תשעה חדשים מאז הפעם האחרונה. איך מתחילים? כדי לצעוד צעד ראשון בדרך חזרה למולדת החצרות האחוריות שלי נאחזתי ברשימה של אברהם בלבן כבידית לחילוץ מהשתיקה.
התחלתי מסופה של הרשימה, רציתי לתת למילים תמונה, צורה ונפח חזותי. הפיתוי הזה – להצטרף לסיור בחצר אחורית בשלווה מאובקת, לפגוש עוד פיסת אדמה נשכחת – עבד. הנה אני שבה.
השכמתי לצלם בראש השנה תש״ף, ומייד עם הקפה שאחרי ניסיתי לחשוב מה אני הכי רוצה לומר, מה משמעותי לי עכשיו. הרהרתי, כתבתי, מחקתי והתלבטתי בימים שבין כסה לעשור, שהשנה אחרו וחלו באוקטובר. בתל אביב יש בימים האלה, הימים הנוראים, מעט (מאוד) רחמים שאנחנו כה זקוקים להם: להט הקיץ מרפה מעט, עננים בחלוני מרככים את זוהר הזריחה. ביום כיפור מצאתי את הקול אותו ביקשתי בשני ספרי שירה: ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ של חיים גורי ו״עוד לא עוד״ של טוביה ריבנר (ה״עוד״ הזה שחוזר בשמות הספרים, חץ ללב). נדמה לי שאולי אין טעם שאוסיף מילים על השירים שכתבו שני משוררים אלה בערוב ימיהם. ובכל זאת … אולי אעז
כל הבלוג הזה יסודו בשוטטות, שוטטות רגלית בחצרות, שוטטות מחשבתית שנולדת שם, ולכן קשה לתכנן מראש, זה לא צילום אולפן שאפשר להכין לו את התאורה והאביזרים. אני מתחילה באיזה גרעין של רעיון, ואז הולכת בעקבות החצרות, מנסה לאחוז בחוט המחשבה. השוטטות שלי הפעם רוקמת בתוכי בצבעים מאובקים, מטליאה לבד אחד את הילדות שלי המתרחקת והמבט הנוכחי היומיומי שלי אל הזקנה. אני מטיילת בחצר הסתווית יד ביד עם הבהלה מתבוננת בפניה עד שארגע.
מצאתי את עצמי בחצר אפרורית, שקטה, כמו איזה מיצוי של חצרות תל אביב המוזנחות בנחת. דומה כל כך לנוף מולדתי הממשי. הארץ כמו בשירי המולדת, כמו שנראתה בפלקטים של הכנרת ושדות חיטה שנתלו בכיתה, לא מוכרת לי באמת מהילדות. להורי לא היתה מכונית ועיקר הטיולים שהציעו לי בבית היו בספרים. מבט אמיתי לשנות ילדותי נושא אותי למדרכות הוותיקות והסדוקות שעשב מציץ משוליהן, לטלאי עפר תל אביבי של שנות השישים, אל ״שדות״ שעדיין היו בור ונשאו את כל מטען הזמן שחלף עליהן, עונות השנה, אנשים שביקרו כאן, חפצים נשכחו.
חיים גורי כתב בספרו ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ מילים שמתאימות להפליא לתחושות שלי בחצר השקטה השכם בבוקר החג:
החצר הלא מעוצבת מזכירה לי את חצר הגן או בית הספר, את העפר בגן השעשועים, את דרך העפר בדפנה, זו שהפכה לשלולית חורף ענקית שאהבנו כל כך, הדרך שהלכנו בה כולנו, ילדי השכונה, מהבית לגן ולבית הספר, ולמכולת גם. צמחי בר שהתערבבו בצמחי תרבות שנעזבו לנפשם, ששורשיהם התחזקו בשדה הבור. הפשטות הנינוחה, הברז המטפטף בפינה, עקבות צעדינו בחול – זה הנוף שגדלתי בתוכו.
כאן בחצר המאובקת אני מקווה לפגוש בשלוות הזקנה. הזקנה הזאת שקשה וכאוב להתבונן בפניה, קל לי יותר להתחכך בה בחצר אחורית שחוקת שנים כמו זו. הארכיאולוגיה של הקיום שלנו כאן, בעיר, כאן בתל אביב, חלודת הזמן, הטקסטורה של המקום, הריח המאובק של העפר, השילוב של ההזנחה הקלה, ועקבות האנשים שעברו כאן, מזכירים לי את שירו של טוביה ריבנר.
אני רוצה להיות פתוחה כמוהו לסימני הזמן. פני ההולכים ומתרחקים מפני ילדותי, הורי שמפת פניהם הקשישות אוגרת אל תוכה את כל השנים שחלפו – אני רוצה לאהוב את כל זה; להצליח להביט בתום לב, בנדיבות ולא ביראה אל צלקות הזמן, אל מה שלפני. החצרות מתווכות ביני ובין האהבה הזאת, כמו תרגום שמאפשר להתקרב ברוך לזקנה. להרחיק את המבט והעדפת הלב מהדרישה המרחפת באוויר לעור חלק וצעירות אינסופית.
אני מתבוננת סביבי שוב ולאט. לומדת את המקום, תמיד נגלה עוד משהו וגם בחצר שנראית משמימה לחלוטין: בקבוקון מבריק על הארץ ליד נוצה בינות לעלים המרשרשים והנה מהצד השני פלא של ממש – חתלתול מציץ אלי! והנה יש לו אח, הוא לא לבדו. לאחר מכן, בבית, אני מגלה בצילום עוד תינוקי מעבר לגדר – שלישייה!
החתלתולים, פניהם תמימים כפרחי אמנון ותמר, מבטם סקרני ופתוח, מוגנים כרגע בעולמם בין הגדר לכריות תחת צל העץ, מחכים לאמא חתולה. הצעירוּת הזאת, שברירית ומתוקה כל כך עד שהלב נכמר, ובכל זאת תקוות הסתיו. שישתובבו, שיגדלו וימצאו בית ומחסה. שיבוא הגשם.
בארץ החצרות האחוריות 