הגשם ירד כל הלילה. שמעתי את המים מכים בחלונות. אני אוהבת את הגשם. אפילו החושך הרגיש רחוץ ורענן. קולות הציפורים חדרו את השקט. באור המועט ששבר את החושך אפשר היה לראות את הצלליות של הציפורים, ציפור אחת עמדה על הדקל שמול חלוני. איזה עורב עקשן קרא וקרא כאילו היה תרנגול – שימי לב, שימי לב.
אחרי לילה של נדודי שינה השחר מבטיח. אני אוהבת את השחר.
פנסי הרחוב עדיין דולקים, שארית ירח. אני שותה כוס תה ורואה מחלון הבית את האור הראשון, כחול ופלאי עולה. חמש עשרה דקות של אור כחול יש בכל שחר. אני מבינה שאגיע לחצרות, לארץ המקלט שלי רק עם אור ראשון.
מבעד לשקט החרדה מבקיעה. יש מועקה אפילו באוויר הטרי. בדרך הרחובות ריקים, הכביש רטוב ואחרוני המבלים נאספים. הרדיו מכוון ל-88, מוסיקה שאני אוהבת ובכל זאת אני מחפשת לשמוע חדשות. ואז אני מסיטה את המילים שאני שומעת הצידה כמו שיער שנפרע, אבל הדברים חוזרים ונאספים כמו הציפורים של היצ'קוק על הגדר .
אני יוצאת מהמכונית ומתחילה לשוטט בחצרות האחוריות של רחוב חובבי ציון, להסתתר בשקט, לברוח לפינות העזובות לנפשן. האויר עדיין לח ואפלולי, האדמה רוויה, במרזבים רוחשים המים ומהעלים הרטובים מטפטפות טיפות גדולות.
כשהייתי ילדה כל כך שמחתי בגשם הראשון, הייתי לוקחת את מטריה ויוצאת מייד, נניח לקנות מחברת בחנות של מודי. ברחוב דפנה שלא היה סלול עדיין היו נקוות שלוליות ענקיות והיינו בודקים אם עומק המים עובר את גובה מגפי הגומי שלנו, חוזרים הביתה בגרבים רטובים וצחקוקים.
לוח מתכת ישן וחלוד נותן מחסה לשלוליות חדשות. פסי העץ, צד התפר של משהו שאולי היה פעם שלט ישן, ממסגרים תמונות. בשלוליות משתקפת עירי. גם אני. עולם הפוך. הבתים במים, מעוטרים ברקמת אזוב ושלכת. בשלוליות מצטיירות תמונות יפות, במים נגלית לי מציאות מדומה. מחר הכל ייעלם. לא יהיה במה להיאחז.
אני אחוזת קסם, המלים של זלדה נותנות צורה ושם לתחושות המשוטטות אצלי: "צריך להתחיל להיפרד מן הזיו שבשמַים ומצבעי הארץ, לעמוד לבד מול אילמות המוות, להיפרד מן הסקרנות, להיפרד מן המלים – מכל המלים, ששמעתי וקראתי. ומן המים, שראיתי ושלא ראיתי. למות מבלי לראות אוקיינוס, להיפרד מאוויר הלילה ולהיפרד מאוויר הבוקר…" מתוך "ציפור אחוזת קסם".
אני מצלמת את ההשתקפויות שוב ושוב, כאילו יש בהן ישועה, כאילו הן הדבר האמיתי. נשארת עוד קצת עם שאריות הגשם, מכל זווית תמונת המים נראית אחרת. הצעדים שלי מרעידים את המים ואני חושבת על הפעם ההיא, הייתי אישה צעירה ובערב אחד ראיתי את התהום השחורה הפעורה מתחת לקרח הדק של המציאות שעליו אנחנו פוסעים, את הלבה האדומה של תוך כדור הארץ. נזכרת בשיחת הטלפון הנוראה שקיבלנו משוטר אמריקאי במוצאי יום כיפור 1983.
ומאז בכל צעד אני רואה את הסדקים בשכבה הדקה שמכסה את התהום והשחור פוער פיו כמו העורבים שקוראים וקוראים עם שחר, על הירקון הרחוץ בגשם ראשון של חורף 2014.
והאור עולה .
המלים של אבידן אוחזות באימה וכמו צורפות אותה באש ליופי. חדות ושקופות כמו בדולח. היופי הזה ממריא עם הרחובות, פותח את השמים, מפייס את הלב. אפשר להתחיל את היום.
ליעל ברש
1983-1955
בדמי ימיה
בארץ החצרות האחוריות 