אחרי הגשם. תקרית.

DSCN8854 L

הגשם ירד כל הלילה. שמעתי את המים מכים בחלונות. אני אוהבת את הגשם. אפילו החושך הרגיש רחוץ ורענן. קולות הציפורים חדרו את השקט.  באור המועט ששבר את החושך אפשר היה לראות את הצלליות של הציפורים, ציפור אחת עמדה על הדקל שמול חלוני.  איזה עורב עקשן קרא וקרא כאילו היה תרנגול – שימי לב, שימי לב.

אחרי לילה של נדודי שינה השחר מבטיח. אני אוהבת את השחר.

DSCN9092 L

DSCN6605 L

פנסי הרחוב עדיין דולקים, שארית ירח. אני שותה כוס תה ורואה מחלון הבית את האור הראשון, כחול ופלאי עולה. חמש עשרה דקות של אור כחול יש בכל שחר. אני מבינה שאגיע לחצרות, לארץ המקלט שלי רק עם אור ראשון.

DSCN9109 L

 DSCN3658 L

 מבעד לשקט החרדה מבקיעה. יש מועקה אפילו באוויר הטרי. בדרך הרחובות ריקים, הכביש רטוב ואחרוני המבלים נאספים. הרדיו מכוון ל-88, מוסיקה שאני אוהבת ובכל זאת אני מחפשת לשמוע חדשות. ואז אני מסיטה את המילים שאני שומעת הצידה כמו שיער שנפרע, אבל הדברים חוזרים ונאספים כמו הציפורים של היצ'קוק על הגדר .

אני יוצאת מהמכונית ומתחילה לשוטט בחצרות  האחוריות של רחוב חובבי ציון, להסתתר בשקט, לברוח לפינות העזובות לנפשן. האויר עדיין לח ואפלולי, האדמה רוויה, במרזבים רוחשים המים ומהעלים הרטובים מטפטפות טיפות גדולות.

כשהייתי ילדה כל כך שמחתי בגשם הראשון, הייתי לוקחת את מטריה ויוצאת מייד, נניח לקנות מחברת בחנות של מודי. ברחוב דפנה שלא היה סלול עדיין היו נקוות שלוליות ענקיות והיינו בודקים אם עומק המים עובר את גובה מגפי הגומי שלנו, חוזרים הביתה בגרבים רטובים וצחקוקים.

לוח מתכת ישן וחלוד נותן מחסה לשלוליות חדשות. פסי העץ, צד התפר של משהו שאולי היה פעם שלט ישן, ממסגרים תמונות. בשלוליות משתקפת עירי. גם אני. עולם הפוך. הבתים במים, מעוטרים ברקמת  אזוב ושלכת. בשלוליות מצטיירות תמונות יפות, במים נגלית לי מציאות מדומה. מחר הכל ייעלם. לא יהיה במה להיאחז.

 אני אחוזת קסם, המלים של זלדה נותנות צורה ושם לתחושות המשוטטות אצלי: "צריך להתחיל להיפרד מן הזיו שבשמַים ומצבעי הארץ, לעמוד לבד מול אילמות המוות, להיפרד מן הסקרנות, להיפרד מן המלים – מכל המלים, ששמעתי וקראתי. ומן המים, שראיתי ושלא ראיתי. למות מבלי לראות אוקיינוס, להיפרד מאוויר הלילה ולהיפרד מאוויר הבוקר…" מתוך "ציפור אחוזת קסם".

DSCN8885 L

DSCN8892 L

 DSCN8891 L

DSCN8874 L

 DSCN9010 L

אני מצלמת את ההשתקפויות שוב ושוב,  כאילו יש בהן ישועה, כאילו הן הדבר האמיתי. נשארת עוד קצת עם שאריות הגשם, מכל זווית תמונת המים נראית אחרת. הצעדים שלי מרעידים את המים ואני חושבת על הפעם ההיא, הייתי אישה צעירה ובערב אחד ראיתי את התהום השחורה הפעורה מתחת לקרח הדק של המציאות שעליו אנחנו פוסעים, את הלבה האדומה של תוך כדור הארץ. נזכרת בשיחת הטלפון הנוראה שקיבלנו משוטר אמריקאי במוצאי יום כיפור 1983.

ומאז בכל צעד אני רואה את הסדקים בשכבה הדקה שמכסה את התהום והשחור פוער פיו כמו העורבים שקוראים וקוראים עם שחר, על הירקון הרחוץ בגשם ראשון של חורף 2014.

והאור עולה .

DSCN9017 L

תקרית אבידן

המלים של אבידן אוחזות באימה וכמו צורפות אותה באש ליופי.  חדות ושקופות כמו בדולח. היופי הזה ממריא עם הרחובות, פותח את השמים, מפייס את הלב. אפשר להתחיל את היום.

ליעל ברש

1983-1955 

בדמי ימיה

yael dnacing L

 

 

תכתבי מה שאת מתכוונת

בימים אני עסוקה בחזית של הדברים. אני מעצבת עטיפות לספרים, שער למילים. נותנת צורה ופרשנות חזותית למילים של אחרים, למחשבות. מנסה להיות מובנת, מזמינה, מפתה, מהודקת, פוֹלָה פגמים לפני הדפוס.
אך לעיתים החזיתות ממורקות מדי בשבילי. חסונות . הרוך נגלה לי בצללים של החצרות האחוריות, בפגומים, בשבורים, בחלודים, במקומטים, במצולקים, בפצועים, בכאובים.

DSCN3597L

DSCN2295Lהרבה לפָנַי, בתרבויות שונות מצאו טעם לַפגם, ואפילו ניכסו אותו אל תוך הסדר הטוב, הראוי. היהודים שמחוייבים לשייר בבית  אמה על אמה שאיננה מסוידת, תזכורת יומיומית וזכר לחורבן; אמני האריגה של השטיחים הפרסיים המופלאים שמשאירים פגם מכוון ומותירים את השלמוּת לאל, משחררים אותנו מאמונה שקרית שהשלמות היא בהשג ידנו; ובתרבות היפנית במיוחד – שמבקשת להראות לנו שכד מעט שבור, זיקנה ושלכת עולים ביופיים על יפי הנעורים, שמחייבת את האמן להטיל ביופי המושלם פגם כדי להגיע מעבר ליופי. הפגמים התרבותיים האלה מקלים עלינו, מניחים לנו לחמוק מעט מהכמיהה למושלם.

DSCN5523L

DSCN8384Lבחצרות האחוריות נחשפים חמרי הגלם של החיים. אני רואה בחפצים המושלכים כאן, מאובקים, מחלידים ועזובים לנפשם ייצוג חומרי לכל הדברים שהייתי, שרציתי להיות, המשימות שלא סיימתי, התקוות שנכזבו, הדברים שלא החלטתי לאן הם שייכים. השברים הלא מאוחים מקבלים כאן צורה. הבבואה הזאת, כמו אמת נאמרת, מרגיעה אותי, ואפילו מנחמת כמו פיסת קרקע הנגלית מבעד למבול, מנוח לכף רגלה של היונה.

DSCN8597L

DSCN7964Lכמו המילים הנוראות-נפלאות, הבהירות כל כך כל כך בשירו של אבידן יפוי כח:
"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את היאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והיאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת."

אני אוהבת את צד התפר, תמיד יותר אהבתי סקיצות מציורים גמורים. נוח לי שם מאחור עם הפַטינה של הזמן. החלודה והזמן יוצרים יופי, ככה העיניים שלי רואות עכשיו. האגביות של הצורות היא מרגוע לעין ולי. אין צורך להתהדר, אפשר פשוט להתרווח,  לשים רגלים על השולחן, בין חברים. להניח לתפרים להיפרם קצת, לסדקים להתגלות

דרך הסדק הזה שהאור חודר דרכו, כמו עליסה שנופלת לבור לארץ הפלאות, כמו ארון הבגדים שנפתח ומזמן לנו אריה, מכשפה והרפתקות מופלאות, כמו שביל האבנים הצהובות לארץ עוץ, אני נשאבת לארץ החצרות האחוריות.

DSCN0934L

DSCN8310Lנכנסתי דרך הסדק פנימה אל מולדת החצרות האחוריות שלי לעולם של פגימויות והשתקפויות שבורות ופה ושם גם פינות חמד נחבאות ורציתי להישאר.

כשהתחלתי את הבלוג חשבתי על קארבר, על מציאה מאוחרת של מולדת, על האפשרות המופלאה לשלוח לעצמי גלויה משם – לצלם תמונות ולשמור. עכשיו אחרי המון שיטוטי חצרות אני יודעת עוד משהו – החצרות הן מין דיוקן עצמי, יומן סקיצות מיידי, תרצו סוג של אוטוביוגרפיה.

DSCN4542LDSCN7311הבת שלי אומרת לי: תכתבי מה שאת מתכוונת. אני יודעת ומתקשה להגיד. כמו הגוף שלי, קיים, אבל לא בהכרח אשמח לראותו משתקף במראה. עדיף לחוש אותו. לכתוב את הדברים חשופים זה קצת כמו להתפשט, ככה בצהרי היום, באיילון, נניח. והמשפט הזה, הפשוט לכאורה, של אפרתי משמש לי מגדלור ומצפן, מנחה אותי להיזהר מהחשק למרק קצת את הדברים, לצחצח אותם.
כאן בשבילי הוא המקום. ואולי אלו הן המילים:
אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה, אין ישר מסולם עקום.
(מנחם מנדל מקוצק)

DSCN0675L