אחרי הגשם. תקרית.

DSCN8854 L

הגשם ירד כל הלילה. שמעתי את המים מכים בחלונות. אני אוהבת את הגשם. אפילו החושך הרגיש רחוץ ורענן. קולות הציפורים חדרו את השקט.  באור המועט ששבר את החושך אפשר היה לראות את הצלליות של הציפורים, ציפור אחת עמדה על הדקל שמול חלוני.  איזה עורב עקשן קרא וקרא כאילו היה תרנגול – שימי לב, שימי לב.

אחרי לילה של נדודי שינה השחר מבטיח. אני אוהבת את השחר.

DSCN9092 L

DSCN6605 L

פנסי הרחוב עדיין דולקים, שארית ירח. אני שותה כוס תה ורואה מחלון הבית את האור הראשון, כחול ופלאי עולה. חמש עשרה דקות של אור כחול יש בכל שחר. אני מבינה שאגיע לחצרות, לארץ המקלט שלי רק עם אור ראשון.

DSCN9109 L

 DSCN3658 L

 מבעד לשקט החרדה מבקיעה. יש מועקה אפילו באוויר הטרי. בדרך הרחובות ריקים, הכביש רטוב ואחרוני המבלים נאספים. הרדיו מכוון ל-88, מוסיקה שאני אוהבת ובכל זאת אני מחפשת לשמוע חדשות. ואז אני מסיטה את המילים שאני שומעת הצידה כמו שיער שנפרע, אבל הדברים חוזרים ונאספים כמו הציפורים של היצ'קוק על הגדר .

אני יוצאת מהמכונית ומתחילה לשוטט בחצרות  האחוריות של רחוב חובבי ציון, להסתתר בשקט, לברוח לפינות העזובות לנפשן. האויר עדיין לח ואפלולי, האדמה רוויה, במרזבים רוחשים המים ומהעלים הרטובים מטפטפות טיפות גדולות.

כשהייתי ילדה כל כך שמחתי בגשם הראשון, הייתי לוקחת את מטריה ויוצאת מייד, נניח לקנות מחברת בחנות של מודי. ברחוב דפנה שלא היה סלול עדיין היו נקוות שלוליות ענקיות והיינו בודקים אם עומק המים עובר את גובה מגפי הגומי שלנו, חוזרים הביתה בגרבים רטובים וצחקוקים.

לוח מתכת ישן וחלוד נותן מחסה לשלוליות חדשות. פסי העץ, צד התפר של משהו שאולי היה פעם שלט ישן, ממסגרים תמונות. בשלוליות משתקפת עירי. גם אני. עולם הפוך. הבתים במים, מעוטרים ברקמת  אזוב ושלכת. בשלוליות מצטיירות תמונות יפות, במים נגלית לי מציאות מדומה. מחר הכל ייעלם. לא יהיה במה להיאחז.

 אני אחוזת קסם, המלים של זלדה נותנות צורה ושם לתחושות המשוטטות אצלי: "צריך להתחיל להיפרד מן הזיו שבשמַים ומצבעי הארץ, לעמוד לבד מול אילמות המוות, להיפרד מן הסקרנות, להיפרד מן המלים – מכל המלים, ששמעתי וקראתי. ומן המים, שראיתי ושלא ראיתי. למות מבלי לראות אוקיינוס, להיפרד מאוויר הלילה ולהיפרד מאוויר הבוקר…" מתוך "ציפור אחוזת קסם".

DSCN8885 L

DSCN8892 L

 DSCN8891 L

DSCN8874 L

 DSCN9010 L

אני מצלמת את ההשתקפויות שוב ושוב,  כאילו יש בהן ישועה, כאילו הן הדבר האמיתי. נשארת עוד קצת עם שאריות הגשם, מכל זווית תמונת המים נראית אחרת. הצעדים שלי מרעידים את המים ואני חושבת על הפעם ההיא, הייתי אישה צעירה ובערב אחד ראיתי את התהום השחורה הפעורה מתחת לקרח הדק של המציאות שעליו אנחנו פוסעים, את הלבה האדומה של תוך כדור הארץ. נזכרת בשיחת הטלפון הנוראה שקיבלנו משוטר אמריקאי במוצאי יום כיפור 1983.

ומאז בכל צעד אני רואה את הסדקים בשכבה הדקה שמכסה את התהום והשחור פוער פיו כמו העורבים שקוראים וקוראים עם שחר, על הירקון הרחוץ בגשם ראשון של חורף 2014.

והאור עולה .

DSCN9017 L

תקרית אבידן

המלים של אבידן אוחזות באימה וכמו צורפות אותה באש ליופי.  חדות ושקופות כמו בדולח. היופי הזה ממריא עם הרחובות, פותח את השמים, מפייס את הלב. אפשר להתחיל את היום.

ליעל ברש

1983-1955 

בדמי ימיה

yael dnacing L

 

 

מדרגות והיסוסים

טורקת את הדלת מאחורי, המפתח בכף היד המזיעה, מתיישבת על המדרגות. האזעקה עדיין מהדהדת ומזריקה אדרנלין. חדר המדרגות הוא עיר המקלט שלנו, סוג של חצר אחורית. מדרגות השיש והקירות האטומים אצלנו בבניין נקיים ועקרים, מזכירים לי את החצרות האחוריות של הבניינים החדשים הנבנים בתל אביב, כל כולן מגרש חניה יעיל וצחיח. השכנים מתקבצים, קולות נשמעים בקומה מעל ומתחת, החרדה מתרככת עכשיו: ילדים על הידיים, הכלבים המתרוצצים מיללים ויוצרים מהומה, והשכנה בפיג'מה, כולם יחד מפריחים את שממת החצר האחורית הפנימית הזאת, מרחב מוגן. ולוקו שלנו?

DSCN7270Lהוא עושה בושות – בלקיקה אחת ענקית ונרגשת בלע את כל קערת הקורנפלקס שהחזיק הילד הקטון שישב על המדרגה. הילד בכה בכיה גדולה, מיאן להינחם. הקירות הסוגרים עלינו מודדים את המרחק בינינו ובין המלחמה.
לחכות עוד שתי דקות, היה בום?  אני מסתכלת על המדרגות מעבר לכפות רגלי היחפות, הלק מתקלף בקצוות. מנסה להתמקד וחושבת לעצמי מדרגות הן הזמנה, הזמנה לתנועה, לטיפוס או אפילו דילוג למטה, קריאה לשינוי כיוון. הן סימני דרך מדייקים, שנתות במרחב המאפשרות להגיע מתון ומדוד צעד אחר צעד. בסופן פתח, דלת, שער – חידה – הבטחה או סכנה ? להסס רגע לפני הפתיחה?
בחצרות האחוריות, ארץ אהבתי, המדרגות לעיתים קרובות מסתיימות במבוי סתום, בקצה המדרגות לפעמים דלת סגורה, לעתים מרתף זנוח. הן מקושטות בעשבים עזובים ומוכתמות בשאריות מעשה ידי אדם.  במבט חטוף נדמה כי איש לא עלה ולא ירד בהם ימים רבים מאוד, משחקים בהן רק אור וצל.

DSCN7065L DSCN2637L DSCN4753Lבעודי מתכנסת פנימה, אוספת את ברכי בין זרועותי, אני מטפסת אל מדרגות החירום –  fire escape  – בסרטים שמילאו את נעורי בכמיהות. שם באמריקה המפלט הוא החוצה, אל האוויר. שם בפאתי הבית קצת מחוץ לתחום קורים הדברים, בשטח ההפקר שבין הפנים והחוץ, בין הבית לשמים אפשר לפצוח בשיר, הלב מעז לבעור.

0awest-side-story_l2L

אני מאוד זקוקה לאיזה תָה-דָה! מקומי שירהיב וישכיח, והתמונה הזאת של הוילון הורוד בסמטת זכריה ליד הבית מוכרחה להיות כאן. אין בתמונה אף מדרגה אבל גם היא הזמנה, להפשיל את הוילון וללכת בעקבות זהרורי האור,  להיכנס לסיפור (או בעצם להמציא אותו) שמספרות התמונות, המזכרות מהשוטטות שלי במרחב המוצנע של החצרות האחוריות.

מִן  הָאֲגָּדוֹת שֶּׁנִּקְבְּרוּ
תַּחַת הֲרִיסוֹת חַגַּי
יָכֹלְתִּי לִבְנוֹת עִיר אֲהוּבָה
וְאֵיזֶה חֹרְשׁוֹת
וְאֵיזֶה בֻּסְתָּנִים….

(זלדה, השוני המרהיב)

DSCN7071Lחתול מציץ כמו פרומו, לכי בעקבות הוורוד. תמיד בסיפור שלי יש חתול.

DSCN6862Lוהנה זה בא, הדלת הסגורה נפתחת, אני יכולה לראות תמונה, לספר לעצמי גם סיפור אחר, מישהי יושבת על המדרגות האלה,

DSCN7075L אולי זו אני שיושבת, מרגישה את המגע הקריר של האבן

DSCN7150L או בעצם על המפתן הזה. כן.

DSCN6884L בשמלה או חצאית, יחפה, הכפכפים זרוקים על הארץ, סיגריה או כוס קפה בידה. מהרהת אל פני היום. שמש של בוקר או אפילו אור רך של אחר הצהרים על פניה. אם זה קורה עכשיו הנייד מונח לידה על המדרגה ואולי ספר או עיתון, על כל פנים היא לא קוראת. משהו עומד לקרות. מישהו יבוא.