Baby, it’s cold out there

יום שישי, שתיים וחצי בלילה, נוסעים בזהירות. אני אוחזת בכפתו של ג׳ינג׳י. ״ג׳ינג׳י, חתולי שלי, אני כל כך מצטערת״ אני מיבבת בקול, שוב ושוב ״הבטחתי לך שזה יהיה בבית, שזה לא יהיה ככה,״ מערבולת הצער שלי מתמקדת בכך שלא יכולתי למלא את הבטחתי לעצמי, בבוא העת להרדים אותו בשלווה, בביתו מבלי להסיע אותו מבוהל במנשא השנוא עליו לשולחן המתכתי הקר אצל הוטרינר. אבל כשקרס ג׳ינג׳י שלי, אהובי, חתולי שלי, זה קרה ביום שישי מאוחר בלילה ולא היתה כל דרך אחרת שלא להאריך את ייסוריו. חזרנו הביתה בזנבו של הלילה. ואז בחושך ובשקט – החרדה, הסבל והאימה הפכו לקור של ההעדר. ניקינו את המוות מהבית וסגרתי היטב את הדלת לחצר האחורית של החיים, הגסיסה. כחלוף הימים ההעדר התחיל להרגיש נקי ומסודר, פחות מלחיץ – אפילו בטוח, הריק הזה הלך ונהיה לי נוח.

חושבת בלבי את מילותיו של סבא שלי, ישראל אפרת: 
״לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות.״

(ישראל אפרת מלים ודממה, פחד ויופי, עמוד 96, ספרית פועלים, תשל״ח 1978 )

הלב שלי מלא צער, כך כתבתי לחברתי ענת לויט באחד הפטפוטים שלנו, אבל לעתים אני מצליחה ללבוש ורוד ולהיות פרחונית, (ותודה לענת שאמרה לי לשמור בצד את המשפט) או לעלות על קו 480 ולסַפר את עצמי מחדש. ברחתי קצת להתנחם אצל חברותי הירושלמיות.  

31.12.2018. סופשנה ותחילתה. בשחר של השנה החדשה אני בחצר האחורית אצל נעמה, בעצם גינה. אולי הפוסט הזה הוא סיפור על אהבה וגינה, על חברוֹת, על אינטימיות. על קור רענן שצורב את הלחי וטוב לי בו ועל קור אחר, מצמית. על גשם, לכלוך וצמיחה. על אור בבית והחושך שקורא לי בחוץ.  

החיבוק החם של קבלת הפנים, מאפשר לי להעז לחשוב על צילומי שחר בקור הירושלמי, לפנטז על האופציה לעזוב את הפוך ואת בקבוק המים החמים במיטה, זה שממרכז את תשומת הלב המשמחת של הגוף, ולצאת לפגוש את עצמי, שם בקור. נעמה משאירה לי את המפתח לגן על אדן החלון. בייבי, אני אומרת לעצמי, קר שם בחוץ.


הייתי ערה ודרוכה כשהשעון בנייד צלצל, לבשתי מעיל על הפיג׳מה, כפפות, נעליים ויצאתי אל הקור, בקצה החשכה רק כדי לגלות שאולי קצת פחות קר ממה שחשבתי (אולי כובע הצמר פחות נחוץ בעצם). הכל רחוץ, חד, מבריק וקר. החצר נדמית לי מצופה בבדולח. האור שחודר מבעד לשער ומאיר את המדרגות הרטובות מנצנץ הבטחה. דמותי משתקפת בחלון, נגלית כהה באפילה.

קול תרנגול וציפורי שחר. החשיכה הולכת ונפתחת אל תוך האור. יום חדש וריחו רענן וטרי מגשם. ובַלְבַד הדיבור הפנימי מעלה בי שיר. לפעמים יש שיר שכאילו נכתב לגמרי בשבילך. כאילו הוא זורם בעורקיך, כאילו את השיר, בכל מאודך. לפעמים אני מרגישה ששיר כזה מצפה את הקוצים בשכבת מגן בזמן שאני מנסה לבלוע אותם.

היי שקטה
מאת רחל שפירא | לחן: יהודה פוליקר

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי… 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.  

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

פעמון זכוכית, שבשעה המתבהרת הזאת, האפורה-כחולה, נראה לי כמו פעמון כפור מאגדה צפונית, כזו שיש בה שדים ומלאכים. גיבור הפוסט שכתבתי מזמן ״גן לירי״, מקבל את פני כמו חבר משכבר, שותק. אני דורכת בבוץ, מתענגת ונזהרת לא להחליק בדרכי אל הפינות שקוראות לי, ומגלה אחר כך שכמו בילדות לכלכתי בצעדי את מרצפות הבית, הבאתי את החוץ פנימה

אני כל כך אוהבת כשקר בחוץ וחם בבית. למה כשחם בחוץ וקר בפנים פחות נעים לי? האם יש סדר נכון לדברים? בטווח בין הניגודים האלה: הפנים והחוץ, הגשם והרדיאטור, הנוכחות והאֵבֵל אני חוזרת למחשבות של סבא שלי על פחד ויופי: ״לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה, עצבת או חדווה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביתר, היא היש ואין.
כי האין מעבר ללשון, כיצד להביעו מבלי לאבדו… משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור … הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד…״

האם זה סביר או אפשרי לי בכלל אחרי הכול לבחור להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם? להירטב, להתלכלך, להעז להבריק רחוצה כמותם מאתמולי? להגשים? Love is messy אני אומרת לעצמי בהשפעת הבוץ על הנעליים, ומנסה לתרגם, הניסיון מעלה שלל משמעויות: האהבה מבלגנת, מבלבלת, האהבה היא מהומה. שנותי צברו בי עוד דברים על האהבה: מתברר, לאחר כמה שכאלה, שמלבד יופייה היא גם טירחה, שהיא פורעת סדר וממכרת, שהיא תובענית חסרת בושה ומלאכה רבה בצידה. בכל מקרה, אני הרי כבר יודעת היטב, היא צופנת או מבטיחה תמיד כאב לב. 

היום האיר וחתולה שחורה חמקה אל עבר החצר השכנה. נעמה שהביאה לשתינו קפה אמרה: ״אין לי מושג מאיפה היא צצה״ והצביעה על אור השמש בעלים הכרוכים על השער, השער לגן, ״כמו תכשיטים״ אמרתי. ״העלה הוא הסף בין הקור לחום״ היא הוסיפה. אולי בעצם כל זה סיפור על אור השמש בעלי השלכת.

על החיים ועל המוות כמו שאמרנו כשהיינו ילדים לפני שעשינו מעשה שדרש אומץ מיוחד, מסוכן, מפחיד, כמו למשל לאהוב שוב – אימצנו חתוליים, שניים גורַיים. וכבר יש להם שמות: נחמן מקרוכמאל ורוזה (לוכסנבורג) מרציפן. הוא אפור-לבן, ערס מתוק ושמנמן ללא-חת, והיא ג׳ינג׳ית ביישנית וגיבורה, משותקת כפה – פליטי החצרות האחוריות של תל אביב.

ברוכים הבאים!

ופוסט פוסט : כדרכי בשיטוט לבחירת המוזיקה לפוסט אני משווה ביצועים עם יואב, בדרך כלל על קפה, הנה עוד כמה למעוניינים, קודם עוד שני דואטים על פיתוי וקור…

ומעט מהביצועים הרבים ל״היי שקטה״. אני כל כך אוהבת את את האפשרויות השונות


ואני יכולה לתאר לעצמי גם קול חיצוני, גבר שישיר את זה

על חלודה וזמן

מוקסמת. אני מוקסמת מחלודה ובכלל מהמגע של הזמן שמשנה דברים, פורע ופורם אותם, מרכיב אותם לתמונות חדשות, מדממות את הסדר והחידוש, מפעפעות את ההתחלה אל ההמשך. כאילו הזמן מגלה את טיבם האמיתי, המסתורי, התחתון ומקלף עוד ועוד מהמעטה לעבר עצם היותם/עצמם.
הדבר הזה קורה לאט ובהדרגה. בזרועות הזמן חוזרים החפצים מעשה ידי אדם אל העולם. נשיקה של אויר, חיבוק של מים מרככים את היוהרה של החדש, פוצעים את השלמות ומעניקים אישיות חד פעמית לכל חפץ. החלודה פורחת בחצרות האחוריות, עורקיהן מצוייירם ומסומנים על ידי הכובש הגדול מכולם – הזמן.

DSCN1048LDSCN1250LDSCN2564Lאם איטיב להביט אני יכולה למצוא ציורים, מופשט לירי סביבי יום יום. עירי מצויירת במכחולים של זמן, מצולקת ומוכתמת, עשירה בטקסטורות, בסימנים של החולף, הזמני, משתנה ונהיית מרובדת, עשירת שכבות והיסטוריות.

DSCN8384Lבזמנים אחרים, הפטינה של הזמן על כלי הכסף בבית, למשל, שימשה מדד לשייכות למעמד אצילי, סמל סטטוס. רק דקי ההבחנה הבינו את הסיפור שהיא מספרת, הוכחה לכך שאתה בא מ"כסף ישן", שזה הדבר האמיתי. הפטינה היתה קו הגבול בין המקור לחיקוי המתהדר. עם החיבה ההולכת וגוברת לצריכת אופנה ולחידושים נזרקה גם הפטינה למגרש הגרוטאות.

DSCN6450L DSCN6452L

DSCN7110L?אני מדפדפת אחורה בשכבות הזיכרון שלי, פותחת את קיפולי הזמנים ומגיעה שוב לקרוא בספרים של סבא שלי, ישראל אפרת. הדפים צהבהבים בשוליים, מנומרים בצבע החלודה. כאילו נוספה להם לווית חן, איזו אמת.

"אֶתְמוֹלִים יוֹשְׁבִים בְּצֵל מִרְפָּסוֹת
לְכָל אֹרֶ הָרְחוֹב וּמְקַדְּמִים
אֶחָד אֶחָד אֶת פָּנַי.

[…]

וְאֵיזוֹ פְּקַעַת מְאִירָה שֶׁל אשֶׁר וְעֶצֶב וְחֵן:
רְאֵה, הַכֹּל שָׁב, הַכֹּל שָׁב, הֵרַקְלִיט,
הַכֹּל גָּז.

כְּמוֹ עֵינוֹ שֶׁל הַזְמָּן הָאוֹצֶרֶת הַכֹּל מְעַפְעֶפֶת."
(ישראל  אפרת, אֱלוּל כֻּלּוֹ חֹדֶשׁ שֶׁל שִׁיר, הספר שהוא הקדיש לי כך: "ממעל לכתפות הוריך האהובים, אני מושיט לך צעיר ספריי זה, קבליהו נא בזרועותיך היקרות")

אוספת ציטוטים, קטעי דברים שלו ומחברת אותם לפסיפס הזמן שלי, נעטפת בחלודה הפרטית. זוכרת מבעד לצעיפי ההשנים את פניו הטובות, הזקנות, שהשנים ריככו, את מבטו:
"לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות."
(ישראל אפרת, מלים ודממה, פחד ויופי)

DSCN5311LDSCN5318Lאני מתבוננת בידי האוחזות במצלמה באור השמש העזה ורואה היטב את סימני השנים, האם מִכוות הזמן מגלה את טיבי האמיתי? האם אני יכולה למצוא בתוכי כוח וחמלה להתבונן בעין אוהבת בציורים שמצייר הזמן על גופי כמו על קירות עירי? לעקוב אחר ההשתנות המתמדת בפליאה?

DSCN3791Lזוכר אותנו?  כתב היד מאניש את גדר הבטון, מטפטף אל האדמה. זוכר? הזעקה עולה מן הקיר וכל הגעגועים מפעפעים בי כמו שרידי הצבע הורוד הנחבאים ומתגלים בינות לחומים הפצועים והמקולפים, מציצים מבעד למעטה המחליד. גם נועה היתה שם פעם.

DSCN5395Lמוסיפה עוד מחשבה של סבא שלי, מדביקה עוד שכבה לקולאז' הזה: "כי אין היופי נכנס אלא עם כניסת האַין. השמחה בבית נעשית אמנות רק אז כשעצב עומד על יד הדלת הפתוחה. ומה שאומר שירה באדם הוא לא מה שהולך וגדל אלא מה שבה-בעונה הולך ופוחת, הולך ונפרד, וממילא רגיש כל כך.
T'is strange that death should sing? מוזר? הרי כל מה ששר מוזר.
הריתמוס הדק של הימשכות והירתעות – זה מה שמתפרק במלת ההתפעלות יופי."
(ישראל אפרת, מלים ודממה, פחד ויופי, הציטוט באנגלית הוא משייקספיר, הטרגדיה של המלך ג'ון)

DSCN5296L?

DSCN5523Lהזמן. אורגת אותו ומוצאת ביצוע מאוחר של השיר של סימון וגרפינקל, עלי החורף בצבעי חלודה. הייתי שומעת אותו שוב שוב, רוקדת לעצמי לצלילי הפטיפון שהיה בחדרי, עד שהמחט חרקה. כאילו ידעתי משהו עליו.

 

Simon And Garfunkel / Hazy Shade Of Winter
Time, time, time, see what's become of me
While I looked around
For my possibilities
I was so hard to please
But look around, leaves are brown
And the sky is a hazy shade of winter

Hear the salvation army band
Down by the riverside, it's bound to be a better ride
Than what you've got planned
Carry your cup in your hand
And look around, leaves are brown now
And the sky is a hazy shade of winter

Hang on to your hopes, my friend
That's an easy thing to say, but if your hope should pass away
It's simply pretend
That you can build them again
Look around, the grass is high
The fields are ripe, it's the springtime of my life

Ahhh, seasons change with the scenery
Weaving time in a tapestry
Won't you stop and remember me
At any convenient time
Funny how my memory slips while looking over manuscripts
Of unpublished rhyme
Drinking my vodka and lime

Ilook around, leaves are brown now
And the sky is a hazy shade of winter

Look around, leaves are brown
There's a patch of snow on the ground…