בגנוּת האחריות

אבל למה עכשיו את לא יודעת לעוף, אמא?"
"כי כבר גדלתי, יקרה שלי. כשאנשים גדלים הם שוכחים כיצד".
"למה הם שוכחים כיצד?"
"כי הם כבר לא עליזים ותמימים וחסרי לב. רק התמימים והעליזים וחסרי הלב יכולים לעוף".
(דיאלוג בין ונדי המבוגרת לבתה, פיטר פן).

או במילים אחרות חסרי האחריות הם אילו שיכולים. ואני? במקום לעוף, אני אחראית.

כשניסיתי להבהיר לעצמי איך אסביר את הכתיבה בגנות האחריות נזכתי במורה חיה, אי שם בתיכון כשהסבירה לנו על תפוקה שולית יורדת: אדם אחד עובד בחלקת שדה בגודל כזה וכזה מספיק כך וכך, שניים יספיקו כפול, שלושה יספיקו עוד יותר אפילו וכן הלאה. באמת וכן הלאה? אם ינסו 100 אנשים למשל לעבוד באותה חלקת שדה האם באמת יספיקו יותר? לא. הם יסתבכו זה בזה והתפוקה תפחת. ואני ישבתי בכיתה, השמש נקשרת בעיניי וחשבתי כמה חם לאנשים העובדים בשדה…

זהו. בדיוק ככה בעניין האחריות. זה טוב ויפה וראוי ואף מועיל להיות אדם אחראי, בעיקר לסביבתך. אלא מאי? עוד ועוד ועוד אחריות ואז היא הופכת משביתת שמחות, שוחקת, רומסנית. המקום שהיא תופסת בנפש לעתים חוסם את האוויר הנחוץ למעוף הדמיון; כובד האחריות על הכתפיים מפריע לי לדלג, הדברים החשובים שהידיים אוחזות תופסים את מקומם של הצדפים או הפרחים שיכולתי לאסוף, מונעים את משחק האצבעות בטיפות הגשם.

אני מדמיינת את האחריות לפעמים כמו קולר: הרצועה המושכת והמתהדקת מורכבת ממה שצריך, מה שרוצים ממני, מה שביקשו, מה שהבטחתי, מה שמקובל, מה שמצופה, מה שנהוג. 

כל כך היטיבו לבטא את כל אלה יונתן גפן, יוני רכטר ואריק איינשטיין בשיר ״הצריך הזה״

איך נראית אחריות? שאלה לא קלה בכלל. בהיותי בנאדם כל כך חזותי, אני תוהה, במיוחד בתוקף המחשבה שאולי אכתוב פוסט על אחריות מוגזמת וחוסר אחריות בריא. כובד הראש החוסם את עורקי היצירה, המקוריות, האומץ – האם אפשר לצלם אותו? האם הדימוי של הכדור הזה בראש הסולם יכול להתאים? ומי אחראי למי? הסולם לשאת את הכדור או הכדור לשמור על שיווי משקל בדיוק שם?

בחצר האחורית של נעמה

אולי קל יהיה יותר להבין את ההתנגדות שלי לאחריות בעזרת המחשבה על ההיפך ממנה. להתמקד במה שאחריות עודפת כובשת ומעקרת: מעבר לטווח מסויים היא רומסת (לפחות אצלי) את ההרשאה הפנימית, את ההשראה, את הצמיחה, את הלבלוב, את העצמי. אולי עצם השיטוט שלי בחצרות הוא הבריחה שלי מאחריות? במקום לסדר את החזית אני מטיילת לי בעורף. עצם ההימצאות בחצר האחורית שלעתים כה קרובות מוזנחת היא סוג של התחמקות מאחריות, לפחות זו של הנראוּת, של הייצוגיות.

ולכן אדבר בשבח הספונטניות, בשבח הבטלה, בשבח הילדיות, בשבח העצמיות, בשבח המעוף, האנרגיה האלכסונית, בזכות קלות הראש. צריך לפתוח את השער ולצאת מהגדר, או להיכנס לארץ הבלתי צפוי.

Don’t fence me in * (שימו לב לדיאלוג הנהדר בין השניים במיוחד בדקה 4:26)

השוטטות עצמה, במקום לבצע עוד מטלה מרשימת המטלות הארוכה המחכה ל-V הגואל, היא מרד זעיר באחריות. מעשה שהתועלת בו לא ברורה, שמטרתו מתגבשת תוך כדי. אולי באמת לא הייתי נתקלת בחצר המפעימה הזאת שנגלתה לפני, כמו שנפתחת תיבת ההפתעות, אילמלא הייתי הולכת (בחוסר אחרית מהזן הכלכלי) לרופא השיניים היקר יותר, ששבה את לבי. אולי זה המקום לציין שבמידה מסויימת של חוסר אחריות ציבורי אני מכניסה אותה לבלוג שלי ״ארץ החצרות האחוריות״ למרות שהיא בעצם חצר קדמית. כמו קסם היא נגלתה לי בדיוק ברגע המתאים.

בשבח הבטלה כתב כבר ברטראנד ראסל במסה שבעצם ממליצה ממליץ על הבטלה היחסית, כמופת לאחריות חברתית, מין היפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב, אני קוראת ומהנהנת לעצמי:

״כמו רוב בני דורי, חונכתי על ברכי האימרה "הבטלה היא אם כל חטאת" […] רק סגפנות אווילית, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם.

האמת היא שהזזת חומר הנה להנה, בעוד שבמידה מסוימת נחוצה לקיומנו, היא בהדגשה לא אחת מהמטרות של חיי האדם. […] הוטענו בעניין זה מפאת שני צרכים. אחד הוא הצורך לשמור שהעניים יהיו מרוצים, מה שהוביל את העשירים, במשך אלפי שנים, להטיף למהוגנות שבעבודה, תוך שהם דואגים בעצמם להישאר לא-מהוגנים במובן זה. השני הוא הההנאה החדשה מהמנגנון, המביאה אותנו להתענג על השינויים המתוחכמים להדהים שאנו יכולים ליצור על פני האדמה. אף אחד ממניעים אלו אינו נראה מצודד לפועל במציאות. אם תשאל אותו מה הוא חושב לדבר הטוב ביותר בחייו, לא סביר שיענה […] “אף פעם אני לא מאושר כמו עם עלות השחר עת אני יכול לחזור על העמל שהוא מקור סיפוקי." הם רואים בעבודה את מה שצריך לראות בעבודה, מקור הכנסה, ואלו שעות הפנאי מהן הם שואבים את מעט האושר אותו הם חווים.

בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום […] ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות, והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות. הואיל והאנשים לא יהיו עייפים בזמנם הפנוי, הם לא יבקשו רק שעשועים פסיביים ותפלים. סביר שלפחות אחוז אחד יקדיש את הזמן מחוץ לעבודה המקצועית בעיסוקים בעלי חשיבות ציבורית, ומכיוון שהם לא יהיו תלויים בעיסוקים אלו לפרנסתם, מקוריותם תהיה חסרת גבולות, ולא יהיה כל צורך לציית לסטנדרטים שנקבעו בידי ברי סמכא באים בימים. אבל לא רק במקרים יוצאים דופן כאלו יבואו לידי ביטוי יתרונות הפנאי. גברים ונשים רגילים, בתינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח.״

ציטוט מקוצר מהתרגום של יניב חמו

וכדי להביא לכאן גם את שמחת הספונטניות אצטט מספרו של אבא שלי ״ספונטניות באמנות״: הוא מזכיר לנו ש

״חוויות של משחק ושל יצירה קוסמות לנו כל–כך מכיוון שכאשר הן אינטנסיביות הן מבטלות את המודעות לזמן ולעצמיות (ואני אוסיף כאן ולאחריות), ומעוררות תחושה של ספונטניות מוחלטת. לאמיתו של דבר, אנחנו מרגישים הכי עצמנו כשאנחו עושים משהו באינטנסיביות רבה עד כדי שכחת עצמנו.״

״מאחר שאנו בני–אדם הננו בעלי–חיים רבי תושייה, מצאנו דרכים רבות להתמודד עם השיעמום ועם תאומו המסוכן, הדיכאון. כדי להימנע משיעמום אנו מנסים בדרך כלל להגביר את ההנאה מפעילויותינו היומיומיות. דרך אחת היא לשקוע בהן בהתמדה רבה יותר (ואני מוסיפה למשל להכין המון רשימות מטלות שצריך לבצע), ודרך שנייה — לגוון אותן כדי שיהיו מרגשות יותר…. הריגושים האלה מחדשים את חיוניותנו ומחזירים ותנו למצב ההנאה שבסיסי האידאל של החיים הספונטניים שלוחי הרסן.

האידאל הזה משיב את ילדותנו, שנשארת זיכרון מודע שימושי וזיכרון לא–מודע שימושי עוד יותר. כשהיינו קטנים הורשינו לפעול כאילו כללי המוסר אינם חלים עלינו״

מתוך ספונטניות באמנות מאת בן-עמי שרפשטיין, ספרית אפקים, עם עובד 2006 

החצר הזאת מזכירה לי את העונג הגדול בשובבות, את החירות הגדולה שאפשר למצוא באמנות; את מה שהטמיעו בי בילדות – הרשות לחשוב אחרת, הרשות לחרוג, לצאת מהקווים, לצחוק בקול רם מדי, לבכות כשלא מתאים, לא לעמוד בזמנים, לעוף על כנפי הדמיון, לצייר בלי סקיצות, להניח דברים על הנייר מבלי למדוד והנה אם יש ציפורים בראש אפשר להוסיף אותם גם לעץ.

גם בילבי גיבורת ילדותי חושבת שלהיות מבוגר אחראי זה לא משו בכלל.

מתוך ״בילבי לא רוצה להיות גדולה״ מאת אסטריד לינדגרן ואינרגיד ונג נימן, עם עובד, 2017

או כמו שסיכמו את זה בילדותי: לא רוצים לישון (כי זה נבון, כי צריך לקום מחר מוקדם, כי זה בריא)  רוצים להשתגע!

בסוף השיטוט הורדתי את הנעליים הלא נוחות שנעלתי והשארתי אותם על ספה מיותמת שחיכתה להם. הפלגתי הלאה בכפכפים (שחיכו לי בתיק הבריכה) לצלילי Girls just want to have fun.

נ.ב. היו סימנים להקשרים מאוד שונים בחצר. זה מה שאני ראיתי באותו היום. מישהו מכיר את החצר הזאת ברחוב גורדון? יודע עוד אודותיה?

דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה

״אולי אין צורך לחדור ולנתח מעבר לכפות הרגליים. די בכך.״
כך כתבה לי יוספה בתגובה לפוסט הקודם בו אני מתחילה להתחקות אחרי הדיוקן העצמי שלי.
ואני עוצרת לרגע וחושבת לעצמי, יתכן; ובכל זאת רב הפיתוי להמשיך, להיכנס, לחדור. חוץ מזה הבטחתי חלק ב – אין ספק, העם מחכה 🙂

הלו דוריתקבלת הפנים של החצרות אישית מאוד – ״הלו דורית״ כתוב בוורוד על אבן בין הצללים; מתחת לשמי המפורש משקפים ורודות, אמנם מקוטעות קצת, אבל בכל זאת. כיצד אסרב להזמנה, לקריאה: ״בואי דורית. התבונני, תסתכלי טוב ואולי תמצאי״.  לב אדום מעל כהבטחה של אהבה, איך אפנה לה עורף?
ואז אני מוצאת מפתח – אות וסימן!

מפתחקורץ לי כמו אחד מסימני הדרך, הרמזים שפיתו את אליס להמשיך בהרפתקאה, לגלות את ארץ הפלאות.
״לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של אליס היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס"מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!

אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או," אמרה אליס, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל."

aliceroom3ואני מחליטה להמשיך, להידחק אפילו בקושי, לעבור דרך המראה, מבעד לאיך שאני נראית, לגן, לקסם, הלאה.

dscn0250lזה בדרך כלל מתחיל בשקט, בלילה, או בסוג של חושך, חרדה מציפה אותי והעוררות שמלווה אותה. אמירה הס כתבה את זה יותר טוב ממה שהיית יכולה לדמיין שאפשר
hesהסנאי שבי יוצא אל העולם, אל החצרות האחוריות, ואני נדרכת – מתבוננת ומקשיבה.

אני יודעת שזה נכון, שזה המקום שלי, זו דמותי: נסוגה מאירועים למפגש של חולין, מעדיפה את בגדי הערב שלי (שהם אותם בגדים ישנים ומסומרטטים שקיבלו כבר את צורת גופי ברכות  ונצבעו במה שאפרתי קוראת באפור הבית. הגוון המופלא שנוצר בשני אופנים – או שהבגדים היו פעם כהים ודהו בכביסות ובשמש, או שהם היו פעם בהירים ונצבעו אפור במרוצת השנים) על פני להתלבש כראוי, מעדיפה את המקוטע על השלם, את האחורי על פני החזית, את צד התפר ואת הסקיצות על פני הביצוע המהודק.

dscn3029l-new

dscn0011l

ירחהזמן מתגעגע ומשחק בדברים, מצייר עליהם בצבעי חלודה וירוקת, מרכך פינות חדות וסודק את השלם. אני רוצה לראות אותם=אותי כמו שאנחנו נראים ללא שיפוט ולא להיות שבויה בתדמית, או בצורה הצפויה, המוגדרת, שאמורה להיות להם משמם. אני מחפשת את המילים שיבהירו למה כאן, בחצרות האחוריות, אני רואה את עצמי. בשעות שהזמן לא ברור, כבר לא לילה ותיכף מתחיל היום אני רוצה לנסות להבין מה יש בחצרות האלה שגורם לי להרגיש שהן דיוקן שלי, חיי. לפעמים אני שומעת אנשים מתעוררים, ברזים נפתחים ומים יורדים באסלות, כחכוח ונביחת כלב, מקשיבה ומנסה לפענח.
ובכל שחר הציפורים שרות. שרות ממש ולפעמים ברעש מפליא. רעש שמציף ומקיף כמו שקט.

dscn0110dscn1865l dscn2759l dscn1500lהאחוריים של העיר מבולבלים, מלאים מסרים סותרים ופינות לא מסודרות. הדברים מתערבבים זה זה לא קרואים, לא מאורגנים, מקוטעים, פצועים, מרוטים, שכוחים, עזובים, חלודים, קרועים, ולא תמיד מובנים. הם כמו נותנים צורה לחרדות שלי ומשקפים את הפחדים, חלומות האימה, הביעותים, ההיסוסים, והתקוות הרכות.

dscn0934l

dscn2076l

dscn3756אפשר גם להתחיל את מסע הבירור הזה בצורה לינארית – מהילדות. הייתי ילדה חולמנית, בישנית, הדמיון היה הבית שלי – בדרך כלל סחף אותי הרחק מכאן. המציאות היתה כן שילוח בשבילי, קראתי ספרים ובין שתיים לארבע שהיינו אמורים להיות בשקט טיילתי לבדי ב״שדה״, ככה קראנו אז לגבעת ההבטחה. פרדס עזוב שטרם נבנו עליו בית הספר לאחיות ובית החולים דנה, שהיה בעצם, במחשבה שנייה, סוג של חצר אחורית. הייתי נסיכה צרת מותניים בטירה מכושפת, פיה שקופת כנף, או גבירה רמה בזמן שקטפתי פרחי בר ענווים כדי ליבש אותם בין דפי המחברת. הרקע לשרעפים שלי היה עזובה תל אביבית מוצפת שיחי מימוזה צהובים ודוקרניים שביניהם נחבאו בריכות מים מתפוררות ותילי נמלים פעילים. אולי לכן אני מרגישה בבית בנוף החצרות האחוריות, ושם מגרה אותי במיוחד לצלם תמונות  שאפשר לצוד בהן זנבו של סיפור שיהדהד את אלו שסיפרתי לעצמי אז….

dscn0857l

בוגנויליה

״איילה, במבי״

התמונות דהויות, מטושטשות, רועדות, לא בטוחות בעצמן, משתדלות. המבט רוצה להתמקד בפרח ופתאום נגלה לידו איזה פח, נתלה באיזה טשטוש שיש לו איכות פתאומית; מקיף קומפוזיציה מרושלת כזו שנגלים בה קצוות של חפצים ואז לפתע  עוקב אחרי חתול מתרחק בלי רחש; מוצא צעצוע, משהו מושלך ששר בצבע מפתיע, בקול רם. לפעמים אני פוגשת משהו מצחיק בין הצערים המושלכים והפרומים או אפילו מקטע יפה, יפה באופן שאין לו שיעור, אמיץ, נניח פייטה של כביסה; ולעתים זה האור, איזה גוון שהוא מעניק לדברים, קרן שמש שגרגרי האבק רוקדים בה, כמו ריח, כמו זיכרון שהאקורד הראשון של שיר מוכר מביא איתו, משהו שכזה שפוגשים בבוקר של יום רגיל בחצר אחורית שגורם לנשימה להשתנות, לדברים להיפתח. סולם לטפס בו.

dscn2409l

סולם

צבר קשור

dscn0873lאז ככה אני נראית? ככה אני חושבת שאני ? כן. להיום. בערך.
המראה לא מעובד, לא מתוקן או מוחלק; ככה מחוספס, עקום, מטפטף, צומח מתוך סדק וקצת מעופף, שבור לב,

כנפיים בקבוק סוקולוב

הנני – מלאה סתירות פנימיות, פערים וגשרים, ודברים סמויים בחשכה (מחכים להתגלות? מעדיפים להסתתר?), טלאים, אוסף אקלקטי וחד פעמי. הסיפור לא ברור, לא מסוגנן, לא בהכרח המשכי. המבט נמשך לצבעוני, למצחיק, לפצוע.

איזה רגש מציץ, חשוף יתר על המידה, לא אלגנטי. לגמרי לא – יותר מדי, פחות מדי, לא ממושמע. דמותי, מה שאני רואה, יותר פרומה מפרועה, יותר יומיומית מחגיגית, יותר ישראלית, מקומית, תל אביבית מגלובאלית, יותר לא מרוצה משבעה, יותר כמהה ממסופקת. ולבטח שופכת כאן עודף לא מרוסן של מילות תיאור…

dscn2119l-new

dscn2951l

קומקוםשמיכת טלאים שנוצרת כאן היא  כמו תיאור פיזי של הנפש, המחשבות, התודעה המתפתלת.

אני מנסה שבחירת התמונות לפוסט הזה תהיה אינטואיטיבית ככל האפשר ומוצאת שיש בהעדפות שלי חשיבות עצומה לצבע, לאור, לאומץ להבקיע, לפרוח, להוריק ולהצחיק מבין האפר והאבנים, להאיר פינה חשוכה, לחשוף במעט את סודותיה.

dscn3116l

סדק

dscn2757lהנה, ככה אני רוצה להיות. פורחת. מבעד לשערים הנעולים, מבין אבני הגדר האפורות. למצוא מה חזק כוחם של הסנאים. dscn3213lבמקום מוטו אני מבקשת לסיים כמין דז׳יסטיף במילים של אבא שלי, בן עמי שרפשטיין, שהן כמו מגדלור בשבילי, קריאה לצאת אל שבילי החצרות, אל החיים:
״האמנות בכל צורותיה היא תמיד אנטיתיזה, אינסטינטיבית ורצונית, לבדידות, שגווניה מרובים כסמים–שכנגד שנועדו להילחם בה. אבל האמנות היא יותר מסם–נגד רב–פנים לבדידות. היא מציגה, כפי שאמרתי, את הצורות העמוקות של היחיד ושל התרבות; היא לוחמת באפתיה ובאנרכיה באמצעות כוחה ליצב ולעורר, היא לוחמת בקיפאון באמצעות כוחה ליצור, לפורר וליצור מחדש את הסדר בעולם האדם; והיא תובעת בשקט או בקול זעקה, תגובה מבני–אדם.״

(מתוך ספרו של בן–עמי שרפשטיין, טבעה האוניברסאלי של האמנות, עם עובד, 1989, תירגם מאנגלית: דן דאור)

*תודה מיוחדת לאמירה הס על הרשות לפרסם את שירה, ולאלי הירש על שהביא את השיר הנפלא הזה לידיעתי

 

 

 

 

 

 

דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה

60. שישים? שישים! לא ייאמן. איך הגעתי הנה?
זמן מתאים להתבונן בעצמי במבט מפוקח, אולי אפילו משועשע? לדייק – זו בעצם המטרה שאני שמה לעצמי.
בשלב ראשון התגובה שלי מתאימה לכותרות סיפורים של גנסין: בינתיים, בטרם, הצידה. לא קל להישיר מבט אל עצמי.

images%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%98 self-portrait-with-braid-1941-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94כמו ציירים שאני אוהבת אני רוצה להביט פנימה אל עצמי באומץ, בלי הנחות, כמו שאנחנו החברות קוראות לזה באור הפלורסנט (בניגוד לאור הסלחני של נרות למשל) לשרטט דיוקן עצמי שלי.

אני מתחילה לגשש אחרי קווי המתאר של דמותי באזור הנוחות שלי, במקום שאני מרגישה שהוא מולדת  – החצרות האחוריות. במקום להביט במראה אני משוטטת בחצרות התל אביביות, שם אני מוצאת את קמטי הנפש שלי: קמטי צחוק, גיל, צער וסתם קמטי בר.

dscn8321l

dscn2901l

dscn5504lאני יודעת בתוכי שהתמונות והמילים שלי מארץ החצרות האחוריות הם דיוקן עצמי. למה? אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, המילים לא מספקות. אני נזכרת בספרו של אבא שלי
״ Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion״.

Ineffability – היתה לי מילה חדשה כשהוא כתב את הספר. מילה נהדרת המכילה/מקפלת בתוכה את השלילה שלה. אחדות של ניגודים. חידה בתוך מילה.

( את שם הספר קשה לתרגם. אולי ״הבלתי ניתן לביטוי ״.  גם failure לא ממש קל. כי הכוונה כאן לאי-ספיקה, לא לכישלון. קוצר/אזלת ידן של המילים [הבעיה שאין למלים ידיים]? נרפותן? חולשתן?)

המוטו של ספרו הוא:

screen-shot-2016-10-04-at-18-47-36-copyובעברית : "מה שעושה אותי לעצמי הוא אותו חלק מהלא-נודע שקיים בי… הפערים הם נקודת המוצא שלי". פול ולרי, מסייה טסט

 נקודת ההתחלה היא הפערים – הנה מחשבה שמאפשרת לי לצעוד צעד אחד לעבר עצמי. אני ממשיכה לקרוא בהקדמה:

screen-shot-2016-10-04-at-18-42-16-copyאנחנו הננו בעלי-החיים המשתמשים במילים והמרבים להתלונן שהמילים מכזיבות. כשאנחנו רוצים להביע משהו ואיננו מצליחים ליצור את הרושם המדויק, נאמר אולי: "אי אפשר לנסח זאת במילים". אנחנו רומזים שאילו יכולנו להשתמש היטב במילים או אילו היו המילים מדיום מהימן יותר, היינו מיטיבים להביע במדויק את חווייתנו והיינו נתפסים בעיני אחרים כפי שאנחנו יודעים שהננו. דומה שכולנו שותפים לאותו חלום, סמוי ככל שיהיה, על תקשורת מושלמת ועל קרבת נפש מושלמת, וכמה צר לנו כשאנחנו נותנים את דעתנו להחמצת החלום הזה.

dscn0592l

dscn9575l

dscn2050lאז אני פונה לתמונות, אולי משם יבוא עזרי. אני מתחילה מתצלומים שבהם נחשפים חלקים ממני, מגופי – רגל או לפעמים בגד, צל, השתקפות. לפעמים אפילו רואים את המצלמה או את פעולת הצילום. כמו משחק מקדים, אני מתחילה מהקצוות, מהחלקים שנחשפים בקלות. המקטעים האלה שלי נמצאים בלא מעט תמונות אם במתכוון ואם פולשים באקראי לפריים.

dscn5311ldscn0849ldscn5716lומה בעצם אני רואה? כפות רגליים בנעליים או בסנדלים, קרוקס; תשומת הלב שלי מופנית לבהונות רק כדי לגלות שהרווח בין הבוהן השנייה לשלישית קצת מוגזם (מסימני הגיל?). כל צבעי הלק מעוררים בי איזו חיבה לעצמי. אני נחשפת כהשתקפות במראה, מוצאת את דמותי בשלולית, כל כולי צל חולף בחצרות האחוריות. בין מסמרים וקרשים לחלודה אני מוצאת קטעים ופיסות שלי, קצוות בינות לעשבים; יד עם מצלמה מצלה על העזובה – התיעוד נהיה חלק מהתמונה. אני שואלת את עצמי אם כל הקטעים הללו הם הימנעות מהתבוננות ישירה במראה? עצרתי כאן לחודש חודשיים, לא מצאתי את הדרך.

dscn3059l dscn3672lחזרתי לספר של אבא שלי בשלישית, למצוא את סיסמת הקסם שתאפשר לי לעבור.

screen-shot-2016-10-04-at-18-48-15-copyובתרגום עברי: כרבים אחרים לבי יוצא אל אותם אזורי סְפָר שבהם הידע מתפוגג והופך לבוּרוּת ולתעלומות אמיתיות ומדומיינות.

אני שבה להתבונן. מה אני למדה על עצמי בתמונות משטח ההפקר? שאני אוהבת לקים בכל מיני צבעים וקומפוזיציות אגביות? שביקרתי בחצרות קיץ וחורף, בשמש ובאפילה? שהצל שלי הולך לפני? ויותר מכך – שאני יכולה להתחבא בצל שלי – קווי המתאר שלו נוחים כמו שמיכת פוך,  מטשטשים את הפרטים, מחברים את המקטעים לגוש? מחייכת במבוכה לנוכח הזרת שלי המורמת (ללא טיפת מודעות עצמית) בזמן שאני מצלמת, כמו הייתי איזו ליידי במסיבת תה.

התמונות מעידות על דברים שמושכים את תשומת לבי: חתול שיחמוק עוד שנייה, שעון בלהות, מטאטא ובמרחק חצרות לא מעטות – יעה, פרחים אמיצים, ברזים שיבשו, שאריות.

dscn5140ldscn0923l

dscn4542l

dscn9281הדגדוג הראשוני הזה, הקילוף, תחילתה של החשיפה מענג, משמח. הפרימה מפתה להיפתח עוד קצת, ומתיזה ניצוצות ורמזים על הסכנות והעינוגים שבהמשך. כפות רגליים וצללים, חלקת עור שכמהַה להתגלות ממחשוף, זה מרעיד בי את החשק להמשיך.

dscn9727ldscn0629lוכדי להחזיר לעצמי חלק מהאמון במילים אני חוזרת לקארבר – הוא שמלותיו אותתו לי את תחילתו של המסע הזה לחצרות האחריות שהתחיל באפלולית. (ואפשר לקרוא על כך בפוסט השני שלי). הנה קטע מדברים שנשא חודשים מעטים לפני מותו באוזני תלמידים ״הרהור על שורה מאת תרזה הקדושה״**:
״סנט תרזה, אותה אשה מדהימה שחיה לפני 373 שנים אמרה: ׳מלים מובילות למעשים… הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה, ומעוררות בה רוך.״
ומסיים את דבריו כך:
״זכרו גם אותה מלה כמעט חסרת שימוש, הנמצאת על סף היעלמותה ממילון המושגים הציבורי והפרטי: רוך. זה לא יכול להזיק. ואת המלה השניה: נשמה – תקראו לזה רוח, אם אתם רוצים, אם זה עוזר לכם להגדיר את הטריטוריה. גם את זה אל תשכחו. שימו לב לרוח של מילותיכם, של מעשיכם. זאת הכנה מספיקה. די לדבר.״
ואני מנסה לקחת מכאן את הרוך ואת האומץ ולהמשיך הלאה לפוסט הבא.

עד כאן אולי זה קצת קל מדי, חיצוני – זה בעצם עוד לא לגמרי מה שרציתי לומר. עדיין לא הגעתי לדיוקן העצמי המדוייק עד כדי נחמה ומרגוע. תם שלב האפולוגטיקה. הצעד הבא דורש leap of  faith – דילוג שיש בו נכונות להאמין במשהו שעדיין לא הוכח.
לחתור הלאה אל הפְנים. הלאה לחדד את המבט, ללטש, לשייף את המחשבה. להעז להסתכל באפילת הלב, לעבור מבעד למראה. לחדור.

dscn3051l
סבא שלי, ישראל אפרת,  פותח לי בשירו דלת להיכנס וגם לצאת. משלח אותי הלאה

%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%a4%d7%aa%d7%97-%d7%95%d7%a6%d7%90היי, כמו כמה וכמה מהסופרים שגדלתי עליהם – אני כותבת בהמשכים 🙂 בקרוב חלק ב.

 

* Ben-Ami Scharfstein, Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion, 1993, Suny Press

** ריימונד קארבר, שירים, ערך ותרגם :עוזי וייל, מודן, 1997

*** על זמן ועל חוץ, מתוך ספרו של סבא שלי, ישראל אפרת, אלול כלו חדש של שיר, מסדה * אגודת הסופרים, 1972, המוקדש לי.
שיר נוסף שלו שמתאים מאוד לדברי אילו הופיע בפוסט קודם שלי ״בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו״ וממנו בחרתי גם את הציטוט שנחרט על המצבה שלו.

 

dscn5451l