כחול ולבן

1968 gan haazmaut1968. גן העצמאות. חם. אני עומדת ומדקלמת: "עשרים שנה למדינת ישראל, עשרים שנה למדינה שלנו הצעירה במולדת שלנו העתיקה." על הדשא ילדי בתי הספר היסודיים של תל אביב. מאחורי מתנוסס בגאון הדגל.   עברו כל כך הרבה שנים ואני עדיין זוכרת את השורות, את הרעד הקל בקול בהברה הראשונה, עומדת מול כולם והרמקול מולי. כשאני מסתכלת בתמונה שאני לא מחבבת במיוחד, אני נזכרת בשמש הקופחת ותוהה למה לעזאזל עשיתי פוני? למי רציתי להידמות?

מאז לא חזרתי לתסרוקת עם פוני אפילו בתקופות שזה היה צו השעה, אני שונאת את הקיץ בתל אביב ויש לי יחס מאוד מנוכר לדגלים יפי בלורית בראש תרנים זקופים מתנופפים לתפארת כלשהי.

DSCN2568 Lמעולם לא הרגשתי לגמרי שייכת לכאן, לא הייתי שייכת לעמק, לא לשיבלים ולא לכינרת, בוודאי ובוודאי שלא לאקלים. או לדגל. והנה עכשיו – אני הולכת שוב ושבה וסובבת את ארץ החצרות האחוריות שלי. מוצאת את נוף מולדתי: את הצמחים המופקרים לנפשם, את הפינות המוסתרות שמזכירות לי את ילדותי, את תל אביב המרופטת, השכונתית. אני מרגישה את השרשים שלי צומחים מתוך אדמת החצרות האחוריות.  כאן הבית. רגע אחרי ההבנה אני כבר מנסה לפענח, למפות. בונה לי רשימה מנטלית, ובספירת המלאי עדים אלמים: אופניים מכל הסוגים, בעיקר כאלו שמכוסים כבר בעשביה, אופנועים קשורים, עגלות ילדים מאובקות, כסאות מהדהדים היעדר, ספות מחוררות, כוסות וסיגריות, פחים, ברזים וצנרת מהסוג הישן, בלוני גז והמון חלודה. גם חתולים חשדניים. ולאט לאט נגלה לי משהו נוסף: הדגל, הדגל שלנו כחול ולבן. אגבי, מרופט, מקומט, מהוה, מאובק.

DSCN0083 Lאני מוצאת את עצמי מתבוננת בו. אוספת אותו לסיפור. אה, אני חושבת, מישהו כאן אוהב לראות דגלים עם הקפה שלו. באור הבוקר הכסאות עדיין משוחחים ביניהם, על השולחן גם עלים משנה שעברה. ללא התורן ובגובה המבט שלי, אני מוכנה להתחיל להתיידד איתו – הזווות החדות דוקרות בעין, לפחות הבד אינו מגוהץ למשעי.  מבויית, תלוי באטבי כביסה, למרגלותיו צמחיה מהוססת אך פורחת, בין נעל של תינוק למזל ומגן דוד ילדותי ומעוטר, הדגל שלנו מזמין חיוך.

DSCN2547 Lקצת פרום בקצוות, לפעמים קרוע ועליו עקבות הזמן, הדגל הכחול והלבן מצטרף לתושבי ארץ החצרות האחוריות. אני מתחילה לחפש אותו בעוד ועוד חצרות, כמו ידיד ותיק, פזמון חוזר. והוא נגלה לי מעבר לפינה, בינות לצמחים, בלוריתו סתורה.

DSCN5085 Lשרשרת דגלים נשכחת מאיזו מסיבה מצטרפת לעניינים שנשארו פרומים, לתוכניות שלא יצאו לפועל, לאהבות שדעכו, לדברים שלא זכרנו לאסוף ולארוז לשנה הבאה. הזמן הופך בצורות, הדגלים מתקפלים  ברוח ונכרכים סביב החבל. אני מרגישה את הזמן. הדגלים והחלומות שהתנפנפו בי מתכנסים, כרוכים סביב חבלי המציאות, טורפים את שנתי בלילות. שולחים אותי לחצרות.

DSCN292 Lפתחתי עוד תיקייה במחשב, תחת חצרות אחוריות  – כחול ולבן.