Baby, it’s cold out there

יום שישי, שתיים וחצי בלילה, נוסעים בזהירות. אני אוחזת בכפתו של ג׳ינג׳י. ״ג׳ינג׳י, חתולי שלי, אני כל כך מצטערת״ אני מיבבת בקול, שוב ושוב ״הבטחתי לך שזה יהיה בבית, שזה לא יהיה ככה,״ מערבולת הצער שלי מתמקדת בכך שלא יכולתי למלא את הבטחתי לעצמי, בבוא העת להרדים אותו בשלווה, בביתו מבלי להסיע אותו מבוהל במנשא השנוא עליו לשולחן המתכתי הקר אצל הוטרינר. אבל כשקרס ג׳ינג׳י שלי, אהובי, חתולי שלי, זה קרה ביום שישי מאוחר בלילה ולא היתה כל דרך אחרת שלא להאריך את ייסוריו. חזרנו הביתה בזנבו של הלילה. ואז בחושך ובשקט – החרדה, הסבל והאימה הפכו לקור של ההעדר. ניקינו את המוות מהבית וסגרתי היטב את הדלת לחצר האחורית של החיים, הגסיסה. כחלוף הימים ההעדר התחיל להרגיש נקי ומסודר, פחות מלחיץ – אפילו בטוח, הריק הזה הלך ונהיה לי נוח.

חושבת בלבי את מילותיו של סבא שלי, ישראל אפרת: 
״לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות.״

(ישראל אפרת מלים ודממה, פחד ויופי, עמוד 96, ספרית פועלים, תשל״ח 1978 )

הלב שלי מלא צער, כך כתבתי לחברתי ענת לויט באחד הפטפוטים שלנו, אבל לעתים אני מצליחה ללבוש ורוד ולהיות פרחונית, (ותודה לענת שאמרה לי לשמור בצד את המשפט) או לעלות על קו 480 ולסַפר את עצמי מחדש. ברחתי קצת להתנחם אצל חברותי הירושלמיות.  

31.12.2018. סופשנה ותחילתה. בשחר של השנה החדשה אני בחצר האחורית אצל נעמה, בעצם גינה. אולי הפוסט הזה הוא סיפור על אהבה וגינה, על חברוֹת, על אינטימיות. על קור רענן שצורב את הלחי וטוב לי בו ועל קור אחר, מצמית. על גשם, לכלוך וצמיחה. על אור בבית והחושך שקורא לי בחוץ.  

החיבוק החם של קבלת הפנים, מאפשר לי להעז לחשוב על צילומי שחר בקור הירושלמי, לפנטז על האופציה לעזוב את הפוך ואת בקבוק המים החמים במיטה, זה שממרכז את תשומת הלב המשמחת של הגוף, ולצאת לפגוש את עצמי, שם בקור. נעמה משאירה לי את המפתח לגן על אדן החלון. בייבי, אני אומרת לעצמי, קר שם בחוץ.

הייתי ערה ודרוכה כשהשעון בנייד צלצל, לבשתי מעיל על הפיג׳מה, כפפות, נעליים ויצאתי אל הקור, בקצה החשכה רק כדי לגלות שאולי קצת פחות קר ממה שחשבתי (אולי כובע הצמר פחות נחוץ בעצם). הכל רחוץ, חד, מבריק וקר. החצר נדמית לי מצופה בבדולח. האור שחודר מבעד לשער ומאיר את המדרגות הרטובות מנצנץ הבטחה. דמותי משתקפת בחלון, נגלית כהה באפילה.

קול תרנגול וציפורי שחר. החשיכה הולכת ונפתחת אל תוך האור. יום חדש וריחו רענן וטרי מגשם. ובַלְבַד הדיבור הפנימי מעלה בי שיר. לפעמים יש שיר שכאילו נכתב לגמרי בשבילך. כאילו הוא זורם בעורקיך, כאילו את השיר, בכל מאודך. לפעמים אני מרגישה ששיר כזה מצפה את הקוצים בשכבת מגן בזמן שאני מנסה לבלוע אותם.

היי שקטה
מאת רחל שפירא | לחן: יהודה פוליקר

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי… 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.  

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

פעמון זכוכית, שבשעה המתבהרת הזאת, האפורה-כחולה, נראה לי כמו פעמון כפור מאגדה צפונית, כזו שיש בה שדים ומלאכים. גיבור הפוסט שכתבתי מזמן ״גן לירי״, מקבל את פני כמו חבר משכבר, שותק. אני דורכת בבוץ, מתענגת ונזהרת לא להחליק בדרכי אל הפינות שקוראות לי, ומגלה אחר כך שכמו בילדות לכלכתי בצעדי את מרצפות הבית, הבאתי את החוץ פנימה

אני כל כך אוהבת כשקר בחוץ וחם בבית. למה כשחם בחוץ וקר בפנים פחות נעים לי? האם יש סדר נכון לדברים? בטווח בין הניגודים האלה: הפנים והחוץ, הגשם והרדיאטור, הנוכחות והאֵבֵל אני חוזרת למחשבות של סבא שלי על פחד ויופי: ״לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה, עצבת או חדווה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביתר, היא היש ואין.
כי האין מעבר ללשון, כיצד להביעו מבלי לאבדו… משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור … הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד…״

האם זה סביר או אפשרי לי בכלל אחרי הכול לבחור להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם? להירטב, להתלכלך, להעז להבריק רחוצה כמותם מאתמולי? להגשים? Love is messy אני אומרת לעצמי בהשפעת הבוץ על הנעליים, ומנסה לתרגם, הניסיון מעלה שלל משמעויות: האהבה מבלגנת, מבלבלת, האהבה היא מהומה. שנותי צברו בי עוד דברים על האהבה: מתברר, לאחר כמה שכאלה, שמלבד יופייה היא גם טירחה, שהיא פורעת סדר וממכרת, שהיא תובענית חסרת בושה ומלאכה רבה בצידה. בכל מקרה, אני הרי כבר יודעת היטב, היא צופנת או מבטיחה תמיד כאב לב. 

היום האיר וחתולה שחורה חמקה אל עבר החצר השכנה. נעמה שהביאה לשתינו קפה אמרה: ״אין לי מושג מאיפה היא צצה״ והצביעה על אור השמש בעלים הכרוכים על השער, השער לגן, ״כמו תכשיטים״ אמרתי. ״העלה הוא הסף בין הקור לחום״ היא הוסיפה. אולי בעצם כל זה סיפור על אור השמש בעלי השלכת.

על החיים ועל המוות כמו שאמרנו כשהיינו ילדים לפני שעשינו מעשה שדרש אומץ מיוחד, מסוכן, מפחיד, כמו למשל לאהוב שוב – אימצנו חתוליים, שניים גורַיים. וכבר יש להם שמות: נחמן מקרוכמאל ורוזה (לוכסנבורג) מרציפן. הוא אפור-לבן, ערס מתוק ושמנמן ללא-חת, והיא ג׳ינג׳ית ביישנית וגיבורה, משותקת כפה – פליטי החצרות האחוריות של תל אביב.

ברוכים הבאים!

ופוסט פוסט : כדרכי בשיטוט לבחירת המוזיקה לפוסט אני משווה ביצועים עם יואב, בדרך כלל על קפה, הנה עוד כמה למעוניינים, קודם עוד שני דואטים על פיתוי וקור…

ומעט מהביצועים הרבים ל״היי שקטה״. אני כל כך אוהבת את את האפשרויות השונות

ואני יכולה לתאר לעצמי גם קול חיצוני, גבר שישיר את זה

בלוז לחצרות האחוריות

 "כדי להגיע אל מה שאינך יודע
עליך ללכת בדרך שהיא דרך של אי ידיעה.
כדי להחזיק במה שאינך מחזיק
עליך ללכת בדרך של אי אחיזה.
כדי להגיע אל מה שאינך
עליך ללכת בדרך שבה אינך.
ומה שאינך יודע הוא הדבר היחיד שתדע
ומה ששלך הוא שאינו שלך
והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך."
מתוך ת.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים, בתרגומה של אסתר כספי

הכותרת ״בלוז לחצרות האחוריות״  נחה אצלי זמן רב אצלי בראש, וחיכתה לתוכן. אחרי הפוסט האחרון, המופנם, אינטימי ואישי כל כך, חשבתי שיהיה טוב לצאת להתבונן שוב.

בעצם דמיינתי את הפוסט הזה בתחילתו כפסקול, פסקול עם תמונות. אבל, לאמיתו של דבר, עדיין קשה לי  להניח לדברים עד כדי כך, יש דברים שאני רוצה להסביר, לנתב, מילים שאולי רוצות להיכתב.

ובפער בין התוכניות למציאות, בין החלום ליומיום, בין השחר לבוקר, בין הסקיצה לביצוע אני מתחילה את השיטוט הכחול הזה. בכלל פערים הם לעתים קרובות החלק המעניין של הסיפור בשבילי, פערים ופרומים.

 1. רוח הדברים, השראה
_____________________

מתחילה במוסיקה: מיילס דיוויס מתוך התקליט שלו kind of blue בקטע All Blues , פסיעה פנימה לחלל כחול, לסרט.
ב״הוראות ההפעלה״ לסצינה הזאת אני חושבת שהייתי כותבת – לשהות. לחלום. להקשיב. להתבונן. להיעטף בכחול.

ברווח בין הצלילים להתבונוות אני מנסה לחבר בין המופשט לקונקרטי, בין הרעיון למה שהעיניים רואות, בין מצב הרוח לצבע. צבעים חשובים לי במיוחד – הם מדברים ישירות עם ועל הרגש בלי לעבור פילטרים של מחשבה וניתוח.

והזמן שחר: החצרות האחוריות אפופות באור הכחול שעליו כבר כתבתי באביב לפני ארבע שנים. מתברר לי שאני חוזרת אליו שוב ושוב. הדבר הזה שלי עם הכחולים הוא מערכת יחסים.

 

ועל מה שרציתי לומר בדרך לשדות הכחולים כתב מזמן סבא שלי, ישראל אפרת, בשירו ״על מלים ודממה״:

 

2 . עמלנות, שיטוט וחיפוש דרך
_________________________

אני עושה מה שאני יודעת, מה שלימדו אותי – אוגרת מידע. מנסה לתת לתמונות מילים, לעטוף אותן במחשבות שלי.

קוראת ספר על הצבע כחול*.
ומגלה שהשימושים האמנותיים והדתיים בצבע הזה היו נדירים מאוד בתקופות הקדומות ורק במאות האחת עשרה ושתים עשרה הפך מצבע סוג ב׳ לאריסטוקראטי ואופנתי; שהיוונים העתיקים חשבו שהוא ממש מכוער והרומאים שייכו אותו לברברים ואילו עכשיו הרוב בוחרים בו כצבע החביב עליהם; כחול פעם, בימי הביניים, נחשב צבע חם; עכשיו הוא התקרר (אולי כי זה צבעם העכשווי של מים שבימי הביניים למדתי שנחשבו ירוקים); בבין מאות הארבע עשרה לשבע עשרה הכחול עלה בהיררכית הצבעים בתרבות האירופית וגורלו היה לשאת על גבו את המוסר; הוא התפתח לצבע מלכותי, גברי ורוחני ויחד עם ההתקדמות הזאת לפופולרי יותר ויותר. כיום הכחול הוא האהוד שבצבעים: תחשבו ג׳ינס, תחשבו סקס, תחשבו חלומות…
וכרגיל כשאני מתחילה לבדוק נושא, אני נפעמת מכמה יש לדעת, או במלים אחרות מקבלת פרספקטיבה על מרחבי אי הידיעה שלי.

מחפשת באינטרנט מידע על הבלוז.
ומוצאת בשאלה ישירה לגוגל, שיתכן שמקור השם למוסיקה הזאת נובע מהביטוי האנגלי מהמאה השבע עשרה ״The blue devils״ – השדים הכחולים – שבא לתאר את ההזיות החזותיות שלעיתים מלוות גמילה קשה מאלכוהול. הביטוי התקצר משך הזמן ל״בלוז״  “The blues” – ביטוי צבעוני לדיכאון וצער. מוסיקת הבלוז המבכה את חוסר הצדק, את שברון הלב והיאוש מבטאת גם כמיהה לחיים טובים יותר, נושאת איתה את הרעיון שבנגינה, שירה והקשבה לבלוז, אפשר להניח קצת לצער, אולי להתגבר עליו  – lose the blues.

נוברת בזיכרון על משמעות הכחול בשבילי. כותבת מילים, רשימות, רמזים לעצמי.
כחול של אור טלוויזה בלילות. כחל בעיניים. כחול של הדגל. כחול כי קר. כחול צבע מיסטי. הטווח של הכחול מאינדיגו לטורקיז. כחול של מים – אני אוהבת מים, בעצם הם לא כחולים, אלא משקפים מה שיש. כחול של נוף מרוחק בציורים רנסנסיים.
כשהייתי ילדה הלבישו אותי הרבה כחול ותכלת, בגלל העיניים. למדתי שזה הצבע הכי מתאים לי. השנה כשהחלטתי להפסיק לצבוע את השיער, זאת אומרת להאפיר רשמית – קישטתי את השיער בפס כחול.
ההתחלה של היום כחולה, כמו גם סופו. זה הזמן למשאלות, להיסוסים, זמן כחול. ובחצרות – זה צבע השמים הנפקחים ממעל, ביניהן.
למה בעצם כחול זה עצוב? האם אי פעם ניסיתי להשתחרר מזה קצת, לנער את הכחול מעלי?

מוצאת שירים וציטוטים שיכולים להיארג פנימה.
והשיר שבחרתי מאפשר עוד אחד מהדברים החביבים עלי – השוואת תרגומים

ו…אוספת את כל התמונות שצילמתי בחצרות (בעצם, את אלו שאני מחבבת יותר) שבהן מככב הכחול – 264 במספר. בשלב הבא יהיה צריך למיין.

למצוא איזו גורם משותף שעוזר לאגד תמונות או מחשבות – זו ההנחיה לעצמי.

 3. וגם ניסיון להבין, להבהיר, לתת נפח רגשי, אפילו להסיק?
______________________________________________

דברים שהרגשתי פעם (ומשפיעים על מי שאני גם היום) – בילי הולידיי נכנסה לחיי כשעזב אותי גבר צעיר שמאוד אהבתי. בצערי פצעתי את כפות ידי בזכוכיות שבורות והייתי בטוחה שתיכף אפיל את עצמי על פסי הרכבת; אבל, כמו שאמרו לפני, היום כבר לא מתים מאהבה.

לא מזמן מצאתי בספר שקראתי מישהי שהרגישה כמוני:
״אני אתחיל בשיר של זמרת שהמוסיקה שלה עזרה לי לשרוד את השנה שלי בניו יורק. היא מתה ארבע שנים לפני שהגעתי לשם. קוראים לה בילי הולידיי. כשהקשבתי לשירים שלה הרגשתי פחות בודדה.״
״ממה היא מתה?״
״היא מתה בגיל ארבעים וארבע מאלכוהוליזם. כפי שתשמעי בקול שלה, היו לה חיים עצובים מאוד, אבל כששעמתי אותה שרה, העצב שלה ניחם אותי. אני לא יודעת למה, אבל עובדה.״
(מתוך הפרטים שהושמטו מאת תומס אוגדן, בתרגומו של יואב כ״ץ, הוצאת עם עובד)

קולה השבור של בילי הולידיי היה לי מקום ומעטפת, השתקפות ומזור – כמו היום המראות של החצרות האחוריות. הכאב על האהבה ההיא התפוגג, אבל זכרון הכאב נשאר מצולק בתוכי. ההדהוד לצערי בקולה מפייס את הכאב.

ודברים שאני פוגשת היום, בעבודתי כמעצבת ספרים – לעתים קרובות אנשים לא פוחדים, אפילו נמשכים לתיאורים מילוליים של דברים קשים – סבל, צער, אימה, יאוש; אבל  נבהלים ומפנים מבטם מהביטוי החזותי של הרגשות הללו; מעדיפים בהרבה דימויים פרחוניים, אופטימיים, צבעוניים, מרוככים. והנה אני כאן מחפשת דווקא את צד התפר (B side): את המראה הפגום, הנוף השבור, המציאות הפרומה, שיביעו את האמיתות הפצועות, את הרגש החשוף הזה.

בחצרות אני הולכת בזהירות על הקו הדק שבין שמחה לכאב, כאן השער שמעבר לו אני יכולה להיפגש עם כחולי הנפש, לשיר

4. סוף / בעצם
_____________

יש נחמה במילול הצער, בנתינת צורה לכחולים. זה השיר שלי – בלוז לחצרות, בלוז למה שלא קרה, בלוז למי שאני לא, בלוז לפיגמנטציה של הזמן, לחלודה, לקמטים, לצלקות, לזיכרון שדוהה, למה שמהוה, פעור, בלוז לילד שלי שלא נולד.

״לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים יותר עזים.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
אחר כך, אהבה״
(מתוך שירה של דליה רביקוביץ, אתה בודאי זוכר)

ולסיכום, בלי חתול אי אפשר.

 

Princton University Press,2001Blue, the history of a color by Michel Pastoureau *

 

 

 

 

 

 

 

 

דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה

60. שישים? שישים! לא ייאמן. איך הגעתי הנה?
זמן מתאים להתבונן בעצמי במבט מפוקח, אולי אפילו משועשע? לדייק – זו בעצם המטרה שאני שמה לעצמי.
בשלב ראשון התגובה שלי מתאימה לכותרות סיפורים של גנסין: בינתיים, בטרם, הצידה. לא קל להישיר מבט אל עצמי.

כמו ציירים שאני אוהבת אני רוצה להביט פנימה אל עצמי באומץ, בלי הנחות, כמו שאנחנו החברות קוראות לזה באור הפלורסנט (בניגוד לאור הסלחני של נרות למשל) לשרטט דיוקן עצמי שלי.

אני מתחילה לגשש אחרי קווי המתאר של דמותי באזור הנוחות שלי, במקום שאני מרגישה שהוא מולדת  – החצרות האחוריות. במקום להביט במראה אני משוטטת בחצרות התל אביביות, שם אני מוצאת את קמטי הנפש שלי: קמטי צחוק, גיל, צער וסתם קמטי בר.

אני יודעת בתוכי שהתמונות והמילים שלי מארץ החצרות האחוריות הם דיוקן עצמי. למה? אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, המילים לא מספקות. אני נזכרת בספרו של אבא שלי
״ Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion״.

Ineffability – היתה לי מילה חדשה כשהוא כתב את הספר. מילה נהדרת המכילה/מקפלת בתוכה את השלילה שלה. אחדות של ניגודים. חידה בתוך מילה.

( את שם הספר קשה לתרגם. אולי ״הבלתי ניתן לביטוי ״.  גם failure לא ממש קל. כי הכוונה כאן לאי-ספיקה, לא לכישלון. קוצר/אזלת ידן של המילים [הבעיה שאין למלים ידיים]? נרפותן? חולשתן?)

המוטו של ספרו הוא:

ובעברית : "מה שעושה אותי לעצמי הוא אותו חלק מהלא-נודע שקיים בי… הפערים הם נקודת המוצא שלי". פול ולרי, מסייה טסט

 נקודת ההתחלה היא הפערים – הנה מחשבה שמאפשרת לי לצעוד צעד אחד לעבר עצמי. אני ממשיכה לקרוא בהקדמה:

אנחנו הננו בעלי-החיים המשתמשים במילים והמרבים להתלונן שהמילים מכזיבות. כשאנחנו רוצים להביע משהו ואיננו מצליחים ליצור את הרושם המדויק, נאמר אולי: "אי אפשר לנסח זאת במילים". אנחנו רומזים שאילו יכולנו להשתמש היטב במילים או אילו היו המילים מדיום מהימן יותר, היינו מיטיבים להביע במדויק את חווייתנו והיינו נתפסים בעיני אחרים כפי שאנחנו יודעים שהננו. דומה שכולנו שותפים לאותו חלום, סמוי ככל שיהיה, על תקשורת מושלמת ועל קרבת נפש מושלמת, וכמה צר לנו כשאנחנו נותנים את דעתנו להחמצת החלום הזה.

אז אני פונה לתמונות, אולי משם יבוא עזרי. אני מתחילה מתצלומים שבהם נחשפים חלקים ממני, מגופי – רגל או לפעמים בגד, צל, השתקפות. לפעמים אפילו רואים את המצלמה או את פעולת הצילום. כמו משחק מקדים, אני מתחילה מהקצוות, מהחלקים שנחשפים בקלות. המקטעים האלה שלי נמצאים בלא מעט תמונות אם במתכוון ואם פולשים באקראי לפריים.

ומה בעצם אני רואה? כפות רגליים בנעליים או בסנדלים, קרוקס; תשומת הלב שלי מופנית לבהונות רק כדי לגלות שהרווח בין הבוהן השנייה לשלישית קצת מוגזם (מסימני הגיל?). כל צבעי הלק מעוררים בי איזו חיבה לעצמי. אני נחשפת כהשתקפות במראה, מוצאת את דמותי בשלולית, כל כולי צל חולף בחצרות האחוריות. בין מסמרים וקרשים לחלודה אני מוצאת קטעים ופיסות שלי, קצוות בינות לעשבים; יד עם מצלמה מצלה על העזובה – התיעוד נהיה חלק מהתמונה. אני שואלת את עצמי אם כל הקטעים הללו הם הימנעות מהתבוננות ישירה במראה? עצרתי כאן לחודש חודשיים, לא מצאתי את הדרך.

חזרתי לספר של אבא שלי בשלישית, למצוא את סיסמת הקסם שתאפשר לי לעבור.

ובתרגום עברי: כרבים אחרים לבי יוצא אל אותם אזורי סְפָר שבהם הידע מתפוגג והופך לבוּרוּת ולתעלומות אמיתיות ומדומיינות.

אני שבה להתבונן. מה אני למדה על עצמי בתמונות משטח ההפקר? שאני אוהבת לקים בכל מיני צבעים וקומפוזיציות אגביות? שביקרתי בחצרות קיץ וחורף, בשמש ובאפילה? שהצל שלי הולך לפני? ויותר מכך – שאני יכולה להתחבא בצל שלי – קווי המתאר שלו נוחים כמו שמיכת פוך,  מטשטשים את הפרטים, מחברים את המקטעים לגוש? מחייכת במבוכה לנוכח הזרת שלי המורמת (ללא טיפת מודעות עצמית) בזמן שאני מצלמת, כמו הייתי איזו ליידי במסיבת תה.

התמונות מעידות על דברים שמושכים את תשומת לבי: חתול שיחמוק עוד שנייה, שעון בלהות, מטאטא ובמרחק חצרות לא מעטות – יעה, פרחים אמיצים, ברזים שיבשו, שאריות.

הדגדוג הראשוני הזה, הקילוף, תחילתה של החשיפה מענג, משמח. הפרימה מפתה להיפתח עוד קצת, ומתיזה ניצוצות ורמזים על הסכנות והעינוגים שבהמשך. כפות רגליים וצללים, חלקת עור שכמהַה להתגלות ממחשוף, זה מרעיד בי את החשק להמשיך.

וכדי להחזיר לעצמי חלק מהאמון במילים אני חוזרת לקארבר – הוא שמלותיו אותתו לי את תחילתו של המסע הזה לחצרות האחריות שהתחיל באפלולית. (ואפשר לקרוא על כך בפוסט השני שלי). הנה קטע מדברים שנשא חודשים מעטים לפני מותו באוזני תלמידים ״הרהור על שורה מאת תרזה הקדושה״**:
״סנט תרזה, אותה אשה מדהימה שחיה לפני 373 שנים אמרה: ׳מלים מובילות למעשים… הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה, ומעוררות בה רוך.״
ומסיים את דבריו כך:
״זכרו גם אותה מלה כמעט חסרת שימוש, הנמצאת על סף היעלמותה ממילון המושגים הציבורי והפרטי: רוך. זה לא יכול להזיק. ואת המלה השניה: נשמה – תקראו לזה רוח, אם אתם רוצים, אם זה עוזר לכם להגדיר את הטריטוריה. גם את זה אל תשכחו. שימו לב לרוח של מילותיכם, של מעשיכם. זאת הכנה מספיקה. די לדבר.״
ואני מנסה לקחת מכאן את הרוך ואת האומץ ולהמשיך הלאה לפוסט הבא.

עד כאן אולי זה קצת קל מדי, חיצוני – זה בעצם עוד לא לגמרי מה שרציתי לומר. עדיין לא הגעתי לדיוקן העצמי המדוייק עד כדי נחמה ומרגוע. תם שלב האפולוגטיקה. הצעד הבא דורש leap of  faith – דילוג שיש בו נכונות להאמין במשהו שעדיין לא הוכח.
לחתור הלאה אל הפְנים. הלאה לחדד את המבט, ללטש, לשייף את המחשבה. להעז להסתכל באפילת הלב, לעבור מבעד למראה. לחדור.

סבא שלי, ישראל אפרת,  פותח לי בשירו דלת להיכנס וגם לצאת. משלח אותי הלאה

היי, כמו כמה וכמה מהסופרים שגדלתי עליהם – אני כותבת בהמשכים 🙂 בקרוב חלק ב.

 

* Ben-Ami Scharfstein, Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion, 1993, Suny Press

** ריימונד קארבר, שירים, ערך ותרגם :עוזי וייל, מודן, 1997

*** על זמן ועל חוץ, מתוך ספרו של סבא שלי, ישראל אפרת, אלול כלו חדש של שיר, מסדה * אגודת הסופרים, 1972, המוקדש לי.
שיר נוסף שלו שמתאים מאוד לדברי אילו הופיע בפוסט קודם שלי ״בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו״ וממנו בחרתי גם את הציטוט שנחרט על המצבה שלו.

 

סוד הגן הנעזב

אמצע מאי. הרחקנו  מן הבית, נסענו דרומה לצימר בחבל הבשור.

בדרך עברנו ברגבים, עצרנו לקפה, האם אוסף הספלים הזה יכול להיחשב לחצר אחורית? איך שלא יהיה זה מצא חן בעיני. המשכנו

לצימר שכולו בסגנון יפני. יש גם גן – מקלט למחשבות. בועת חופשה שמילאתי בקריאה ובבהיה. השקט שעטף אותנו היה מתובל בפכפוך מים של מפלצ'יק –  כזה שמדליקים במתג חשמלי. מלאת אוויר ורוח, באור הזהוב של אחר הצהרים יצאתי מן השער החוצה

לנוף משתלות עזובות, חצי פסיעה ביני ובין חדוות החצרות האחוריות, אהובותי: מגרפות וחלודה, כסאות מושלכים, בלון ששיחקו בו פעם. פסעתי קצת בשביל העפר, הרוח היכתה ביריעות הנילון של המשתלות הצחיחות ופתאום ראיתי לפני… שער בסגנון מזרחי. מה הדבר הזה עושה פה? דרוכה עברתי בו וכמו עליסה נפלתי עמוק פנימה והגעתי לארץ פלאות, לנרניה שלי, גן קסום ונעלם, סמוי מן הדרך הראשית.

נכנסתי לאט מוקסמת וחוששת, נזכרת בפתיחת הסרט שדרות סאנסט של בילי ווילדר.

מתבוננת סביבי בפליאה, עטופה בתחושה שכמו לויליאם הולדן המקום חיכה לי, מסתורי, מלא רמזים ותפארת עבר אילמת. מתעכבת רגע, מחכה שהמשרת בכפפות הלבנות יזמין אותי להיכנס וגלוריה סוואנסון תתגלה לי גדולה מהחיים, מלאכותית ואמיתית בה בעת. האמנם איחרתי?

מוצאת את עצמי במתחם ריק של צימרים מעוצבים בסגנון מרוקאי. המקום נראה כאילו נעזב בחטף, נדמה לי שעוד רגע ישובו לכאן כל האנשים. אני מצלמת דרך מסך הצמחים שגדלו פרא כאן כמו הינומת תחרה קרועה. הזמן אולי מאהב עצוב, או אולי מסוכן, אבל האמין מכולם. הוא נשאר, עוטף את הגן בקוריו ואינו מרפה, מחבק ואחיזתו הולכת וגדלה והגן המרוקאי הזה בלב חבל הבשור מבהיק בתוכי כמו מראה, משקף. האבק הנאסף על השולחנות הנטושים מרגיע ומביא לי את חיוכו הביישני של הספק, הבהוב של פרימה בנוֹי הסדר הקיים. יושבת על שפת הבריכה הזנוחה הריקה ממים, מתבוננת במעזבה סביבי, ומעלה בזכרוני דף מספרו של סבא שלי ישראל אפרת

מתוך הספר מילים ודממה, עמוד 12, ספרית פועלים, תשל"ח 1978

התפאורה של הפנטזיה המזרחית המתבלה מקבלת ממשות, כתמי מציאות. הדיקט הצבוע דוהה ונאסף יחד עם עקבות הזמן אל הטבע. החדרים, הכסאות, החפצים כולם כמו יוצאים מהבועה, מהתפאורה של סרט ההוליוודי הישן וחוברים אל העולם. הזמן כורך את מעשה ידי האדם והטבע ואורג אותם לסיפור. ואני לבדי כאן איתם, בנינוחות הולכת ומרפה מחלקת הנעורים. הסדקים הם גומות חן.

בתחילה התאהבתי, אחר כך התחלתי לשאול את עצמי למה בעצם? למה אני מעדיפה את העזובה הנשכחת על פני מקום מטופח, מעוצב, מצוחצח? למחרת, ביום החופשה שלי השכמתי בחמש בבוקר, בזמן חלום, כשהחושך רק התחיל לסגת, כדי לבדוק. נעלתי את נעלי ההתעמלות במקום הכפכפים (מי יודע את חצרות המושב? מודאגת אורבנית שכמותי, שמא אתקל בנחשים?)  יצאתי שוב דרך שער היפני, בין הפרחים הסגולים, פסעתי על הגשרון מעל לבריכת דגי הזהב והגעתי לשערי מצודת הגן העזוב כשהאור נהיה כחול.

מעבירה אצבע ומשאירה עקבות אמיתיים באבק, השקט הזה במלון הרפאים מרגיש לי כמו קול חרוך של זמרת אהובה. האם העזובה היא סם נגד יוהרה, תרופה להיבריס? נדמה לי שהחרולים מעצבים לי תודעה סלחנית יותר, ספקנית, צנועה. השלכת של הזמן מפנה מקום לצער, נותנת לו מרווח נשימה, מאפשרת לקמטי הנפש להתרפות בין הקוצים הקצורים .

 

אני מביטה בחפצים (מאפרה שהוציאו לרוקן מחוץ לחדר, כיסאות עם הגב אלינו) שנותרו עדים אילמים לחיים שהיו כאן, כמו קצה חוט של סיפור שלא נגמר. ואז רגע לפני סיום, לפני שמורידים את המסך, אני מקשיבה שוב לג'ו גיליס, הוא וויליאם הולדן, כשהוא פותח את סיפור הסרט ומוצאת ציטוט בתוך ציטוט, כמו משחק של קופסה בתוך קופסה, אינסוף מראות – הוא נזכר במיס האווישם מתוך ספרו של דיקנס "תקוות גדולות", בשמלת הכלה המתפוררת שלה ובשעונים שעמדו מלכת בטירה הזנוחה, בסעודת הכלולות שכוסתה בקורי עכביש ובצער. ומבעד לוילון התחרה של העלים היבשה אני רואה אותה בעיני רוחי בגאזיבו המעוטר בקנוקנות היבשות. נעים לי לגלות שככל שאני הולכת בדרך, נפתחות בה יותר דלתות, מתרבות ההסתעפויות, היא קוראת לי ללכת הלאה.

הציפורים מצייצות עם שחר, והחלזונות מטפסים על הזרדים. האם גם אני יותר ממשית?

היום עולה. אור. מצלמות.

"All right, Mr. DeMille, I'm ready for my close-up."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על חלודה וזמן

מוקסמת. אני מוקסמת מחלודה ובכלל מהמגע של הזמן שמשנה דברים, פורע ופורם אותם, מרכיב אותם לתמונות חדשות, מדממות את הסדר והחידוש, מפעפעות את ההתחלה אל ההמשך. כאילו הזמן מגלה את טיבם האמיתי, המסתורי, התחתון ומקלף עוד ועוד מהמעטה לעבר עצם היותם/עצמם.
הדבר הזה קורה לאט ובהדרגה. בזרועות הזמן חוזרים החפצים מעשה ידי אדם אל העולם. נשיקה של אויר, חיבוק של מים מרככים את היוהרה של החדש, פוצעים את השלמות ומעניקים אישיות חד פעמית לכל חפץ. החלודה פורחת בחצרות האחוריות, עורקיהן מצוייירם ומסומנים על ידי הכובש הגדול מכולם – הזמן.

אם איטיב להביט אני יכולה למצוא ציורים, מופשט לירי סביבי יום יום. עירי מצויירת במכחולים של זמן, מצולקת ומוכתמת, עשירה בטקסטורות, בסימנים של החולף, הזמני, משתנה ונהיית מרובדת, עשירת שכבות והיסטוריות.

בזמנים אחרים, הפטינה של הזמן על כלי הכסף בבית, למשל, שימשה מדד לשייכות למעמד אצילי, סמל סטטוס. רק דקי ההבחנה הבינו את הסיפור שהיא מספרת, הוכחה לכך שאתה בא מ"כסף ישן", שזה הדבר האמיתי. הפטינה היתה קו הגבול בין המקור לחיקוי המתהדר. עם החיבה ההולכת וגוברת לצריכת אופנה ולחידושים נזרקה גם הפטינה למגרש הגרוטאות.

אני מדפדפת אחורה בשכבות הזיכרון שלי, פותחת את קיפולי הזמנים ומגיעה שוב לקרוא בספרים של סבא שלי, ישראל אפרת. הדפים צהבהבים בשוליים, מנומרים בצבע החלודה. כאילו נוספה להם לווית חן, איזו אמת.

"אֶתְמוֹלִים יוֹשְׁבִים בְּצֵל מִרְפָּסוֹת
לְכָל אֹרֶ הָרְחוֹב וּמְקַדְּמִים
אֶחָד אֶחָד אֶת פָּנַי.

[…]

וְאֵיזוֹ פְּקַעַת מְאִירָה שֶׁל אשֶׁר וְעֶצֶב וְחֵן:
רְאֵה, הַכֹּל שָׁב, הַכֹּל שָׁב, הֵרַקְלִיט,
הַכֹּל גָּז.

כְּמוֹ עֵינוֹ שֶׁל הַזְמָּן הָאוֹצֶרֶת הַכֹּל מְעַפְעֶפֶת."
(ישראל  אפרת, אֱלוּל כֻּלּוֹ חֹדֶשׁ שֶׁל שִׁיר, הספר שהוא הקדיש לי כך: "ממעל לכתפות הוריך האהובים, אני מושיט לך צעיר ספריי זה, קבליהו נא בזרועותיך היקרות")

אוספת ציטוטים, קטעי דברים שלו ומחברת אותם לפסיפס הזמן שלי, נעטפת בחלודה הפרטית. זוכרת מבעד לצעיפי ההשנים את פניו הטובות, הזקנות, שהשנים ריככו, את מבטו:
"לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות."
(ישראל אפרת, מלים ודממה, פחד ויופי)

אני מתבוננת בידי האוחזות במצלמה באור השמש העזה ורואה היטב את סימני השנים, האם מִכוות הזמן מגלה את טיבי האמיתי? האם אני יכולה למצוא בתוכי כוח וחמלה להתבונן בעין אוהבת בציורים שמצייר הזמן על גופי כמו על קירות עירי? לעקוב אחר ההשתנות המתמדת בפליאה?

זוכר אותנו?  כתב היד מאניש את גדר הבטון, מטפטף אל האדמה. זוכר? הזעקה עולה מן הקיר וכל הגעגועים מפעפעים בי כמו שרידי הצבע הורוד הנחבאים ומתגלים בינות לחומים הפצועים והמקולפים, מציצים מבעד למעטה המחליד. גם נועה היתה שם פעם.

מוסיפה עוד מחשבה של סבא שלי, מדביקה עוד שכבה לקולאז' הזה: "כי אין היופי נכנס אלא עם כניסת האַין. השמחה בבית נעשית אמנות רק אז כשעצב עומד על יד הדלת הפתוחה. ומה שאומר שירה באדם הוא לא מה שהולך וגדל אלא מה שבה-בעונה הולך ופוחת, הולך ונפרד, וממילא רגיש כל כך.
T'is strange that death should sing? מוזר? הרי כל מה ששר מוזר.
הריתמוס הדק של הימשכות והירתעות – זה מה שמתפרק במלת ההתפעלות יופי."
(ישראל אפרת, מלים ודממה, פחד ויופי, הציטוט באנגלית הוא משייקספיר, הטרגדיה של המלך ג'ון)

הזמן. אורגת אותו ומוצאת ביצוע מאוחר של השיר של סימון וגרפינקל, עלי החורף בצבעי חלודה. הייתי שומעת אותו שוב שוב, רוקדת לעצמי לצלילי הפטיפון שהיה בחדרי, עד שהמחט חרקה. כאילו ידעתי משהו עליו.

 

Simon And Garfunkel / Hazy Shade Of Winter
Time, time, time, see what's become of me
While I looked around
For my possibilities
I was so hard to please
But look around, leaves are brown
And the sky is a hazy shade of winter

Hear the salvation army band
Down by the riverside, it's bound to be a better ride
Than what you've got planned
Carry your cup in your hand
And look around, leaves are brown now
And the sky is a hazy shade of winter

Hang on to your hopes, my friend
That's an easy thing to say, but if your hope should pass away
It's simply pretend
That you can build them again
Look around, the grass is high
The fields are ripe, it's the springtime of my life

Ahhh, seasons change with the scenery
Weaving time in a tapestry
Won't you stop and remember me
At any convenient time
Funny how my memory slips while looking over manuscripts
Of unpublished rhyme
Drinking my vodka and lime

Ilook around, leaves are brown now
And the sky is a hazy shade of winter

Look around, leaves are brown
There's a patch of snow on the ground…