בלוז לחצרות האחוריות

 "כדי להגיע אל מה שאינך יודע
עליך ללכת בדרך שהיא דרך של אי ידיעה.
כדי להחזיק במה שאינך מחזיק
עליך ללכת בדרך של אי אחיזה.
כדי להגיע אל מה שאינך
עליך ללכת בדרך שבה אינך.
ומה שאינך יודע הוא הדבר היחיד שתדע
ומה ששלך הוא שאינו שלך
והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך."
מתוך ת.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים, בתרגומה של אסתר כספי

הכותרת ״בלוז לחצרות האחוריות״  נחה אצלי זמן רב אצלי בראש, וחיכתה לתוכן. אחרי הפוסט האחרון, המופנם, אינטימי ואישי כל כך, חשבתי שיהיה טוב לצאת להתבונן שוב.

בעצם דמיינתי את הפוסט הזה בתחילתו כפסקול, פסקול עם תמונות. אבל, לאמיתו של דבר, עדיין קשה לי  להניח לדברים עד כדי כך, יש דברים שאני רוצה להסביר, לנתב, מילים שאולי רוצות להיכתב.

ובפער בין התוכניות למציאות, בין החלום ליומיום, בין השחר לבוקר, בין הסקיצה לביצוע אני מתחילה את השיטוט הכחול הזה. בכלל פערים הם לעתים קרובות החלק המעניין של הסיפור בשבילי, פערים ופרומים.

 1. רוח הדברים, השראה
_____________________

מתחילה במוסיקה: מיילס דיוויס מתוך התקליט שלו kind of blue בקטע All Blues , פסיעה פנימה לחלל כחול, לסרט.
ב״הוראות ההפעלה״ לסצינה הזאת אני חושבת שהייתי כותבת – לשהות. לחלום. להקשיב. להתבונן. להיעטף בכחול.

ברווח בין הצלילים להתבונוות אני מנסה לחבר בין המופשט לקונקרטי, בין הרעיון למה שהעיניים רואות, בין מצב הרוח לצבע. צבעים חשובים לי במיוחד – הם מדברים ישירות עם ועל הרגש בלי לעבור פילטרים של מחשבה וניתוח.

והזמן שחר: החצרות האחוריות אפופות באור הכחול שעליו כבר כתבתי באביב לפני ארבע שנים. מתברר לי שאני חוזרת אליו שוב ושוב. הדבר הזה שלי עם הכחולים הוא מערכת יחסים.

 

ועל מה שרציתי לומר בדרך לשדות הכחולים כתב מזמן סבא שלי, ישראל אפרת, בשירו ״על מלים ודממה״:

 

2 . עמלנות, שיטוט וחיפוש דרך
_________________________

אני עושה מה שאני יודעת, מה שלימדו אותי – אוגרת מידע. מנסה לתת לתמונות מילים, לעטוף אותן במחשבות שלי.

קוראת ספר על הצבע כחול*.
ומגלה שהשימושים האמנותיים והדתיים בצבע הזה היו נדירים מאוד בתקופות הקדומות ורק במאות האחת עשרה ושתים עשרה הפך מצבע סוג ב׳ לאריסטוקראטי ואופנתי; שהיוונים העתיקים חשבו שהוא ממש מכוער והרומאים שייכו אותו לברברים ואילו עכשיו הרוב בוחרים בו כצבע החביב עליהם; כחול פעם, בימי הביניים, נחשב צבע חם; עכשיו הוא התקרר (אולי כי זה צבעם העכשווי של מים שבימי הביניים למדתי שנחשבו ירוקים); בבין מאות הארבע עשרה לשבע עשרה הכחול עלה בהיררכית הצבעים בתרבות האירופית וגורלו היה לשאת על גבו את המוסר; הוא התפתח לצבע מלכותי, גברי ורוחני ויחד עם ההתקדמות הזאת לפופולרי יותר ויותר. כיום הכחול הוא האהוד שבצבעים: תחשבו ג׳ינס, תחשבו סקס, תחשבו חלומות…
וכרגיל כשאני מתחילה לבדוק נושא, אני נפעמת מכמה יש לדעת, או במלים אחרות מקבלת פרספקטיבה על מרחבי אי הידיעה שלי.

מחפשת באינטרנט מידע על הבלוז.
ומוצאת בשאלה ישירה לגוגל, שיתכן שמקור השם למוסיקה הזאת נובע מהביטוי האנגלי מהמאה השבע עשרה ״The blue devils״ – השדים הכחולים – שבא לתאר את ההזיות החזותיות שלעיתים מלוות גמילה קשה מאלכוהול. הביטוי התקצר משך הזמן ל״בלוז״  “The blues” – ביטוי צבעוני לדיכאון וצער. מוסיקת הבלוז המבכה את חוסר הצדק, את שברון הלב והיאוש מבטאת גם כמיהה לחיים טובים יותר, נושאת איתה את הרעיון שבנגינה, שירה והקשבה לבלוז, אפשר להניח קצת לצער, אולי להתגבר עליו  – lose the blues.

נוברת בזיכרון על משמעות הכחול בשבילי. כותבת מילים, רשימות, רמזים לעצמי.
כחול של אור טלוויזה בלילות. כחל בעיניים. כחול של הדגל. כחול כי קר. כחול צבע מיסטי. הטווח של הכחול מאינדיגו לטורקיז. כחול של מים – אני אוהבת מים, בעצם הם לא כחולים, אלא משקפים מה שיש. כחול של נוף מרוחק בציורים רנסנסיים.
כשהייתי ילדה הלבישו אותי הרבה כחול ותכלת, בגלל העיניים. למדתי שזה הצבע הכי מתאים לי. השנה כשהחלטתי להפסיק לצבוע את השיער, זאת אומרת להאפיר רשמית – קישטתי את השיער בפס כחול.
ההתחלה של היום כחולה, כמו גם סופו. זה הזמן למשאלות, להיסוסים, זמן כחול. ובחצרות – זה צבע השמים הנפקחים ממעל, ביניהן.
למה בעצם כחול זה עצוב? האם אי פעם ניסיתי להשתחרר מזה קצת, לנער את הכחול מעלי?

מוצאת שירים וציטוטים שיכולים להיארג פנימה.
והשיר שבחרתי מאפשר עוד אחד מהדברים החביבים עלי – השוואת תרגומים

ו…אוספת את כל התמונות שצילמתי בחצרות (בעצם, את אלו שאני מחבבת יותר) שבהן מככב הכחול – 264 במספר. בשלב הבא יהיה צריך למיין.

למצוא איזו גורם משותף שעוזר לאגד תמונות או מחשבות – זו ההנחיה לעצמי.

 3. וגם ניסיון להבין, להבהיר, לתת נפח רגשי, אפילו להסיק?
______________________________________________

דברים שהרגשתי פעם (ומשפיעים על מי שאני גם היום) – בילי הולידיי נכנסה לחיי כשעזב אותי גבר צעיר שמאוד אהבתי. בצערי פצעתי את כפות ידי בזכוכיות שבורות והייתי בטוחה שתיכף אפיל את עצמי על פסי הרכבת; אבל, כמו שאמרו לפני, היום כבר לא מתים מאהבה.

לא מזמן מצאתי בספר שקראתי מישהי שהרגישה כמוני:
״אני אתחיל בשיר של זמרת שהמוסיקה שלה עזרה לי לשרוד את השנה שלי בניו יורק. היא מתה ארבע שנים לפני שהגעתי לשם. קוראים לה בילי הולידיי. כשהקשבתי לשירים שלה הרגשתי פחות בודדה.״
״ממה היא מתה?״
״היא מתה בגיל ארבעים וארבע מאלכוהוליזם. כפי שתשמעי בקול שלה, היו לה חיים עצובים מאוד, אבל כששעמתי אותה שרה, העצב שלה ניחם אותי. אני לא יודעת למה, אבל עובדה.״
(מתוך הפרטים שהושמטו מאת תומס אוגדן, בתרגומו של יואב כ״ץ, הוצאת עם עובד)

קולה השבור של בילי הולידיי היה לי מקום ומעטפת, השתקפות ומזור – כמו היום המראות של החצרות האחוריות. הכאב על האהבה ההיא התפוגג, אבל זכרון הכאב נשאר מצולק בתוכי. ההדהוד לצערי בקולה מפייס את הכאב.

ודברים שאני פוגשת היום, בעבודתי כמעצבת ספרים – לעתים קרובות אנשים לא פוחדים, אפילו נמשכים לתיאורים מילוליים של דברים קשים – סבל, צער, אימה, יאוש; אבל  נבהלים ומפנים מבטם מהביטוי החזותי של הרגשות הללו; מעדיפים בהרבה דימויים פרחוניים, אופטימיים, צבעוניים, מרוככים. והנה אני כאן מחפשת דווקא את צד התפר (B side): את המראה הפגום, הנוף השבור, המציאות הפרומה, שיביעו את האמיתות הפצועות, את הרגש החשוף הזה.

בחצרות אני הולכת בזהירות על הקו הדק שבין שמחה לכאב, כאן השער שמעבר לו אני יכולה להיפגש עם כחולי הנפש, לשיר

4. סוף / בעצם
_____________

יש נחמה במילול הצער, בנתינת צורה לכחולים. זה השיר שלי – בלוז לחצרות, בלוז למה שלא קרה, בלוז למי שאני לא, בלוז לפיגמנטציה של הזמן, לחלודה, לקמטים, לצלקות, לזיכרון שדוהה, למה שמהוה, פעור, בלוז לילד שלי שלא נולד.

״לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים יותר עזים.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
אחר כך, אהבה״
(מתוך שירה של דליה רביקוביץ, אתה בודאי זוכר)

ולסיכום, בלי חתול אי אפשר.

 

Princton University Press,2001Blue, the history of a color by Michel Pastoureau *