בגנוּת האחריות

אבל למה עכשיו את לא יודעת לעוף, אמא?"
"כי כבר גדלתי, יקרה שלי. כשאנשים גדלים הם שוכחים כיצד".
"למה הם שוכחים כיצד?"
"כי הם כבר לא עליזים ותמימים וחסרי לב. רק התמימים והעליזים וחסרי הלב יכולים לעוף".
(דיאלוג בין ונדי המבוגרת לבתה, פיטר פן).

או במילים אחרות חסרי האחריות הם אילו שיכולים. ואני? במקום לעוף, אני אחראית.

כשניסיתי להבהיר לעצמי איך אסביר את הכתיבה בגנות האחריות נזכתי במורה חיה, אי שם בתיכון כשהסבירה לנו על תפוקה שולית יורדת: אדם אחד עובד בחלקת שדה בגודל כזה וכזה מספיק כך וכך, שניים יספיקו כפול, שלושה יספיקו עוד יותר אפילו וכן הלאה. באמת וכן הלאה? אם ינסו 100 אנשים למשל לעבוד באותה חלקת שדה האם באמת יספיקו יותר? לא. הם יסתבכו זה בזה והתפוקה תפחת. ואני ישבתי בכיתה, השמש נקשרת בעיניי וחשבתי כמה חם לאנשים העובדים בשדה…

זהו. בדיוק ככה בעניין האחריות. זה טוב ויפה וראוי ואף מועיל להיות אדם אחראי, בעיקר לסביבתך. אלא מאי? עוד ועוד ועוד אחריות ואז היא הופכת משביתת שמחות, שוחקת, רומסנית. המקום שהיא תופסת בנפש לעתים חוסם את האוויר הנחוץ למעוף הדמיון; כובד האחריות על הכתפיים מפריע לי לדלג, הדברים החשובים שהידיים אוחזות תופסים את מקומם של הצדפים או הפרחים שיכולתי לאסוף, מונעים את משחק האצבעות בטיפות הגשם.

אני מדמיינת את האחריות לפעמים כמו קולר: הרצועה המושכת והמתהדקת מורכבת ממה שצריך, מה שרוצים ממני, מה שביקשו, מה שהבטחתי, מה שמקובל, מה שמצופה, מה שנהוג. 

כל כך היטיבו לבטא את כל אלה יונתן גפן, יוני רכטר ואריק איינשטיין בשיר ״הצריך הזה״

איך נראית אחריות? שאלה לא קלה בכלל. בהיותי בנאדם כל כך חזותי, אני תוהה, במיוחד בתוקף המחשבה שאולי אכתוב פוסט על אחריות מוגזמת וחוסר אחריות בריא. כובד הראש החוסם את עורקי היצירה, המקוריות, האומץ – האם אפשר לצלם אותו? האם הדימוי של הכדור הזה בראש הסולם יכול להתאים? ומי אחראי למי? הסולם לשאת את הכדור או הכדור לשמור על שיווי משקל בדיוק שם?

בחצר האחורית של נעמה

אולי קל יהיה יותר להבין את ההתנגדות שלי לאחריות בעזרת המחשבה על ההיפך ממנה. להתמקד במה שאחריות עודפת כובשת ומעקרת: מעבר לטווח מסויים היא רומסת (לפחות אצלי) את ההרשאה הפנימית, את ההשראה, את הצמיחה, את הלבלוב, את העצמי. אולי עצם השיטוט שלי בחצרות הוא הבריחה שלי מאחריות? במקום לסדר את החזית אני מטיילת לי בעורף. עצם ההימצאות בחצר האחורית שלעתים כה קרובות מוזנחת היא סוג של התחמקות מאחריות, לפחות זו של הנראוּת, של הייצוגיות.

ולכן אדבר בשבח הספונטניות, בשבח הבטלה, בשבח הילדיות, בשבח העצמיות, בשבח המעוף, האנרגיה האלכסונית, בזכות קלות הראש. צריך לפתוח את השער ולצאת מהגדר, או להיכנס לארץ הבלתי צפוי.

Don’t fence me in * (שימו לב לדיאלוג הנהדר בין השניים במיוחד בדקה 4:26)

השוטטות עצמה, במקום לבצע עוד מטלה מרשימת המטלות הארוכה המחכה ל-V הגואל, היא מרד זעיר באחריות. מעשה שהתועלת בו לא ברורה, שמטרתו מתגבשת תוך כדי. אולי באמת לא הייתי נתקלת בחצר המפעימה הזאת שנגלתה לפני, כמו שנפתחת תיבת ההפתעות, אילמלא הייתי הולכת (בחוסר אחרית מהזן הכלכלי) לרופא השיניים היקר יותר, ששבה את לבי. אולי זה המקום לציין שבמידה מסויימת של חוסר אחריות ציבורי אני מכניסה אותה לבלוג שלי ״ארץ החצרות האחוריות״ למרות שהיא בעצם חצר קדמית. כמו קסם היא נגלתה לי בדיוק ברגע המתאים.

בשבח הבטלה כתב כבר ברטראנד ראסל במסה שבעצם ממליצה ממליץ על הבטלה היחסית, כמופת לאחריות חברתית, מין היפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב, אני קוראת ומהנהנת לעצמי:

״כמו רוב בני דורי, חונכתי על ברכי האימרה "הבטלה היא אם כל חטאת" […] רק סגפנות אווילית, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם.

האמת היא שהזזת חומר הנה להנה, בעוד שבמידה מסוימת נחוצה לקיומנו, היא בהדגשה לא אחת מהמטרות של חיי האדם. […] הוטענו בעניין זה מפאת שני צרכים. אחד הוא הצורך לשמור שהעניים יהיו מרוצים, מה שהוביל את העשירים, במשך אלפי שנים, להטיף למהוגנות שבעבודה, תוך שהם דואגים בעצמם להישאר לא-מהוגנים במובן זה. השני הוא הההנאה החדשה מהמנגנון, המביאה אותנו להתענג על השינויים המתוחכמים להדהים שאנו יכולים ליצור על פני האדמה. אף אחד ממניעים אלו אינו נראה מצודד לפועל במציאות. אם תשאל אותו מה הוא חושב לדבר הטוב ביותר בחייו, לא סביר שיענה […] “אף פעם אני לא מאושר כמו עם עלות השחר עת אני יכול לחזור על העמל שהוא מקור סיפוקי." הם רואים בעבודה את מה שצריך לראות בעבודה, מקור הכנסה, ואלו שעות הפנאי מהן הם שואבים את מעט האושר אותו הם חווים.

בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום […] ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות, והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות. הואיל והאנשים לא יהיו עייפים בזמנם הפנוי, הם לא יבקשו רק שעשועים פסיביים ותפלים. סביר שלפחות אחוז אחד יקדיש את הזמן מחוץ לעבודה המקצועית בעיסוקים בעלי חשיבות ציבורית, ומכיוון שהם לא יהיו תלויים בעיסוקים אלו לפרנסתם, מקוריותם תהיה חסרת גבולות, ולא יהיה כל צורך לציית לסטנדרטים שנקבעו בידי ברי סמכא באים בימים. אבל לא רק במקרים יוצאים דופן כאלו יבואו לידי ביטוי יתרונות הפנאי. גברים ונשים רגילים, בתינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח.״

ציטוט מקוצר מהתרגום של יניב חמו

וכדי להביא לכאן גם את שמחת הספונטניות אצטט מספרו של אבא שלי ״ספונטניות באמנות״: הוא מזכיר לנו ש

״חוויות של משחק ושל יצירה קוסמות לנו כל–כך מכיוון שכאשר הן אינטנסיביות הן מבטלות את המודעות לזמן ולעצמיות (ואני אוסיף כאן ולאחריות), ומעוררות תחושה של ספונטניות מוחלטת. לאמיתו של דבר, אנחנו מרגישים הכי עצמנו כשאנחו עושים משהו באינטנסיביות רבה עד כדי שכחת עצמנו.״

״מאחר שאנו בני–אדם הננו בעלי–חיים רבי תושייה, מצאנו דרכים רבות להתמודד עם השיעמום ועם תאומו המסוכן, הדיכאון. כדי להימנע משיעמום אנו מנסים בדרך כלל להגביר את ההנאה מפעילויותינו היומיומיות. דרך אחת היא לשקוע בהן בהתמדה רבה יותר (ואני מוסיפה למשל להכין המון רשימות מטלות שצריך לבצע), ודרך שנייה — לגוון אותן כדי שיהיו מרגשות יותר…. הריגושים האלה מחדשים את חיוניותנו ומחזירים ותנו למצב ההנאה שבסיסי האידאל של החיים הספונטניים שלוחי הרסן.

האידאל הזה משיב את ילדותנו, שנשארת זיכרון מודע שימושי וזיכרון לא–מודע שימושי עוד יותר. כשהיינו קטנים הורשינו לפעול כאילו כללי המוסר אינם חלים עלינו״

מתוך ספונטניות באמנות מאת בן-עמי שרפשטיין, ספרית אפקים, עם עובד 2006 

החצר הזאת מזכירה לי את העונג הגדול בשובבות, את החירות הגדולה שאפשר למצוא באמנות; את מה שהטמיעו בי בילדות – הרשות לחשוב אחרת, הרשות לחרוג, לצאת מהקווים, לצחוק בקול רם מדי, לבכות כשלא מתאים, לא לעמוד בזמנים, לעוף על כנפי הדמיון, לצייר בלי סקיצות, להניח דברים על הנייר מבלי למדוד והנה אם יש ציפורים בראש אפשר להוסיף אותם גם לעץ.

גם בילבי גיבורת ילדותי חושבת שלהיות מבוגר אחראי זה לא משו בכלל.

מתוך ״בילבי לא רוצה להיות גדולה״ מאת אסטריד לינדגרן ואינרגיד ונג נימן, עם עובד, 2017

או כמו שסיכמו את זה בילדותי: לא רוצים לישון (כי זה נבון, כי צריך לקום מחר מוקדם, כי זה בריא)  רוצים להשתגע!

בסוף השיטוט הורדתי את הנעליים הלא נוחות שנעלתי והשארתי אותם על ספה מיותמת שחיכתה להם. הפלגתי הלאה בכפכפים (שחיכו לי בתיק הבריכה) לצלילי Girls just want to have fun.

נ.ב. היו סימנים להקשרים מאוד שונים בחצר. זה מה שאני ראיתי באותו היום. מישהו מכיר את החצר הזאת ברחוב גורדון? יודע עוד אודותיה?

קמטים

תשעה חדשים מאז הפעם האחרונה. איך מתחילים? כדי לצעוד צעד ראשון בדרך חזרה למולדת החצרות האחוריות שלי נאחזתי ברשימה של אברהם בלבן כבידית לחילוץ מהשתיקה.

אברהם בלבן, רשימות תל אביביות, הארץ, 27.9.2019

התחלתי מסופה של הרשימה, רציתי לתת למילים תמונה, צורה ונפח חזותי. הפיתוי הזה – להצטרף לסיור בחצר אחורית בשלווה מאובקת, לפגוש עוד פיסת אדמה נשכחת – עבד. הנה אני שבה.

השכמתי לצלם בראש השנה תש״ף, ומייד עם הקפה שאחרי ניסיתי לחשוב מה אני הכי רוצה לומר, מה משמעותי לי עכשיו. הרהרתי, כתבתי, מחקתי והתלבטתי בימים שבין כסה לעשור, שהשנה אחרו וחלו באוקטובר. בתל אביב יש בימים האלה, הימים הנוראים, מעט (מאוד) רחמים שאנחנו כה זקוקים להם: להט הקיץ מרפה מעט, עננים בחלוני מרככים את זוהר הזריחה. ביום כיפור מצאתי את הקול אותו ביקשתי בשני ספרי שירה: ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ של חיים גורי ו״עוד לא עוד״ של טוביה ריבנר (ה״עוד״ הזה שחוזר בשמות הספרים, חץ ללב). נדמה לי שאולי אין טעם שאוסיף מילים על השירים שכתבו שני משוררים אלה בערוב ימיהם. ובכל זאת … אולי אעז 

ועל תקוות הסתיו שלי ועל סבא שלי, ישראל אפרת, כתבתי כבר בבלוג הזה לפני כמה שנים, כשטיילתי בין צייטלין למאנה. 

כל הבלוג הזה יסודו בשוטטות, שוטטות רגלית בחצרות, שוטטות מחשבתית שנולדת שם, ולכן קשה לתכנן מראש, זה לא צילום אולפן שאפשר להכין לו את התאורה והאביזרים. אני מתחילה באיזה גרעין של רעיון, ואז הולכת בעקבות החצרות, מנסה לאחוז בחוט המחשבה. השוטטות שלי הפעם רוקמת בתוכי בצבעים מאובקים, מטליאה לבד אחד את הילדות שלי המתרחקת והמבט הנוכחי היומיומי שלי אל הזקנה. אני מטיילת בחצר הסתווית יד ביד עם הבהלה מתבוננת בפניה עד שארגע.

מצאתי את עצמי בחצר אפרורית, שקטה, כמו איזה מיצוי של חצרות תל אביב המוזנחות בנחת. דומה כל כך לנוף מולדתי הממשי. הארץ כמו בשירי המולדת, כמו שנראתה בפלקטים של הכנרת ושדות חיטה שנתלו בכיתה, לא מוכרת לי באמת מהילדות. להורי לא היתה מכונית ועיקר הטיולים שהציעו לי בבית היו בספרים. מבט אמיתי לשנות ילדותי נושא אותי למדרכות הוותיקות והסדוקות שעשב מציץ משוליהן, לטלאי עפר תל אביבי של שנות השישים, אל ״שדות״ שעדיין היו בור ונשאו את כל מטען הזמן שחלף עליהן, עונות השנה, אנשים שביקרו כאן, חפצים נשכחו.

חיים גורי כתב בספרו ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ מילים שמתאימות להפליא לתחושות שלי בחצר השקטה השכם בבוקר החג:

החצר הלא מעוצבת מזכירה לי את חצר הגן או בית הספר, את העפר בגן השעשועים, את דרך העפר בדפנה, זו שהפכה לשלולית חורף ענקית שאהבנו כל כך, הדרך שהלכנו בה כולנו, ילדי השכונה, מהבית לגן ולבית הספר, ולמכולת גם. צמחי בר שהתערבבו בצמחי תרבות שנעזבו לנפשם, ששורשיהם התחזקו בשדה הבור. הפשטות הנינוחה, הברז המטפטף בפינה, עקבות צעדינו בחול – זה הנוף שגדלתי בתוכו.

כאן בחצר המאובקת אני מקווה לפגוש בשלוות הזקנה. הזקנה הזאת שקשה וכאוב להתבונן בפניה, קל לי יותר להתחכך בה בחצר אחורית שחוקת שנים כמו זו. הארכיאולוגיה של הקיום שלנו כאן, בעיר, כאן בתל אביב, חלודת הזמן, הטקסטורה של המקום, הריח המאובק של העפר, השילוב של ההזנחה הקלה, ועקבות האנשים שעברו כאן, מזכירים לי את שירו של טוביה ריבנר. 

מתוך ספרו  של טוביה ריבנר, ”עוד לא עוד", הוצאת מוסד ביאליק, 2019

אני רוצה להיות פתוחה כמוהו לסימני הזמן. פני ההולכים ומתרחקים מפני ילדותי, הורי שמפת פניהם הקשישות אוגרת אל תוכה את כל השנים שחלפו – אני רוצה לאהוב את כל זה; להצליח להביט בתום לב, בנדיבות ולא ביראה אל צלקות הזמן, אל מה שלפני. החצרות מתווכות ביני ובין האהבה הזאת, כמו תרגום שמאפשר להתקרב ברוך לזקנה. להרחיק את המבט והעדפת הלב מהדרישה המרחפת באוויר לעור חלק וצעירות אינסופית.

חיים גורי מתוך הספר ״אף שרציתי עוד קצת עוד״, הקיבוץ המאוחד 2015

אני מתבוננת סביבי שוב ולאט. לומדת את המקום, תמיד נגלה עוד משהו וגם בחצר שנראית משמימה לחלוטין: בקבוקון מבריק על הארץ ליד נוצה בינות לעלים המרשרשים והנה מהצד השני פלא של ממש – חתלתול מציץ אלי! והנה יש לו אח, הוא לא לבדו. לאחר מכן, בבית, אני מגלה בצילום עוד תינוקי מעבר לגדר – שלישייה!

החתלתולים, פניהם תמימים כפרחי אמנון ותמר, מבטם סקרני ופתוח, מוגנים כרגע בעולמם בין הגדר לכריות תחת צל העץ, מחכים לאמא חתולה. הצעירוּת הזאת, שברירית ומתוקה כל כך עד שהלב נכמר, ובכל זאת תקוות הסתיו. שישתובבו, שיגדלו וימצאו בית ומחסה. שיבוא הגשם.

מתוך ספרו  של טוביה ריבנר, ”עוד לא עוד", הוצאת מוסד ביאליק, 2019

כישצאתי מהחצר חיכתה לי הכתובת הזאת, כמו ברכה לשנה החדשה

Baby, it’s cold out there

יום שישי, שתיים וחצי בלילה, נוסעים בזהירות. אני אוחזת בכפתו של ג׳ינג׳י. ״ג׳ינג׳י, חתולי שלי, אני כל כך מצטערת״ אני מיבבת בקול, שוב ושוב ״הבטחתי לך שזה יהיה בבית, שזה לא יהיה ככה,״ מערבולת הצער שלי מתמקדת בכך שלא יכולתי למלא את הבטחתי לעצמי, בבוא העת להרדים אותו בשלווה, בביתו מבלי להסיע אותו מבוהל במנשא השנוא עליו לשולחן המתכתי הקר אצל הוטרינר. אבל כשקרס ג׳ינג׳י שלי, אהובי, חתולי שלי, זה קרה ביום שישי מאוחר בלילה ולא היתה כל דרך אחרת שלא להאריך את ייסוריו. חזרנו הביתה בזנבו של הלילה. ואז בחושך ובשקט – החרדה, הסבל והאימה הפכו לקור של ההעדר. ניקינו את המוות מהבית וסגרתי היטב את הדלת לחצר האחורית של החיים, הגסיסה. כחלוף הימים ההעדר התחיל להרגיש נקי ומסודר, פחות מלחיץ – אפילו בטוח, הריק הזה הלך ונהיה לי נוח.

חושבת בלבי את מילותיו של סבא שלי, ישראל אפרת: 
״לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות.״

(ישראל אפרת מלים ודממה, פחד ויופי, עמוד 96, ספרית פועלים, תשל״ח 1978 )

הלב שלי מלא צער, כך כתבתי לחברתי ענת לויט באחד הפטפוטים שלנו, אבל לעתים אני מצליחה ללבוש ורוד ולהיות פרחונית, (ותודה לענת שאמרה לי לשמור בצד את המשפט) או לעלות על קו 480 ולסַפר את עצמי מחדש. ברחתי קצת להתנחם אצל חברותי הירושלמיות.  

31.12.2018. סופשנה ותחילתה. בשחר של השנה החדשה אני בחצר האחורית אצל נעמה, בעצם גינה. אולי הפוסט הזה הוא סיפור על אהבה וגינה, על חברוֹת, על אינטימיות. על קור רענן שצורב את הלחי וטוב לי בו ועל קור אחר, מצמית. על גשם, לכלוך וצמיחה. על אור בבית והחושך שקורא לי בחוץ.  

החיבוק החם של קבלת הפנים, מאפשר לי להעז לחשוב על צילומי שחר בקור הירושלמי, לפנטז על האופציה לעזוב את הפוך ואת בקבוק המים החמים במיטה, זה שממרכז את תשומת הלב המשמחת של הגוף, ולצאת לפגוש את עצמי, שם בקור. נעמה משאירה לי את המפתח לגן על אדן החלון. בייבי, אני אומרת לעצמי, קר שם בחוץ.

הייתי ערה ודרוכה כשהשעון בנייד צלצל, לבשתי מעיל על הפיג׳מה, כפפות, נעליים ויצאתי אל הקור, בקצה החשכה רק כדי לגלות שאולי קצת פחות קר ממה שחשבתי (אולי כובע הצמר פחות נחוץ בעצם). הכל רחוץ, חד, מבריק וקר. החצר נדמית לי מצופה בבדולח. האור שחודר מבעד לשער ומאיר את המדרגות הרטובות מנצנץ הבטחה. דמותי משתקפת בחלון, נגלית כהה באפילה.

קול תרנגול וציפורי שחר. החשיכה הולכת ונפתחת אל תוך האור. יום חדש וריחו רענן וטרי מגשם. ובַלְבַד הדיבור הפנימי מעלה בי שיר. לפעמים יש שיר שכאילו נכתב לגמרי בשבילך. כאילו הוא זורם בעורקיך, כאילו את השיר, בכל מאודך. לפעמים אני מרגישה ששיר כזה מצפה את הקוצים בשכבת מגן בזמן שאני מנסה לבלוע אותם.

היי שקטה
מאת רחל שפירא | לחן: יהודה פוליקר

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי… 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.  

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

פעמון זכוכית, שבשעה המתבהרת הזאת, האפורה-כחולה, נראה לי כמו פעמון כפור מאגדה צפונית, כזו שיש בה שדים ומלאכים. גיבור הפוסט שכתבתי מזמן ״גן לירי״, מקבל את פני כמו חבר משכבר, שותק. אני דורכת בבוץ, מתענגת ונזהרת לא להחליק בדרכי אל הפינות שקוראות לי, ומגלה אחר כך שכמו בילדות לכלכתי בצעדי את מרצפות הבית, הבאתי את החוץ פנימה

אני כל כך אוהבת כשקר בחוץ וחם בבית. למה כשחם בחוץ וקר בפנים פחות נעים לי? האם יש סדר נכון לדברים? בטווח בין הניגודים האלה: הפנים והחוץ, הגשם והרדיאטור, הנוכחות והאֵבֵל אני חוזרת למחשבות של סבא שלי על פחד ויופי: ״לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה, עצבת או חדווה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביתר, היא היש ואין.
כי האין מעבר ללשון, כיצד להביעו מבלי לאבדו… משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור … הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד…״

האם זה סביר או אפשרי לי בכלל אחרי הכול לבחור להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם? להירטב, להתלכלך, להעז להבריק רחוצה כמותם מאתמולי? להגשים? Love is messy אני אומרת לעצמי בהשפעת הבוץ על הנעליים, ומנסה לתרגם, הניסיון מעלה שלל משמעויות: האהבה מבלגנת, מבלבלת, האהבה היא מהומה. שנותי צברו בי עוד דברים על האהבה: מתברר, לאחר כמה שכאלה, שמלבד יופייה היא גם טירחה, שהיא פורעת סדר וממכרת, שהיא תובענית חסרת בושה ומלאכה רבה בצידה. בכל מקרה, אני הרי כבר יודעת היטב, היא צופנת או מבטיחה תמיד כאב לב. 

היום האיר וחתולה שחורה חמקה אל עבר החצר השכנה. נעמה שהביאה לשתינו קפה אמרה: ״אין לי מושג מאיפה היא צצה״ והצביעה על אור השמש בעלים הכרוכים על השער, השער לגן, ״כמו תכשיטים״ אמרתי. ״העלה הוא הסף בין הקור לחום״ היא הוסיפה. אולי בעצם כל זה סיפור על אור השמש בעלי השלכת.

על החיים ועל המוות כמו שאמרנו כשהיינו ילדים לפני שעשינו מעשה שדרש אומץ מיוחד, מסוכן, מפחיד, כמו למשל לאהוב שוב – אימצנו חתוליים, שניים גורַיים. וכבר יש להם שמות: נחמן מקרוכמאל ורוזה (לוכסנבורג) מרציפן. הוא אפור-לבן, ערס מתוק ושמנמן ללא-חת, והיא ג׳ינג׳ית ביישנית וגיבורה, משותקת כפה – פליטי החצרות האחוריות של תל אביב.

ברוכים הבאים!

ופוסט פוסט : כדרכי בשיטוט לבחירת המוזיקה לפוסט אני משווה ביצועים עם יואב, בדרך כלל על קפה, הנה עוד כמה למעוניינים, קודם עוד שני דואטים על פיתוי וקור…

ומעט מהביצועים הרבים ל״היי שקטה״. אני כל כך אוהבת את את האפשרויות השונות

ואני יכולה לתאר לעצמי גם קול חיצוני, גבר שישיר את זה

שאלה של רומנטיקה או איך נראה פרח הלילך?

זה היה באביב כשיצאתי לי לחפש, לשוטט ולהציץ בחצרות.

רק כשחזרתי לאוטו וברדיו התנגן ״לי ולך״ הבנתי – יצאתי לחפש לי רומנטיקה בחצרות האחוריות של תל אביב. בשבת בבוקר שבתי לחצר שהתאהבתי בה מזמן ברחוב בילו 5 .

כנראה ששמעתי את ״לי ולך״ לראשונה בביצוע אריק איינשטיין וגאולה נוני הצעירים כל כך כשהייתי בת 9 או 10 (בדקתי את התאריכים כדי לוודא), אולי זה היה בשישי בצהרים כשהקרינו את ״סלאח שבתי״ במסדרון הארוך והצר של בית ספר היסודי? אני זוכרת את העוררות הרומנטית הראשונה שלי, כמו נתגבהו השמים להכיל את הכמיהות.

http://

ביומיום הלכנו לצופים ולספריה העירונית שהיתה אז צריף בלב חורשת אקליפטוסים, בחרתי ספרים לפי העובי – ככל  שהיו יותר דפים הפיתוי היה גדול יותר. קראנו ״נפנוף של מטפחת״ של ראובן קריץ, ואת פוצ׳ו ואולי קצת אחר כך על הרפתקאות אנג׳ליק יפת המחשוף שהתרחשו בצרפת ועל מסע קון טיקי רחוק הרבה יותר; עינינו פקוחות להכיר את העולם הגדול וגם ללמוד משהו על הדברים האלה שהיו מסתוריים ומרגשים שקורים בינו לבינה.

היינו כיתה ממש קטנה ובהפסקות היינו משחקים מחניים. אנחנו הבנות לבשנו מכנסי התעמלות מתחת לחצאית בית הספר הירוקה המכוערת ורצינו שיער חלק. היו לנו ״ערבי שישי״ במשולש הדשא שבקצה רחוב ארלוזורוב פינת דרך חיפה (נמיר היום). היתכן, אני שואלת את עצמי, שבאמת רקדנו בהם רקודי עם דרוכים ונרגשים מהחזקת הידיים?

הייתי ילדה חולמנית. היו אז שעות ארוכות בצהרי היום לחלום בהקיץ על איך ארגיש כשאריק איינשטייין ילחש באוזני ״כמה יפה פורח הלילך״, או אולי הוא יאמר זאת אחרת? ממילא לא ידעתי בעצם איך בדיוק נראה פרח הלילך, אבל הבנתי את ריחו וצבעו, את הלי ולך שהוא נושא איתו. פרח הלילך היה מילת קוד, מפתח לעולם קסום, כמו רקיקים או זבדה שקראתי עליהם ונדמו מטעמים שאין כמותם, או בד פופלין שרציתי בכל מאודי למרות שלא היה לי מושג איך הוא נראה.

האם הפיתוי לשוב, לבקר אהבות ותיקות הוא דרכה הערמומית של הרומנטיקה למשוך אותי אל חיקה?

יצאתי לשלושה מסעות גילוי בחצר הבית הזה ובסביבתו הקרובה. הראשון עורר בי את התשוקה, את געש ההיסחפות, שמתגברים על ההיסוס הבוגר, לפסוע על עלים יבשים, בין עציצים דהויים וכסאות מתפוררים.

המסע השני בורך באור השחר, מטשטש ומכחיל, כמו פילטר שקוף ומכשף, קצר מועד ובר חלוף. יופיו בזמניות החמקנית שלו. שקט וציפורים. פנסי הרחוב עדיין דולקים והשמש עוד לא זורחת. אור ראשון, מייד אחרי הוורוד הפעור. 

אולי הרומנטיקה שלי בגילי היא לחפש הפתעות וגרוטאות בחצר אחורית בשבת השכם השכם בבוקר.  

והמסע השלישי? בו מצאתי שמאז ביקורי האחרון החצר זָקנה והוזנחה עוד יותר אפילו, אבל לא סר חינה בעיני כלל וכלל. נמשכתי אליה כמו עש לאור לילי. התריסים של הבית היו סגורים בדיוק כמו בביקור הקודם שלי, מזמן. דמיינתי שהבית הזה ריק ונשכח והעזובה מעידה על כך (למרות ש…בעצם היתה כביסה טריה למדי תלויה).

אבל מכיוון שהפעם הזאת אחרתי לקום והגעתי בשעה יותר שפויה, פס הקול היה אחר – נשמע מבפנים רדיו. ברור וחזק. יש שם מישהו… מישהי? אני יכולה לספר לעצמי איזה סיפור שאני רוצה שיתחבא מאחורי התריסים המוגפים המאפילים עליו, עטוף בעזובה תל אביבית פתיינית.

במסעותי אלה מצאתי ארנבת ופרחי בוגנוויליה וורודים, כמושים, חתולים שהביטו בי ושתקו, אופניים נושאים מטען של עלים חומים, אופנוע חרב מוטל על צדו – מזכרת לטיול ישן, מדרגות סדוקות, מסקרנות; תנור הסקה ישן (בויילר) בוער ורוחש, וכסא לידו ממתין דומם ומתחמם, כמו נלקחו מנוף של ספרות רוסית; ציפורי גן עדן מזדקנות בצל מזגנים, ושביל ללכת בו, שביל האבנים הצבעוניות ואני דורית בארץ עוץ שלי.

ובקצה השביל חידה: אז איך היא נראית הרומנטיקה הזאת שאני מחפשת?

* אני מגששת באי-בהירות ראשונית. האם היא ערפול התבונה לאור הנרות המרצדים? כי מהי הרומנטיקה אם לא אותו הדבר בטשטוש חינני? הצילומים ראשונים בשחר החיוור, המבוייש – מעורפלים כמוה, האור עדיין אינו בשל. האם האובך המעושן חיוני לרומנטיקה? 

* האם כל כולה התבוננות מבעד לוילון תחרה שכזה? לגלות את המוסתר?

* מציאת לבבות נחבאים בין צללי העלים, במקומות לא צפויים?

* פרחונית, צבעונית? או בעצם ורודה? האם כמו נרקיס אני רואה בה את עצמי, מוצאת בה את ההשתקפות שלי?

* האם כמו כיסא היא מחכה שאתיישב בתוכה, אשקע בה?

* האם היא זקוקה לעוד מישהו? האם היא מכילה תחזית/אפשרויות של ביחד? אני מוצאת בחצרות עוד ועוד עדויות לזוגיות.

* האם היא מובילה בדמיוני לכורסא ובית? חלומות של מנוחה ונחלה מלווים בחבלי כביסה?

* או אולי עיקר העניין הוא להיות תלויה על בלימה, מסוחררת? קריאה מהדהדת ואנקת גבהים?

* ההתרגשות שלפני פתיחת שי ארוז במיוחד בשבילי?

* שמא היא מַגְבר שצובע את הדמיון בצבעים סוערים יותר במבט לאחור? סוג של דיעבד?

* מסיבה שהיתה? האם שרשרת המנורות הצבעוניות מעל הכסא המוטל הפוך, היא זכר לסערה של אמש, או למשהו אחר? מגרפה מוכנה כבר לפנות את השאריות/הזכרונות, את קלות הראש.

אני מחפשת וגם מוצאת חתולים, אהובי נפשי תמיד, הרי בזכות חתולתי האבודה הגעתי לכאן, לארץ החצרות האחוריות. החתול מביט בי רגע לפני שבורח ומשאיר אותי עם דלי תקוות ורוד.

אני עדיין חובבת רומנטיקה, למרות השם הרע שיצא לה, למרות תופעות הלוואי הכואבות שלה. בסופו של דבר אני אומרת לעצמי בעצם זו תאורה, פילטר-נפש. האור (או היעדרו) הוא הרומנטיקה שלי – הוא יכול להקנות נדירות לרגע. הוא הקסם: זהוב בזריחה וכחול לפניה, אדום בשקיעה ומלהיב כשהוא חודר בדרכים בלתי צפויות. כמו חיזור הוא מרצד, מחניף, מסנוור או מחביא. הנה כאן גן הילדים נראה כמו קרקס מסיפור אחר לגמרי באור הפלאי, הנה הנה כנפי פיות באור המרצד בינות לעלים.

הבוקר מבשיל: לרגע הלבן המסנוור מדי, ואז האור נהיה פרגמטי, נטול מה שהאיטלקים קוראים גרציה. התיתכן בכלל רומנטיקה באור השמש העזה? היום המפוכח, הבהיר מאיים למחוק לה כל זכר.

זמן לשוב הביתה לשתות קפה בקינמון, להיאחז בשובל הרומנטיקה במוסיקה – לשמוע The shadow of your smile בביצוע של Dexster Gordon

ואם רציתי קצת לסובב את כפתור העוצמה של הרומנטיקה אפשר לשמוע את פרנק סינטרה, את צל חיוכך, כל מילה ברורה, מדוייקת, נופלת כמו עלה שלכת הישר ללב.

ממילא, הגיע הקיץ התל-אביבי והצמית כל לבלוב. להתראות בסתיו, רומנטיקה.

לפעמים הכל בסדר

זה היה הקיץ הכי קר שחוויתי. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני סובלת בקיץ התל אביבי, ובכל זאת צינת יולי-אוגוסט באיכילוב לא הביאה שום נחמה. יצאתי בצדה השני של המנהרה, בסוף הקיץ הזה, עם אמא שלי המחלימה בביתה אל האור המתרכך של הסתיו. הרגשתי כמו נטע זר בעולם שאינו בית חולים או מחלקת שיקום. משוטטת, קצת אבודה, חזרתי לצילומים של החצר שנשביתי בקסמה עוד באביב, לחפש את דמותי ולנסות להגדיר משהו מעצמי לפוסט חדש בבלוג:

שתינו ניסינו להתחמם תחת אותה שמיכת צמר יאק מגרדת. החדר היה בעצם סוג של סלון של המשפחה הנפאלית שאירחה אותנו בכפר שאת שמו איני זוכרת. לא הבנו אף מילה מהסדרה ששודרה בטלויזיה והסעירה את בני הבית, אז פטפטנו. אני הייתי קצרת נשימה מול החיים, רציתי כל כך הרבה דברים, מבעבעת, מלאה תיאבון לטלטל את עולמי ורבקתי היתה שבה ואומרת בשקט ובחיוך שאפילו בחושך היה מלא גומות: ״שימשיך ככה, שלא יילקח ממני מה שיש״. 

השיחה הזאת, התפילה הזאת של רבקה צפה ועלתה בי כשישבתי לבדי על הספה הדו מושבית בחצר בקצה רחוב כפר יונה, מקשיבה לציפורי השחר. ישבתי עוד וקצת חשבתי לעצמי, מיני הרהורים:

ככה הדברים צריכים להיות, ככה תל אביב צריכה להיות כמו החצר הזאת – הכל פתוח, נוח לשימוש. ערבוביה נינוחה של דשא, כסאות, מזרונים וצעצועים, מאחור מטריות מוכנות לחורף, וכובע לימות החמה. גריל לרעבים וכריות לעייפים. טרמפולינה כדי לקפוץ.

חצר משותפת – מטופחת במידה, מבולגנת במידה, מזמינה. מתאימה למידות, ליכולות, לרצונות של בני האדם הגרים סביבה. מרחב גדול לנשימה ולמנוחה. אני משוטטת ומעבר לפינה נגלה לי (כמה נחמד!) עוד מרחב ושם כסא מתנדנד וספה רחבה כפינוק של חלה טריה. מנורת בדולח דומה לזו שהיתה לסבתא שלי. נרות שקרסו לתוך עצמם וסיגריות מעושנות זכר לערב של שיחה והרהור. סולם לשמים, לימונים צהובים, פרחים בכל הצבעים וחתול שחור נח וחולם בינותם.

אני מזכירה לעצמי, ספק בחיוך, מוחה מעלי בדל ציניות –  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. שירו של ט. כרמי ״על הניסים״ שאמא שלי כל כך אוהבת מתאים מאין כמותו:

אני נכנס למטבח החשוך
ולוחץ על המתג
אור גדול

אני מתיישב על הספה
ליד הכלב.
הוא מתהפך על גבו,
מרים את כפותיו, מנהם.

בחדר– השינה, אני רוכן על אישתי.
היא מחייכת בשנתה
מהמהמת, שוב נרדמת.

האם אינם מבינים?
חיות–אש ממללות,
מלאך–המוות בעיר,
המזבח בוכה–

ואני עובר
מחדר לחדר,
לילה אחר לילה
ומונה את הניסים.

לצלם ואחר כך לשחות, אביב בחוץ. מיאו ענוג קורא לי לחייך לחתולה קטנה שצופה בי מאחורי דלת הזכוכית. בדרכי החוצה חולפת על פני כסא ישן ופנס עדיין דולק. כתם פז של השמש. חג לא חגיגי של חולין. פוסט אביבי. רגע מדויק קצר כמשק כנפי פרפר – בדיוק ככה, כאן ועכשיו.

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 16 באפריל 2017
*

יצאתי לצילומי השלמה באותה החצר. כמו פו הדב שיוצא למסע תגליות קרוב מאוד הביתה, בנחת, בצעד אטי ומהורהר. ובמקום ההמהום הדובי עלתה בי המוסיקה של באך שאני אוהבת כל כך הרבה שנים, עוד מהימים שהיה לי פטיפון ותקליטים. ״Ich habe genung״ יש לי מספיק, או בנוסח הקצר והמדייק – ״דייני״. קולה החם של ג׳נט בייקר עוטף אותי בנחמה. 

אני מוצאת בשמחה שהחצר עדיין דומה לעצמה, אבל החפצים סודרו קצת אחרת – הצעצועים בשורה מול שורת כסאות המבוגרים. האם הילדים הכינו מופע למבוגרים בערב הקודם? האם ההפרדה הזאת מעידה על סדר חדש?

הקיץ שעדיין לא מכה בכל עוזו, בינתיים נראה מבטיח, כמו חופש וילדים ודשא ולא כמו זיעה וזבל ומדרכות מהבילות. מעט קוצים בקצה החצר המטופחת הם רק רמז ראשון לעריצות יולי-אוגוסט.

אני אוהבת את הפתיחות של החצרות האלה, את האמון שהן נותנות בנו ושואלת את עצמי האם באמת מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול? או אולי עושר גדול? לא יכולה להימנע ממחשבות על הזמן החולף והמרחב האורבאני. מעבר לגדר, מאחורי הברושים והשיחים נגלה לי בניין ישן, מוזנח ויפה, מזמן אחר. חרישית ולא נוחה מתגבשת השאלה מה היה כאן קודם?

בחצר הסמוכה כבר יש שער מתכת וקודן. ההסכם הלא כתוב שמאפשר מעבר חופשי בין הקניין הפרטי למרחב ציבורי הולך ונעלם מהנוף העירוני. החצר המתוקה הזאת, שהיא קניין של הבית המשותף לא נעולה ומאפשרת כניסה לכל העוברים והשבים מתוך ביטחון שדבר לא ייפגע. תל אביב המזמינה הזאת הולכת ונסגרת – חצרותיה הופכות לחניונים, מרוצפות באקרשטיין ומוגנות במנעולים.

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 12 במאי 2017
*

למה אני חוזרת הנה בשלישית? אני מוצאת תשובה מפתיעה וחייכנית – ממטרות! הפתעה קרירה אחרי שהקיץ התחיל ליבש ולייאש. נרטבתי כמו ילדה שמשחקת במים וכפות רגלי שקעו בדשא הלח, הצעצועים רטובים כאילו ירד גשם לא מזמן והחצר רעננה ונעימה. ככה צריכים הדברים להיות…

הרוב הגדול של הדברים נשארו, מוגנים, לא מקולקלים או מוזנחים. משחקים רצויים ושמחים בחלקם, כמו מצאו את מקומם. מצאתי פסלים אפריקאיים ועיתון מקופל, עציץ קקטוסים ומנורה ליד הגריל. הצעצועים מחכים למחר, לאחר הצהרים – פשוטים, לא שבירים, לשימוש כולם.  ואפילו הצמח הקיצי הזה, קייצת מסולסלת, שכתבתי עליו נראה יפה בחצר הזאת, קישוט של ממש.

איזו נינוחות שרויה בשטח הפתוח, האקלקטי, שמאורגן לשימוש על ידי הרבים, במשותף. אין שום דבר נעול או סגור, קנה המידה האנושי מזמין להשתמש – לא לקלקל או לקחת. כמה נעים להיות חלק מ…

ומה בעצם רציתי להגיד? ככה נדמה לי שהחיים (שלי) אמורים היו להיראות. לגדול יחפה ובטוחה. לגדל ילדים ככה, קרוב לחברים כשדלת פתוחה, ולהורים יש תמיד עם מי לקשקש בזמן שהם מתנדנדים לקראת ערב. יש בי געגוע ישן לאפשרות לצמוח בתערובת המקומית הזאת, העירונית-קיבוצית-כפרית של חיי קהילה פתוחים, לא צפופים, נטולי גינונים מכבידים. אני מצלמת את הדשא האירופי הירוק תחת שמי תכלת ים תיכוניים כמו לשלוח גלויית ברכה לעצמי. 

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 8 ביולי 2017
*

שלושה ביקורים בדשא בכפר יונה – מהאביב לקיץ. מתברר שאפילו בבוא הסתיו לא פשוט לי לכתוב פוסט חיובי, כמעט אופטימי. אולי כי כל החצרות שביקרתי בהן הן כמיהה לכזאת חצר – מוצלחת כל כך. הרי אני יודעת שהתאהבתי דווקא בחצרות האחוריות המרוטות, הפצועות, ובזכותן הגעתי גם הנה. לכן, וגם מפחד חיות-האש הממללות, למרות החילוניות המובהקת שלי, אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי בשובי הביתה ברוח ימי תשרי: ״חננו ועננו, גם אם יש בנו מעשים״.

הרשומה הזאת מוקדשת לרבקה חברתי האהובה, שהלכה מאתנו בקיץ לפני שנה.
רבקה, שלימדה אותי שהכל בסדר (הגרסה ״לפעמים הכל בסדר״ היא שלי).
החיוך שלה (הרחב. שתי גומות) והחיבוק שלה (האמיץ) חסרים לי כל יום. בוקר וערב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלוז לחצרות האחוריות

 "כדי להגיע אל מה שאינך יודע
עליך ללכת בדרך שהיא דרך של אי ידיעה.
כדי להחזיק במה שאינך מחזיק
עליך ללכת בדרך של אי אחיזה.
כדי להגיע אל מה שאינך
עליך ללכת בדרך שבה אינך.
ומה שאינך יודע הוא הדבר היחיד שתדע
ומה ששלך הוא שאינו שלך
והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך."
מתוך ת.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים, בתרגומה של אסתר כספי

הכותרת ״בלוז לחצרות האחוריות״  נחה אצלי זמן רב אצלי בראש, וחיכתה לתוכן. אחרי הפוסט האחרון, המופנם, אינטימי ואישי כל כך, חשבתי שיהיה טוב לצאת להתבונן שוב.

בעצם דמיינתי את הפוסט הזה בתחילתו כפסקול, פסקול עם תמונות. אבל, לאמיתו של דבר, עדיין קשה לי  להניח לדברים עד כדי כך, יש דברים שאני רוצה להסביר, לנתב, מילים שאולי רוצות להיכתב.

ובפער בין התוכניות למציאות, בין החלום ליומיום, בין השחר לבוקר, בין הסקיצה לביצוע אני מתחילה את השיטוט הכחול הזה. בכלל פערים הם לעתים קרובות החלק המעניין של הסיפור בשבילי, פערים ופרומים.

 1. רוח הדברים, השראה
_____________________

מתחילה במוסיקה: מיילס דיוויס מתוך התקליט שלו kind of blue בקטע All Blues , פסיעה פנימה לחלל כחול, לסרט.
ב״הוראות ההפעלה״ לסצינה הזאת אני חושבת שהייתי כותבת – לשהות. לחלום. להקשיב. להתבונן. להיעטף בכחול.

ברווח בין הצלילים להתבונוות אני מנסה לחבר בין המופשט לקונקרטי, בין הרעיון למה שהעיניים רואות, בין מצב הרוח לצבע. צבעים חשובים לי במיוחד – הם מדברים ישירות עם ועל הרגש בלי לעבור פילטרים של מחשבה וניתוח.

והזמן שחר: החצרות האחוריות אפופות באור הכחול שעליו כבר כתבתי באביב לפני ארבע שנים. מתברר לי שאני חוזרת אליו שוב ושוב. הדבר הזה שלי עם הכחולים הוא מערכת יחסים.

 

ועל מה שרציתי לומר בדרך לשדות הכחולים כתב מזמן סבא שלי, ישראל אפרת, בשירו ״על מלים ודממה״:

 

2 . עמלנות, שיטוט וחיפוש דרך
_________________________

אני עושה מה שאני יודעת, מה שלימדו אותי – אוגרת מידע. מנסה לתת לתמונות מילים, לעטוף אותן במחשבות שלי.

קוראת ספר על הצבע כחול*.
ומגלה שהשימושים האמנותיים והדתיים בצבע הזה היו נדירים מאוד בתקופות הקדומות ורק במאות האחת עשרה ושתים עשרה הפך מצבע סוג ב׳ לאריסטוקראטי ואופנתי; שהיוונים העתיקים חשבו שהוא ממש מכוער והרומאים שייכו אותו לברברים ואילו עכשיו הרוב בוחרים בו כצבע החביב עליהם; כחול פעם, בימי הביניים, נחשב צבע חם; עכשיו הוא התקרר (אולי כי זה צבעם העכשווי של מים שבימי הביניים למדתי שנחשבו ירוקים); בבין מאות הארבע עשרה לשבע עשרה הכחול עלה בהיררכית הצבעים בתרבות האירופית וגורלו היה לשאת על גבו את המוסר; הוא התפתח לצבע מלכותי, גברי ורוחני ויחד עם ההתקדמות הזאת לפופולרי יותר ויותר. כיום הכחול הוא האהוד שבצבעים: תחשבו ג׳ינס, תחשבו סקס, תחשבו חלומות…
וכרגיל כשאני מתחילה לבדוק נושא, אני נפעמת מכמה יש לדעת, או במלים אחרות מקבלת פרספקטיבה על מרחבי אי הידיעה שלי.

מחפשת באינטרנט מידע על הבלוז.
ומוצאת בשאלה ישירה לגוגל, שיתכן שמקור השם למוסיקה הזאת נובע מהביטוי האנגלי מהמאה השבע עשרה ״The blue devils״ – השדים הכחולים – שבא לתאר את ההזיות החזותיות שלעיתים מלוות גמילה קשה מאלכוהול. הביטוי התקצר משך הזמן ל״בלוז״  “The blues” – ביטוי צבעוני לדיכאון וצער. מוסיקת הבלוז המבכה את חוסר הצדק, את שברון הלב והיאוש מבטאת גם כמיהה לחיים טובים יותר, נושאת איתה את הרעיון שבנגינה, שירה והקשבה לבלוז, אפשר להניח קצת לצער, אולי להתגבר עליו  – lose the blues.

נוברת בזיכרון על משמעות הכחול בשבילי. כותבת מילים, רשימות, רמזים לעצמי.
כחול של אור טלוויזה בלילות. כחל בעיניים. כחול של הדגל. כחול כי קר. כחול צבע מיסטי. הטווח של הכחול מאינדיגו לטורקיז. כחול של מים – אני אוהבת מים, בעצם הם לא כחולים, אלא משקפים מה שיש. כחול של נוף מרוחק בציורים רנסנסיים.
כשהייתי ילדה הלבישו אותי הרבה כחול ותכלת, בגלל העיניים. למדתי שזה הצבע הכי מתאים לי. השנה כשהחלטתי להפסיק לצבוע את השיער, זאת אומרת להאפיר רשמית – קישטתי את השיער בפס כחול.
ההתחלה של היום כחולה, כמו גם סופו. זה הזמן למשאלות, להיסוסים, זמן כחול. ובחצרות – זה צבע השמים הנפקחים ממעל, ביניהן.
למה בעצם כחול זה עצוב? האם אי פעם ניסיתי להשתחרר מזה קצת, לנער את הכחול מעלי?

מוצאת שירים וציטוטים שיכולים להיארג פנימה.
והשיר שבחרתי מאפשר עוד אחד מהדברים החביבים עלי – השוואת תרגומים

ו…אוספת את כל התמונות שצילמתי בחצרות (בעצם, את אלו שאני מחבבת יותר) שבהן מככב הכחול – 264 במספר. בשלב הבא יהיה צריך למיין.

למצוא איזו גורם משותף שעוזר לאגד תמונות או מחשבות – זו ההנחיה לעצמי.

 3. וגם ניסיון להבין, להבהיר, לתת נפח רגשי, אפילו להסיק?
______________________________________________

דברים שהרגשתי פעם (ומשפיעים על מי שאני גם היום) – בילי הולידיי נכנסה לחיי כשעזב אותי גבר צעיר שמאוד אהבתי. בצערי פצעתי את כפות ידי בזכוכיות שבורות והייתי בטוחה שתיכף אפיל את עצמי על פסי הרכבת; אבל, כמו שאמרו לפני, היום כבר לא מתים מאהבה.

לא מזמן מצאתי בספר שקראתי מישהי שהרגישה כמוני:
״אני אתחיל בשיר של זמרת שהמוסיקה שלה עזרה לי לשרוד את השנה שלי בניו יורק. היא מתה ארבע שנים לפני שהגעתי לשם. קוראים לה בילי הולידיי. כשהקשבתי לשירים שלה הרגשתי פחות בודדה.״
״ממה היא מתה?״
״היא מתה בגיל ארבעים וארבע מאלכוהוליזם. כפי שתשמעי בקול שלה, היו לה חיים עצובים מאוד, אבל כששעמתי אותה שרה, העצב שלה ניחם אותי. אני לא יודעת למה, אבל עובדה.״
(מתוך הפרטים שהושמטו מאת תומס אוגדן, בתרגומו של יואב כ״ץ, הוצאת עם עובד)

קולה השבור של בילי הולידיי היה לי מקום ומעטפת, השתקפות ומזור – כמו היום המראות של החצרות האחוריות. הכאב על האהבה ההיא התפוגג, אבל זכרון הכאב נשאר מצולק בתוכי. ההדהוד לצערי בקולה מפייס את הכאב.

ודברים שאני פוגשת היום, בעבודתי כמעצבת ספרים – לעתים קרובות אנשים לא פוחדים, אפילו נמשכים לתיאורים מילוליים של דברים קשים – סבל, צער, אימה, יאוש; אבל  נבהלים ומפנים מבטם מהביטוי החזותי של הרגשות הללו; מעדיפים בהרבה דימויים פרחוניים, אופטימיים, צבעוניים, מרוככים. והנה אני כאן מחפשת דווקא את צד התפר (B side): את המראה הפגום, הנוף השבור, המציאות הפרומה, שיביעו את האמיתות הפצועות, את הרגש החשוף הזה.

בחצרות אני הולכת בזהירות על הקו הדק שבין שמחה לכאב, כאן השער שמעבר לו אני יכולה להיפגש עם כחולי הנפש, לשיר

4. סוף / בעצם
_____________

יש נחמה במילול הצער, בנתינת צורה לכחולים. זה השיר שלי – בלוז לחצרות, בלוז למה שלא קרה, בלוז למי שאני לא, בלוז לפיגמנטציה של הזמן, לחלודה, לקמטים, לצלקות, לזיכרון שדוהה, למה שמהוה, פעור, בלוז לילד שלי שלא נולד.

״לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים יותר עזים.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
אחר כך, אהבה״
(מתוך שירה של דליה רביקוביץ, אתה בודאי זוכר)

ולסיכום, בלי חתול אי אפשר.

 

Princton University Press,2001Blue, the history of a color by Michel Pastoureau *

 

 

 

 

 

 

 

 

דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה

60. שישים? שישים! לא ייאמן. איך הגעתי הנה?
זמן מתאים להתבונן בעצמי במבט מפוקח, אולי אפילו משועשע? לדייק – זו בעצם המטרה שאני שמה לעצמי.
בשלב ראשון התגובה שלי מתאימה לכותרות סיפורים של גנסין: בינתיים, בטרם, הצידה. לא קל להישיר מבט אל עצמי.

כמו ציירים שאני אוהבת אני רוצה להביט פנימה אל עצמי באומץ, בלי הנחות, כמו שאנחנו החברות קוראות לזה באור הפלורסנט (בניגוד לאור הסלחני של נרות למשל) לשרטט דיוקן עצמי שלי.

אני מתחילה לגשש אחרי קווי המתאר של דמותי באזור הנוחות שלי, במקום שאני מרגישה שהוא מולדת  – החצרות האחוריות. במקום להביט במראה אני משוטטת בחצרות התל אביביות, שם אני מוצאת את קמטי הנפש שלי: קמטי צחוק, גיל, צער וסתם קמטי בר.

אני יודעת בתוכי שהתמונות והמילים שלי מארץ החצרות האחוריות הם דיוקן עצמי. למה? אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, המילים לא מספקות. אני נזכרת בספרו של אבא שלי
״ Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion״.

Ineffability – היתה לי מילה חדשה כשהוא כתב את הספר. מילה נהדרת המכילה/מקפלת בתוכה את השלילה שלה. אחדות של ניגודים. חידה בתוך מילה.

( את שם הספר קשה לתרגם. אולי ״הבלתי ניתן לביטוי ״.  גם failure לא ממש קל. כי הכוונה כאן לאי-ספיקה, לא לכישלון. קוצר/אזלת ידן של המילים [הבעיה שאין למלים ידיים]? נרפותן? חולשתן?)

המוטו של ספרו הוא:

ובעברית : "מה שעושה אותי לעצמי הוא אותו חלק מהלא-נודע שקיים בי… הפערים הם נקודת המוצא שלי". פול ולרי, מסייה טסט

 נקודת ההתחלה היא הפערים – הנה מחשבה שמאפשרת לי לצעוד צעד אחד לעבר עצמי. אני ממשיכה לקרוא בהקדמה:

אנחנו הננו בעלי-החיים המשתמשים במילים והמרבים להתלונן שהמילים מכזיבות. כשאנחנו רוצים להביע משהו ואיננו מצליחים ליצור את הרושם המדויק, נאמר אולי: "אי אפשר לנסח זאת במילים". אנחנו רומזים שאילו יכולנו להשתמש היטב במילים או אילו היו המילים מדיום מהימן יותר, היינו מיטיבים להביע במדויק את חווייתנו והיינו נתפסים בעיני אחרים כפי שאנחנו יודעים שהננו. דומה שכולנו שותפים לאותו חלום, סמוי ככל שיהיה, על תקשורת מושלמת ועל קרבת נפש מושלמת, וכמה צר לנו כשאנחנו נותנים את דעתנו להחמצת החלום הזה.

אז אני פונה לתמונות, אולי משם יבוא עזרי. אני מתחילה מתצלומים שבהם נחשפים חלקים ממני, מגופי – רגל או לפעמים בגד, צל, השתקפות. לפעמים אפילו רואים את המצלמה או את פעולת הצילום. כמו משחק מקדים, אני מתחילה מהקצוות, מהחלקים שנחשפים בקלות. המקטעים האלה שלי נמצאים בלא מעט תמונות אם במתכוון ואם פולשים באקראי לפריים.

ומה בעצם אני רואה? כפות רגליים בנעליים או בסנדלים, קרוקס; תשומת הלב שלי מופנית לבהונות רק כדי לגלות שהרווח בין הבוהן השנייה לשלישית קצת מוגזם (מסימני הגיל?). כל צבעי הלק מעוררים בי איזו חיבה לעצמי. אני נחשפת כהשתקפות במראה, מוצאת את דמותי בשלולית, כל כולי צל חולף בחצרות האחוריות. בין מסמרים וקרשים לחלודה אני מוצאת קטעים ופיסות שלי, קצוות בינות לעשבים; יד עם מצלמה מצלה על העזובה – התיעוד נהיה חלק מהתמונה. אני שואלת את עצמי אם כל הקטעים הללו הם הימנעות מהתבוננות ישירה במראה? עצרתי כאן לחודש חודשיים, לא מצאתי את הדרך.

חזרתי לספר של אבא שלי בשלישית, למצוא את סיסמת הקסם שתאפשר לי לעבור.

ובתרגום עברי: כרבים אחרים לבי יוצא אל אותם אזורי סְפָר שבהם הידע מתפוגג והופך לבוּרוּת ולתעלומות אמיתיות ומדומיינות.

אני שבה להתבונן. מה אני למדה על עצמי בתמונות משטח ההפקר? שאני אוהבת לקים בכל מיני צבעים וקומפוזיציות אגביות? שביקרתי בחצרות קיץ וחורף, בשמש ובאפילה? שהצל שלי הולך לפני? ויותר מכך – שאני יכולה להתחבא בצל שלי – קווי המתאר שלו נוחים כמו שמיכת פוך,  מטשטשים את הפרטים, מחברים את המקטעים לגוש? מחייכת במבוכה לנוכח הזרת שלי המורמת (ללא טיפת מודעות עצמית) בזמן שאני מצלמת, כמו הייתי איזו ליידי במסיבת תה.

התמונות מעידות על דברים שמושכים את תשומת לבי: חתול שיחמוק עוד שנייה, שעון בלהות, מטאטא ובמרחק חצרות לא מעטות – יעה, פרחים אמיצים, ברזים שיבשו, שאריות.

הדגדוג הראשוני הזה, הקילוף, תחילתה של החשיפה מענג, משמח. הפרימה מפתה להיפתח עוד קצת, ומתיזה ניצוצות ורמזים על הסכנות והעינוגים שבהמשך. כפות רגליים וצללים, חלקת עור שכמהַה להתגלות ממחשוף, זה מרעיד בי את החשק להמשיך.

וכדי להחזיר לעצמי חלק מהאמון במילים אני חוזרת לקארבר – הוא שמלותיו אותתו לי את תחילתו של המסע הזה לחצרות האחריות שהתחיל באפלולית. (ואפשר לקרוא על כך בפוסט השני שלי). הנה קטע מדברים שנשא חודשים מעטים לפני מותו באוזני תלמידים ״הרהור על שורה מאת תרזה הקדושה״**:
״סנט תרזה, אותה אשה מדהימה שחיה לפני 373 שנים אמרה: ׳מלים מובילות למעשים… הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה, ומעוררות בה רוך.״
ומסיים את דבריו כך:
״זכרו גם אותה מלה כמעט חסרת שימוש, הנמצאת על סף היעלמותה ממילון המושגים הציבורי והפרטי: רוך. זה לא יכול להזיק. ואת המלה השניה: נשמה – תקראו לזה רוח, אם אתם רוצים, אם זה עוזר לכם להגדיר את הטריטוריה. גם את זה אל תשכחו. שימו לב לרוח של מילותיכם, של מעשיכם. זאת הכנה מספיקה. די לדבר.״
ואני מנסה לקחת מכאן את הרוך ואת האומץ ולהמשיך הלאה לפוסט הבא.

עד כאן אולי זה קצת קל מדי, חיצוני – זה בעצם עוד לא לגמרי מה שרציתי לומר. עדיין לא הגעתי לדיוקן העצמי המדוייק עד כדי נחמה ומרגוע. תם שלב האפולוגטיקה. הצעד הבא דורש leap of  faith – דילוג שיש בו נכונות להאמין במשהו שעדיין לא הוכח.
לחתור הלאה אל הפְנים. הלאה לחדד את המבט, ללטש, לשייף את המחשבה. להעז להסתכל באפילת הלב, לעבור מבעד למראה. לחדור.

סבא שלי, ישראל אפרת,  פותח לי בשירו דלת להיכנס וגם לצאת. משלח אותי הלאה

היי, כמו כמה וכמה מהסופרים שגדלתי עליהם – אני כותבת בהמשכים 🙂 בקרוב חלק ב.

 

* Ben-Ami Scharfstein, Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion, 1993, Suny Press

** ריימונד קארבר, שירים, ערך ותרגם :עוזי וייל, מודן, 1997

*** על זמן ועל חוץ, מתוך ספרו של סבא שלי, ישראל אפרת, אלול כלו חדש של שיר, מסדה * אגודת הסופרים, 1972, המוקדש לי.
שיר נוסף שלו שמתאים מאוד לדברי אילו הופיע בפוסט קודם שלי ״בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו״ וממנו בחרתי גם את הציטוט שנחרט על המצבה שלו.

 

איך כותבים חניה בהונגרית?

מוסיקה!

אנחנו תיירים בבודפשט. אוגוסט. ביום הראשון פוגש אותנו גשם קיצי – אושר! אנחנו פותחים מטריה והולכים לאתר הקרוב ביותר למלון, לבית הכנסת ברחוב דוהאני. יושבים בפנים להתייבש ולהיות תיירים. המקום מפואר, כנסייתי משהו במראהו. אני מתבוננת בפרטים: בזהב, בויטראז׳ים, בפיתוחי העץ המשובח, במגיני הדויד המשולבים בעיטורים מכל הסוגים וחושבת על האנשים שישבו כאן, על ספסלי העץ, שמותיהם כתובים באותיות עבריות על המושב. נינוחה על מושב העץ האיכותי המגולף להפליא, אני לא יכולה להימנע מלחשוב על שבריריות הקיום, על הקרח הדק מאוד, על הפסע שמפריד…

יצר הצילום שלי לא התגלה עד שראינו את החצר האחורית של בית הכנסת, רטובה מגשם.

האות העברית היא מאהבותי הגדולות והנה אני נפגשת עם אהבתי הרחק מביתי. הידיעה שכל מי שקיבל חינוך יהודי בכל מקום בעולם, כאן באירופה, בבגדאד, בארגנטינה או בניו יורק, לפני חמישים או חמש מאות ואפילו אלף שנה ועכשיו אני יכולים לקרוא אותם דברים גורמת לי לתחושה שקשה להגדיר: התפעמות, התרגשות, התפעלות, שייכות. על כל פנים רגש שמאיץ את הדופק.

אני עומדת בפתח, מתבוננת ומקשיבה לגשם הרך היורד על הכתובות ונזכרת בספרו של אמרה קרסט ללא גורל. כשחזרתי עיינתי בו שוב למצוא ציטוט מתאים. הקטעים המסומנים הלכו והתרבו. קשה לבחור: שיחה עם הכרטיסן ברכבת שחזרה מבוכנוואלד, תיאור של בודפשט כשהוא שב אליה, וכאן הרגע הזה בו הוא מגיע

ואחרי הכל, הקטע שאני הכי רוצה להביא הנה הוא סופו של הספר. הגוף שלי מגיב כל פעם כשאני קוראת בו.

ממשיכים. בודפשט יפהפיה. כמה קל להיות תיירת – להתבונן מבחוץ, ללא עוגן, ללא מחוייבות. אני מוצאת את עצמי מחפשת אחיזה, נמשכת לנקודת המבט המוכרת לי מהחצרות האחוריות של תל אביב – ציץ אמיץ שצומח מתוך אבן בחצר כנסיה, מדרגות המילוט של המלון. מהו הדבר שגורם לי להרגיש שייכת? מהו הדבר שמחייה אותי בחצרות האחוריות? חמקמק ועם זאת ברור לי לחלוטין. אולי אכתוב על זה בבלוג הזה שוב, על צד התפר, על הדברים שאנחנו עוזבים לא מטופלים והם מסרבים להיעלם, על קמטים של המציאות, חלודת הזמן –  לכתוב ולצלם כדי להבין, להרגיש בתוך התמונה.

ואז ביום האחרון לחופשה זה קרה. בדרך חזרה למלון, רגע לפני שאורזים, ברחוב דוהאני, כמו עליסה עברתי במנהרה (מרומזרת) והגעתי לארץ הפלאות שלי – חצר אחורית של ממש!

 

כאיילה שינסתי את ברכי הדוויות ושוטטתי במרחבים של היקום הזה להתבונן, לתעד, להפנים, לראות את עצמי. אמנם המרחב גדול יותר, אבל המרכיבים מוכרים: צמחי מעזבה, נשכחות ושאריות, פליטי אש, בדלים, גרפיטי, חמרי ניקוי, מכוניות חונות וקירות מתקלפים ובלויים. אהה… ארץ מולדת. כמעט, אף לא חתול אחד. הרמתי מבט ליונים שחנו על קיר הגרפיטי והסתבר לי שמהחצר האחוריות הזאת רואים  את בית הכנסת. כמו שאני אוהבת הדברים נגלים בספירלה. הקצוות נפגשים, תחילת הטיול וסופו משוחחים ביניהם כאן, בשמש הבוטחת והחמה במגרש החניה.

 

 

שמעתי קול צחוק. הלכתי בעקבותיו וראיתי ליד הארובה הגבוהה שתי נשים מעשנות, משחחות במרפסת. הצילום לא יצא מספיק ברור (הגדלתי לנו קטע לנסות להבחין יותר בפרטים. אולי בעצם הפענוח לא משנה, העיקר הוא הגירוי) אבל נימת השיחה שלא הבנתי אף מילה ממנה היתה מוכרת לי. חברות. כמו השיחה שלי עם החברות שלי שנמשכת על פני כל החיים, החברות שלי שהן הזיכרון שלי, הנרטיב של חיי. וחשבתי על עוד חברה, דוברבקה אנחנו קוראות לה באינטימיות ומקוות להיפגש לקפה מתישהו.

דוברבקה אוגרשיץ׳ שספרה מוזיאון הכניעה ללא תנאי מלווה אותי מאז שראה אור. תחילתו תכולת קיבה של פיל הים רולנד, שהיא כעין חצר אחורית ועל מרכיביה היא כותבת: ״כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה […] הקורא מוזמן לקרוא את הספר (ואני אומרת את הבלוג) באופן דומה. ואם לא ימצא בין הפרקים זיקה והקשרי משמעות חזקים, הוא מוזמן לגלות אורך רוח ובהדרגה יתהוו הקשרים מעצמם.״ והיא כותבת גם על חברות. שוב ושוב אני מדפדפת בספר כדי לבחור קטע אחד (שהרי הצמצום הוא יפה בעיני) שינקז לתוכו את כל מה שאני רוצה לומר, שיבהיר איך כל התמונות הללו מתחברות אצלי בראש.  אני מתקשה ובגלל זה זוכה לקריאה נוספת במבחר קטעים נפלאים על חברות: הן היו נערות של אוניברסיטה: דינקה, אלמה, סוטי, גרטה ודוברבקה. תיאור המפגשים שלהן מחמם את הלב: ״חגגנו כמו בתוך סאונה, התחממנו באדים שהעלינו אנו עצמנו״. משהו בשיחת הנשים במרפסת מתאים לי לתיאור בספר: הן היו חברות לאורך שנים רבות. את גיל המעבר, היא כותבת, חוו כמאבק כולל נגד אי–הסדר שבחיי היוםיום, שהלך והתפשט חרף כל מאמציהן לרסנו. ״הימים נהיו פתאום קצרים יותר, או משהו״ היא כותבת ואני מהנהנת וחושבת על חברותי הטובות, אחיותי לחיים, ששילחו אותי למסע הקטן הזה.

בסופו של דבר הצלחתי לבחור:

בדרכי החוצה, חזרה למלון לארוז, הבטתי אחורה, לעבר העזובה של החצר, למעלה אל הבית המפוחם שחלונותיו נשארו פעורים –  הנה, תשוקה לחצר הונגרית, חוט מחשבה חדש – בכל זאת כמה סנטימטרים מעל פני האדמה. הצלחנו חברות, תודה.

וגם תשובה לשאלה הפותחת – ככה כותבים חניה בהונגרית.

יש גם הערת שוליים הנוגעת לחשיבות של מעשה הצילום. צילמתי את השלט רק כציון מקום, הוא יועד להיות תיעוד יבש ואז גיליתי  אותן – אותיות עבריות. מצאתי הניח או חניה.

אקורד הסיום מוקדש ליואב, שמחכה לא פעם בסבלנות בין עשבי החצרות האחוריות. הוא מעדיף את המחולות ההונגריים על הוואלס לדנובה.

תודה ליקירותי שיזמו ואיפשרו את המסע הזה: אפרתי, דבורה, ללי, נעמה וברוריה.

 

 

 

 

 

 

חג פועלי הניקיון ונהגי המוניות

5:15 (אור ראשון כחול )
קמתי. צילמתי את הדגלים המתנופפים בחזית הבית. יפה להם הרוח.

זכרתי שעל מערכת היחסים שלי עם הדגל כבר כתבתי  בפוסט ״כחול ולבן״. הצצתי ובדקתי גם בתיקיה שפתחתי באותו הזמן –  מאז יום העצמאות 2013 נוספו לא מעט תמונות של דגלי המדינה, תושבי החצרות האחוריות בכל מיני פוזות –  224 תמונות ליתר דיוק – לפני אלו שאוסיף היום. הם הצליחו להתחבב עלי, אבל לא אכתוב עליהם שוב.
המסע הזה התחיל בערב קודם כשהצמדתי צמר גפן טבול בהרבה וודקה לשן הכואבת שלי. מרוב שכאב לי ישבתי בסלון ובהיתי בטלויזיה – הדגלנים צעדו זקופים ויצרו תצורת מנורה בטקס הדלקת המשואות. המנורה היתה טיפונת עקומה, ״טוב, זה משלנו״ אמרתי לעצמי בחיוך עקום גם הוא – חצי פה נפוח. הטקס הרשמי, הראווה המכובדת והכה חגיגית – ה״קָדימנית״ כמו שאני קוראת לזה ביני לביני – לא מדברים בשפה שלי. נזכרתי בשיחה עם חברתי נעמה אחרי שהראתה לי סרטון שבו מאסטר יפני, המורה סוזוקי, מתאמן ביריה בקשת*. ההגדרות של נעמה התאימו לי לכאן, עזרו לי להבין את ההרגשה המעורפלת שלי (יש יתרון גדול בשיחה עם חברות): ״הבנתי שטקס הוא ביצוע בגוף או בחלל או בקול של תשתית הערכים של תרבות. זו אחת הסיבות בגללן טקסים הם אולי הראשונים להראות מגוחכים או ריקים מתוכן. אם חוזרים עליהם כשהחברה מתפרקת או מתרחקת מערכיה, הטקס נעשה מיד לצורה מנוונת.״
כשצפיתי בטקס ראיתי חזית, אולי אפילו קליפה; ובכל זאת, או אולי בגלל זה אמרתי לעצמי ״גם אני רוצה לחגוג!״  אצא השכם בבוקר למצוא את מקומי בחגיגות – אל החצרות האחוריות, אל עירי כשהיום מתחיל טרי. כן. אתחיל בנקודת ההתחלה, בבית דיזנגוף, שדרות רוטשילד 16, שם לפני 68 שנים הוכרזה המדינה. בוקר חדש במקום בו המדינה היתה חדשה.
יצאתי.

חשבתי שיהיו יותר אנשים מאשר בשבת או חג בשעה הזו, השעה שבה התעצב הרומן שלי עם החצרות האחוריות. בדיזינגוף, בצמתים אכן היו צעירים לא מעטים, שוליים פרומים של החגיגות.
הסבתי את המבט מהרחוב לבניין שאותו באתי לפקוד. מן הסתם אי אפשר היה להיכנס לחצרו האחורית. מכיוון שלא מצאתי מה לצלם בבית העצמאות, הקפתי אותו ושוטטתי בחצרות האחוריות סביבו, צחנת שתן נוראית קידמה את פני, עלתה מן הקרקע. מצאתי נופים מוכרים – אור בחלון בודד, גרפיטי, כסאות מחכים ואת גורי החתולים של המחר נחבאים אל החלודה.

סבתי על עקבותי וחזרתי לשדרה, לזה לא חיכיתי. מה שראיתי באלנבי רוטשילד. רוטשילד נחלת בנימין.
בעצם כאן החצר האחורית, החצר האחורית של חגיגות יום העצמאות.

המוני צעירים ממלאים את מרחב הצומת – מדרכות, כבישים, מחזיקים כוסות או בקבוקים. קבוצות ממלאות את האוויר ברעש, מהומת נעורים, זוגות רומנטיים, בודדים נגררים טרוטי עיניים. נערים שיכורים מתבדחים אתי לנוכח פסלו של דיזנגוף, מבקשים להצטלם, קצת נבוכה, קצת משועשעת, צילמתי וחייכתי אליהם חזרה. מיכלי ספריי זרוקים, קיא על המדרגות, כוסות ובקבוקים שבורים, נעליים נשכחות כמו ההיסטוריה של המקום.
אבידן כתב את זה ככה**:

הכביש זרוע  קונפטי שאריות, כאילו מושלג. כאן בין דוכן הפיס לפרסומת לבירה, על מגש של זבל, החגיגה נגמרת. עם הזריחה צי מוניות מחכה לקחת את הצעירים העיפים הלאה, בכל פינה מתמקחים על מחיר הנסיעה.
בדרך חזרה ראיתי קבוצות גדולות (גדודים) של עובדי ניקיון בווסטים זוהרים שהתחילו לנקות, לאט לאט מחקו את שאריות הלילה. היו כבר קטעי דרך שבהם לא היה זכר לערימות הלכלוך. רגע הבטתי בנרדמים מוכי החג, ומשם הפניתי את העיניים הלאה לעמלים, למנקים.

הגעתי בדיוק בשעה הכי פחות חגיגית – שעת החצר האחורית – סוף משמרת הלילה, רגע לפני משמרת הבוקר המהוגנת, יפת הבלורית. עוד מעט ילדים חמודים על כתפי הוריהם יצאו לצפות במטס, משפחות יסעו בדרכן לקנות סלטים ופיתות למנגל.

בדרך הביתה, ברדיו FM 88 התנגן פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי משנת 1978 תשל״ח. רבקה מיכאלי הנחתה בהגייה עברית מופתית, מה שקוראים ״עברית של פעם״, המנצח היה יצחק גראציאני, הזוכה היה יזהר כהן עם אבניבי, גיליתי אחר כך. אבל אנחנו שמענו את יהודית רביץ שרה ״מישהו דואג לי שם למעלה״ וכשכמעט הגענו הביתה את להקת סקסטה ״אני נולדתי לשלום״.

עצרנו לקפה שקט מתחת לעץ. אמרתי לעצמי אם יוצאים – רואים! צאי וראי. בוקר חדש. הביתה.

על השולחן עיתון ובו הקטע לסיום של יאיר אסולין ״לתלות דגל על החלון״ – מתאים לי, חשבתי, לאור היום: ״וכשפרשתי את הדגל, והידקתי אותו לסורגים בחלון, וכשראיתי אותו מתנפנף ברוח של האביב שמביאה אתה תמיד את הריח המתוק של הזמן הזה, חשבתי לעצמי שהאינטרס המרכזי של השלטון היום הוא שארגיש מנוכר לדגל הזה, שהוא כביכול יהיה זר לי, שאגיד לעצמי שאני לא יכול להזדהות אתו, שהוא לא מייצג אותי. כלומר, שאפנה את הבמה, שאקח צעד אחורה, שאפקיר את המרחב התודעתי הזה שנקרא דגל ישראל, מדינת ישראל, ישראליות. […]
והישראליות, חשוב לזכור, היא מה שאנחנו הופכים אותה להיות. אסור ליפול לפח של הניכור, אסור להיכנע לתרגיל הזה, שמנסה לגרום לנו לעזוב מרצון. והדגל על החלון שלי, כשהוא מתנפנף למעלה ולמטה ומתערבב בסורגים ונוכח, הוא זועק: הישראליות שמאמינה בשלום, בסולידריות, בשוויון, בדרך משותפת, במגילת העצמאות — היא כאן והיא לא מתכוונת לוותר.״

הדגלים ברוח, תכלת השמים ופרחי האדנית האביבים היו קצת מז׳וריים מדי בשבילי. רגע לפי המשך היום ישבתי לקרוא שוב מאמר שהופיע ממש באותו עמוד בעיתון*** ״כחוני המעגל המקיץ מחלום רע״.  הרגשתי חייבת לצטט את חנוך ברטוב, שכתב ״אני, בן ה-90, שרק ראשו מתפקד ולבו בוכה״:
״אלינו אני פונה, אל עצמנו ובשרנו. עלינו ללבוש עוז ולפתוח סוף סוף את פינו בצעקה רמה, ולא להחריש!״

6:59 (ציוץ ציפורים ושקט) יום העצמאות 12.5.2016 ד׳ אייר תשע״ו

נון ביתים
* כאן בלינק ניתן לראות את הסרטון המהפנט של אמנות הקשת, שחברתי נעמה צפרוני הראתה לי

** מתוך דוד אבידן, כל השירים, 1951-1965 הוצאת הקיבוץ המאוחד / מוסד ביאליק ירושלים.
הערת השוליים המופיעה בספר בסוף השיר: שיר זה מאת המשורר הצעיר דוד אבידן, שנתקבל במסגרת התחרות הספרתית לקראת ועידתה ה-12 של מק״י, צויין ע״י חבר השופטים כשיר הטוב ביותר לאחר שיריהם של שני מקבלי הפרסים – ויהודה אופן וש.יהודה.
מעלותיו עיקריות הן: לשון-דימויים חריפה ולירית, השובה את האוזן בקלותה המוסיקלית בהברקות סגנונויות פה ושם, שעל-אף מקריותן הריפרופית מתגבשות לאיי-רעיונות בודדים ונאים.
חסרונותיו העיקריים הם: עודף הצחצוח המילולי העוטה את עיקר-הנושא; הקרבת הנושא על מזבח הצטעצעות-לשמה, שגורעת מהמתח הרעיוני; אי-השתלטות במידה מספקת על הנושא מבחינה פוליטית.
בסיכום: שיר הראוי לציון, אך באותה המידה דורש ממחברו הבנת-יתר ואחראיות-יתר הן בעיצוב הרעיוני והן בגיבוש צורתי של הנושא.

*** שני המאמרים מופיעים באותו הדף, הארץ, יום רביעי ג׳ באייר תשע״ו 11.5.16

 

 

 

 

 

 

 

תכשיטים לתשרי

כמו לתפוס פרפר במעופו ( מתוך דברים של אגי משעול על המוזה)

אמרתי לרונית: בואי נלך לצלם סוכות. עמית סיפרה לי שיש לא רק תרנגולים אלא גם המון סוכות ברחוב שלה, בתל כביר. בואי ניסע בשבת השכם ונראה… עד שנה הבאה לא יהיו סוכות שוב. זה אירוע חצרות אחוריות שנתי – חגיגה!

ללכת בשתיים זה קצת אחרת. התחלנו ממש בחשיכה, נפגשנו בפינה בחמש וחצי. העיר שקטה וחשוכה כמו שאנחנו אוהבת, עוד מעט יתגלו הדברים. יצאנו מהמכונית בחושך, בהתחלה אין שום תחושת כיוון, או תמונה מנטלית של הסביבה. אפשר להרגיש ממש כמו מגלות ארצות כאן, ברחוב ארבר, בעצם קרוב מאוד הביתה. פה ושם מבליח אור – בסוכה בחצר, בחלון בודד. העיניים מתרגלות לחשכה ואז ראינו גם את  הסוכות החשוכות. כמה מהר לומדים להבין את הסימנים של הארץ החדשה הזאת – בסוכות המוארות אין איש ואילו בחשוכות – ישנים אנשים, מכורבלים בשמיכות. אנחנו מדברות בלחש, מנסות לא להפריע את מנוחת הישנים בסוכות, אילו הבוטחים בחצרות. ככל שהסתכלנו יותר – מצאנו עוד ועוד סוכות. לחושך שפה משלו, קל לקרוא בה איום. אבל בשתיים זה קצת אחרת – האיום הוא נושא לשיחה, השקט מעט פרוץ.

סוכות זו הזדמנות טובה ללוש קצת את עניין הארעיות. לשוטט במחשבות, למולל, להרהר סתם ככה. אנחנו מפשילות בדים, מציצות פנימה בסדקים ומוצאות בפנים סימנים לחיים של אחרים. שכבות של שקיפויות ומחשופי וילונות מפתים אותי לצלם עוד ועוד. הרגע הזה החולף, המציצני מציף אותי בתרגשות. הנה אנחנו אורחות בסוכות (אושפיזות?), אמנם לא מוזמנות, ובכל זאת.

הן צצות אחרי יום כיפור, בחצרות, במגרשי חניה, במרפסות. ארבעה קירות דקים, חלון ולפעמים וילון, כסא, שולחן – כמו בציור ילדים. אוכל על השולחן וזהו, בית? שלד של בית, לפחות בית זמני. הסוכות בחצרות ובמגרשי החניה רובן מהזן הנרכש מוכן  –  ״סוכה לנצח״. החג הזה במהותו הוא החלטה מוסדרת וקבועה מראש לחגוג את החולף, תכנון של זמניות. בין החג לסתיו שבא אחריו מקופל הארעי ונח, מאופסן, מחכה .
אני נזכרת שכתבתי שיר על סוכות, כל כך מזמן שהלב ממאן להאמין שזו הייתי אני. כשבאתי הביתה אפילו מצאתי אותו, הנייר מאוד ישן, אבל המלים עוד שם, בכתב שהיה שלי פעם. בת כמה הייתי כשכתבתי על גיל שבע עשרה כאילו זה היה מזמן, בת שמונה עשרה וחצי? כמה זמן לוקח עד שרגש  חובק כל הופך לזמני?

לאט לאט החשכה נמהלת באור. שום דבר לא נשאר כשהיה. ממגרש הכדורגל השכונתי נשמעים קולות נערים משחקים – עוד לא הלכו לישון או כבר קמו? הבוקר שעולה מאפשר לראות את הפרטים – בחצר אחר חצר אנחנו מוצאות אוצרות – לבבות בקרעים, ציפור מכמירת לב, פרחים שצומחים לתפארת האנטנות.

אבל מה ששובה את לבי יותר מהכל הוא התשוקה, הצורך הנפלא לקשט את הארעי, בר החלוף, לעטר אותו בצבעים וביופי, לתת בו חותם אישי. גם הקישוטים כאן רובם זמניים, פגיעים לזמן ולאקלים ועשויים ביד לא מקצועית מחמרים מתכלים. כמו פרפרים – תכשיטי הסוכות מבריקים ביופי קצר מועד. אולי כוחו של הרגע בדיוק בכך. הנה אני מנסה בצילום לתפוס את הבזק הצבע הזה, לשמר את הבוהק, לקחת אותו איתי.

אני מוצאת את עצמי חושבת שדווקא בחג הזה שבו אנחנו מצווים על שמחה יותר מאשר מכל חג אחר ״והיית אך שמח״ ושמחת בחגך״, מתבהרת איזו מסקנה מטרידה (מבהילה במיוחד בשבילי חובבת המוכר והקבוע. ימים רבים כל כך אני נשענת על נוחות השגרה): בר החלוף, המשתנה, זה שיתרחק בעוד רגע –  הוא זה שפותח את הדלת לשמחה, מאפשר לה לנבוע, לנשוב פנימה.

רוח קל נושב בבדי הסוכות. אפילו בשעה המוקדמת הזאת חם, אבל  יש באויר כבר רמז, אוושה של סוף הקיץ. הגשם שאנחנו מבקשים עליו, שאולי יבוא אלינו, אל סוכות הסתיו, יטפטף פנימה בינות לענפי הסכך, במירווחים. הגשם שיביא את השינוי שאני מייחלת לו מכל – השינוי באוויר, התחייה האביבית של החורף התל אביבי ואיתו  ״אחרי החגים״ הידוע, ההתחלה השנתית של השגרה. התחלות שיהיו מצע שעליו יצמח שוב הארעי, בחצרות וגם בי.

מנפלאות נוי הסוכות וקישוטי הבמה – בין שלגיה למטאטא שמחכה בפינה, בין כסאות הפוכים לתחילת היום – מצאתי חבר ותיק!  בזמן שאני צילמתי אותו ואת הרימון המעורסל לתפארת, רונית צילמה אותנו יחד, ולשמחתי המופתעת אני ממש מחבבת את עצמי בתצלום (תחת והכל)…

חייכתי לעצמי: הנה אני במיטבי כשאני כמו ממש כמו פו – כולי בתוך הרגע, ולא פחות… חושבת על ארוחת הבוקר / הקפה (הפוך קטן-חזק לא ממותק-הרבה קצף-טיפה קינמון למעלה) שאחרי הרגע הזה…

*תודה מיוחדת לאפרתי, לעמית ולרונית, ממני דורית