״אולי אין צורך לחדור ולנתח מעבר לכפות הרגליים. די בכך.״
כך כתבה לי יוספה בתגובה לפוסט הקודם בו אני מתחילה להתחקות אחרי הדיוקן העצמי שלי.
ואני עוצרת לרגע וחושבת לעצמי, יתכן; ובכל זאת רב הפיתוי להמשיך, להיכנס, לחדור. חוץ מזה הבטחתי חלק ב – אין ספק, העם מחכה 🙂
קבלת הפנים של החצרות אישית מאוד – ״הלו דורית״ כתוב בוורוד על אבן בין הצללים; מתחת לשמי המפורש משקפים ורודות, אמנם מקוטעות קצת, אבל בכל זאת. כיצד אסרב להזמנה, לקריאה: ״בואי דורית. התבונני, תסתכלי טוב ואולי תמצאי״. לב אדום מעל כהבטחה של אהבה, איך אפנה לה עורף?
ואז אני מוצאת מפתח – אות וסימן!
קורץ לי כמו אחד מסימני הדרך, הרמזים שפיתו את אליס להמשיך בהרפתקאה, לגלות את ארץ הפלאות.
״לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של אליס היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס"מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!
אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או," אמרה אליס, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל."
ואני מחליטה להמשיך, להידחק אפילו בקושי, לעבור דרך המראה, מבעד לאיך שאני נראית, לגן, לקסם, הלאה.
זה בדרך כלל מתחיל בשקט, בלילה, או בסוג של חושך, חרדה מציפה אותי והעוררות שמלווה אותה. אמירה הס כתבה את זה יותר טוב ממה שהיית יכולה לדמיין שאפשר
הסנאי שבי יוצא אל העולם, אל החצרות האחוריות, ואני נדרכת – מתבוננת ומקשיבה.
אני יודעת שזה נכון, שזה המקום שלי, זו דמותי: נסוגה מאירועים למפגש של חולין, מעדיפה את בגדי הערב שלי (שהם אותם בגדים ישנים ומסומרטטים שקיבלו כבר את צורת גופי ברכות ונצבעו במה שאפרתי קוראת באפור הבית. הגוון המופלא שנוצר בשני אופנים – או שהבגדים היו פעם כהים ודהו בכביסות ובשמש, או שהם היו פעם בהירים ונצבעו אפור במרוצת השנים) על פני להתלבש כראוי, מעדיפה את המקוטע על השלם, את האחורי על פני החזית, את צד התפר ואת הסקיצות על פני הביצוע המהודק.
הזמן מתגעגע ומשחק בדברים, מצייר עליהם בצבעי חלודה וירוקת, מרכך פינות חדות וסודק את השלם. אני רוצה לראות אותם=אותי כמו שאנחנו נראים ללא שיפוט ולא להיות שבויה בתדמית, או בצורה הצפויה, המוגדרת, שאמורה להיות להם משמם. אני מחפשת את המילים שיבהירו למה כאן, בחצרות האחוריות, אני רואה את עצמי. בשעות שהזמן לא ברור, כבר לא לילה ותיכף מתחיל היום אני רוצה לנסות להבין מה יש בחצרות האלה שגורם לי להרגיש שהן דיוקן שלי, חיי. לפעמים אני שומעת אנשים מתעוררים, ברזים נפתחים ומים יורדים באסלות, כחכוח ונביחת כלב, מקשיבה ומנסה לפענח.
ובכל שחר הציפורים שרות. שרות ממש ולפעמים ברעש מפליא. רעש שמציף ומקיף כמו שקט.
האחוריים של העיר מבולבלים, מלאים מסרים סותרים ופינות לא מסודרות. הדברים מתערבבים זה זה לא קרואים, לא מאורגנים, מקוטעים, פצועים, מרוטים, שכוחים, עזובים, חלודים, קרועים, ולא תמיד מובנים. הם כמו נותנים צורה לחרדות שלי ומשקפים את הפחדים, חלומות האימה, הביעותים, ההיסוסים, והתקוות הרכות.
אפשר גם להתחיל את מסע הבירור הזה בצורה לינארית – מהילדות. הייתי ילדה חולמנית, בישנית, הדמיון היה הבית שלי – בדרך כלל סחף אותי הרחק מכאן. המציאות היתה כן שילוח בשבילי, קראתי ספרים ובין שתיים לארבע שהיינו אמורים להיות בשקט טיילתי לבדי ב״שדה״, ככה קראנו אז לגבעת ההבטחה. פרדס עזוב שטרם נבנו עליו בית הספר לאחיות ובית החולים דנה, שהיה בעצם, במחשבה שנייה, סוג של חצר אחורית. הייתי נסיכה צרת מותניים בטירה מכושפת, פיה שקופת כנף, או גבירה רמה בזמן שקטפתי פרחי בר ענווים כדי ליבש אותם בין דפי המחברת. הרקע לשרעפים שלי היה עזובה תל אביבית מוצפת שיחי מימוזה צהובים ודוקרניים שביניהם נחבאו בריכות מים מתפוררות ותילי נמלים פעילים. אולי לכן אני מרגישה בבית בנוף החצרות האחוריות, ושם מגרה אותי במיוחד לצלם תמונות שאפשר לצוד בהן זנבו של סיפור שיהדהד את אלו שסיפרתי לעצמי אז….
התמונות דהויות, מטושטשות, רועדות, לא בטוחות בעצמן, משתדלות. המבט רוצה להתמקד בפרח ופתאום נגלה לידו איזה פח, נתלה באיזה טשטוש שיש לו איכות פתאומית; מקיף קומפוזיציה מרושלת כזו שנגלים בה קצוות של חפצים ואז לפתע עוקב אחרי חתול מתרחק בלי רחש; מוצא צעצוע, משהו מושלך ששר בצבע מפתיע, בקול רם. לפעמים אני פוגשת משהו מצחיק בין הצערים המושלכים והפרומים או אפילו מקטע יפה, יפה באופן שאין לו שיעור, אמיץ, נניח פייטה של כביסה; ולעתים זה האור, איזה גוון שהוא מעניק לדברים, קרן שמש שגרגרי האבק רוקדים בה, כמו ריח, כמו זיכרון שהאקורד הראשון של שיר מוכר מביא איתו, משהו שכזה שפוגשים בבוקר של יום רגיל בחצר אחורית שגורם לנשימה להשתנות, לדברים להיפתח. סולם לטפס בו.
אז ככה אני נראית? ככה אני חושבת שאני ? כן. להיום. בערך.
המראה לא מעובד, לא מתוקן או מוחלק; ככה מחוספס, עקום, מטפטף, צומח מתוך סדק וקצת מעופף, שבור לב,
הנני – מלאה סתירות פנימיות, פערים וגשרים, ודברים סמויים בחשכה (מחכים להתגלות? מעדיפים להסתתר?), טלאים, אוסף אקלקטי וחד פעמי. הסיפור לא ברור, לא מסוגנן, לא בהכרח המשכי. המבט נמשך לצבעוני, למצחיק, לפצוע.
איזה רגש מציץ, חשוף יתר על המידה, לא אלגנטי. לגמרי לא – יותר מדי, פחות מדי, לא ממושמע. דמותי, מה שאני רואה, יותר פרומה מפרועה, יותר יומיומית מחגיגית, יותר ישראלית, מקומית, תל אביבית מגלובאלית, יותר לא מרוצה משבעה, יותר כמהה ממסופקת. ולבטח שופכת כאן עודף לא מרוסן של מילות תיאור…
שמיכת טלאים שנוצרת כאן היא כמו תיאור פיזי של הנפש, המחשבות, התודעה המתפתלת.
אני מנסה שבחירת התמונות לפוסט הזה תהיה אינטואיטיבית ככל האפשר ומוצאת שיש בהעדפות שלי חשיבות עצומה לצבע, לאור, לאומץ להבקיע, לפרוח, להוריק ולהצחיק מבין האפר והאבנים, להאיר פינה חשוכה, לחשוף במעט את סודותיה.
הנה, ככה אני רוצה להיות. פורחת. מבעד לשערים הנעולים, מבין אבני הגדר האפורות. למצוא מה חזק כוחם של הסנאים. 
במקום מוטו אני מבקשת לסיים כמין דז׳יסטיף במילים של אבא שלי, בן עמי שרפשטיין, שהן כמו מגדלור בשבילי, קריאה לצאת אל שבילי החצרות, אל החיים:
״האמנות בכל צורותיה היא תמיד אנטיתיזה, אינסטינטיבית ורצונית, לבדידות, שגווניה מרובים כסמים–שכנגד שנועדו להילחם בה. אבל האמנות היא יותר מסם–נגד רב–פנים לבדידות. היא מציגה, כפי שאמרתי, את הצורות העמוקות של היחיד ושל התרבות; היא לוחמת באפתיה ובאנרכיה באמצעות כוחה ליצב ולעורר, היא לוחמת בקיפאון באמצעות כוחה ליצור, לפורר וליצור מחדש את הסדר בעולם האדם; והיא תובעת בשקט או בקול זעקה, תגובה מבני–אדם.״
(מתוך ספרו של בן–עמי שרפשטיין, טבעה האוניברסאלי של האמנות, עם עובד, 1989, תירגם מאנגלית: דן דאור)
*תודה מיוחדת לאמירה הס על הרשות לפרסם את שירה, ולאלי הירש על שהביא את השיר הנפלא הזה לידיעתי
ואז אני פוגשת חתול. חתול אפור, מקומי, הוא מביט בי ואני מנסה:
בארץ החצרות האחוריות 