCN9690L

* כאן אפשר לקרוא את הרשימה המלאה של אילת שמיר http://www.haaretz.co.il/literature/1.1320067

 

 

מאחורי כל זה

בחמש וחצי בבוקר עדיין ממש חשוך. השקט נוכח כמו צבע. סימני סתיו, אני מחייכת לעצמי. יוצאת למסע תגליות, מצלמה בכיס אחד, נייד בשני ואני נכנסת לתוך החושך. כאילו האוויר השחור סמיך יותר. רמת אביב הירוקה נראית כמו הטירה האפילה במופע האימים של רוקי.

DSCN0187 L

DSCN0210Lעוברת את החזיתות ושלטי הבתים המוארים, מעמיקה אל מאחורי. אני קצת מפחדת, עובר לי רעד בגב, למה בעצם? משהו בחשיכה. מוסיקה, שיר פתיחה ואני צועדת על הדשא הלח, הקריר, המצלמה מוכנה, הסיפור שם מחכה לי.


אני נעזרת בפלאש כמו פנס במערה לגשש ולגלות איפה אני נמצאת. הגוונים שנחשפים בתאורת הפלאש זרים ומנוכרים. הבוהק הראשון מגלה כביסה וכסא והלב הולם בהתרגשות בדיוק כמו בילדות שפתחתי ספר שעדיין לא קראתי –  חדש עם ציור על העטיפה או שאול מהספריה עם רק כמה מילים – לחש קסם – על העטיפה המרופטת . ז'ול ורן, תור היירדל, השביעיה הסודית, הרוזן ממונטה כריסטו, אן מאבונלי – מילות כישוף שיקחו אותי רחוק להרפתקה בארץ לא נודעת, שם אוכלים רקיקים ופכסמים וזבדה, לובשים שמלות מפופלין או טפטה, חובשים מגבעות ולא יוצאים מהבית בלי כסיות.  עונג וקסם קוראים לי מעבר לדף, מעבר לסף, מעבר לפינה.

DSCN0254 Lוהנה מסך עולה, כסוף תלוי על חוטי כביסה. סביבו כסאות של רוחות רפאים. בשקט אני שומעת את קולות הילדים שהיו כאן מעלים מחזה –  ציחקוקים של הכנות, ריבים על תפקידים, התרגשות כשנפתח המסך – תיאטרון  מתגלה לי. עגלת ילדים נשכחת היא כס מלכות, מרכבת פלאים שלוקחת אותי עמוק אל השחור, שם נחבאים הסיפורים, אהבות יוקדות, חרבות של קנאה, ספינות מפרש ואוקיינוסים, דרקונים לוהבים ונסיכות. נסיכה, אני נושמת נשימה עמוקה, מרגישה את רוח השחר הקלה על הלחי, מגששת בבהונות את הטל על האדמה. פעם ידעתי להיות נסיכה בעצימת עיניים, לשאת את עצמי אל מעבר לקשת .

DSCN0251 L

DSCN0601Lהאור החיוור חושף לי גן קסום, הכל יש כאן. כל החלומות, כל הרצונות המבויישים, התשוקות שנחבטו בקיר, אוסף הזכרונות משם, ברווזים שקפאו באגם, נערת שכושפו לפסלים,  סולם לשמים, קופסאות שנעזבו מאוספיהן, מניפה של פילגש מסתורית משנחאי, מלאכים זנבות וכנפים. הלומת שפע אני נכרכת בשביל, מעמיקה פנימה. מחזירה לעצמי את היכולת לשכוח, צוללת לפנטזיה.

DSCN0273 L

DSCN0299Lארץ הפלאות פתיינית, כחלכלת נוגה ומבוישת, קקטוסים שומרים עליה. תריס נפתח בחריקה ואני נסוגה, חרדה משומרת הסף שיוצאת  פרועת שיער ושואלת אותי בקול של מכשפה: "מה את מחפשת כאן? כאן הכל גו'נגל" ואני בלב הולם נדחקת לשולי הגן, ממאנת לעזוב אותו.

DSCN0608 L

DSCN0344 L

DSCN0297 Lככל שהבוקר מאיר הגן נמלא צבע וציוץ ציפרים ופרחים פורחים, הדגל מונף, מזכרת מארץ אחרת. היום עולה. המסך יורד, בחוץ רמת אביב מנומנמת עדיין, מתחילה להתעורר ליום שישי בבוקר.
ואני בלב עדיין  בקרינולה ורודה רוקדת ואלס פראי עם מלך סיאם, שדומה להפליא ליול ברינר.

DSCN0371 Lמאחורי כל זה מסתתר אולי

אושר גדול