גבעולי אשתקד

הפוסט הזה מוקדש לחברות שלי.
לחברות שתרות את הארץ
ומבשרות לי על בקיעת החצבים בחצר הבניין שפעם גר בו עודד בורלא (תודה דבורה),
שלא שוכחות לספר לי על חצר יוצאת דופן שראו, אמנם קדמית 🙂 בצירוף כתובת מדוייקת (תודה ללי)
או שולחות לי שיר ששובה את הלב (תודה נעמה).
תודה לחברותי הטובות כולן – בלעדיהן לא הייתי רואה את השביל, כל שכן מעזה ללכת בו.

אני זכרתי "שושני דאשתקד", אבל ביאליק כתב : "גבעולי אשתקד". זה שם השיר בעצם. כל כך יותר יפה. מדוייק. סוף הקיץ כאן. הגרניום באדנית שלי שרוף שמש, כולו גבעולים משחירים ועלים מצהיבים, חולֵי אוגוסט תל אביבי. על האוגוסט הזה המייאש והמזיע כתבתי בשנה שעברה. אני משקה את הגבעולים צרובי הקיץ עוד ועוד כדי שישרדו עד הסתיו, שיפרחו. והנה כבר יש איזה רעד ראשוני באויר, ריח של שינוי.

"עוֹד עַל-קִירוֹת לְבָבֵךְ מִתְרַפְקִים וּתְלוּיִם גִבְעוֹלִים

שֶל שׁוֹשַנֵי אֶשְתַקֵד –"

שתי שורות ואני נישאת לסנטימנטליות נוגה וכמיהות של סתיו רחוק, זה שקראתי עליו בספרים, אירופי או אפילו רוסי, קר. בחצרות האחוריות אני מצלמת את יפי הכמישה הרכה של השושנים המלאות, הקטיפתיות, את ההיפתחות הגדולה הזו – אני ממוללת פנימה את התמונה הרכה, את המילה "שושנים" וזה סקסי.

DSCN6247Lאני יודעת שאלו בעצם ורדים בעברית עכשווית ומתוקנת ומתחייכת
What's in a name? That which we call a rose by any other name would smell as sweet?
נהנית להריח את המילים של שייקספיר, וקצת לא להסכים איתו, שושנה זה בכלל לא ורד.
אני ממשיכה לקרוא והמילים חמדת נפשי מתרפקות על קירות לבבי, פורמות איזה זיכרון רחוק.

"חֶמְדַת נַפְשִי! רְאִי: בֵין עֲרוּגוֹת הַגָן וְאִילָנָיו

אָבִיב חָדָשׁ מְרַקֵד."

DSCN8721Lהסתיו הוא האביב של תל אביב. הוא התחיה. אני עדיין זוכרת מה שלמדנו בשיעורי מולדת כשהיינו ילדים – החצב הוא ממבשרי הסתיו. הנה הוא כבר כאן אפילו בחצרות. ואני שהגעתי לצלם, עומדת על העפר הקשה הזה, המחשבה קודחת פנימה, נאחזת בשורשים, זו אַדמת המולדת שלי וגם אם לעתים קרובות הייתי רוצה, אין לי אחרת. החצבים פורצים בכאב את האדמה, פוצעים אותה. עוד ממש חם ואני מנגבת את הזיעה ומתפעלת מפקעות החצבים שמוצאות תזונה באדמה הזאת שנראית צחיחה לחלוטין, ותעוזה, תעוזה לחצוב, לבקוע.

DSCN7638LDSCN7631Lהאפרורית היבשה הזכירה לי מה שאמרה חברה ששבה מחודש באירופה המוריקה: "שכחתי כמה צריך להתאמץ כל הזמן במקום הזה". אפילו לצלם את החצבים קשה. יש בהם איזו צניעות פועלית, חסכנות ביופי.

DSCN7641Lאני זכרתי את הבית הראשון של השיר, זה האהוב עלי, נטוע בחצר – פלא של ממש. מצאתי את התמונה מהשנה שעברה. היה ינואר, וכל הירוקים פרצו.

DSCN3991L"וּכְבָר עוֹבֵר הַמַעְדֵר, הִנָעֵץ וְעַפֵר בֶעָפָר,

וַעֲרוּגָה, עֲרוּגָה תֵעָדֵר;

לא יַעֲבר הָאָבִיב – וּפְרָחִים חֲדָשִים יְשַ גְשְגוּ,

אַף-יְטַפְסוּ בִסְרִיגֵי הַגָדֵר.

וּמֵאִילָן לְאִילָן כְבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַנָן

וּמְקַצֶצֶת בִנְטִיעוֹת;

חֶמְדַת נַפְשִי! הַנּוֹבְלוֹת יְלַחֲכוּ עָפָר

וְתִחְיֶינָה הַבְרִיאוֹת."

חזרתי לאותה החצר והשיר – השיר של אשתקד איננו. to take a picture אומרים באנגלית, כן, לקחתי אתי הביתה את הבית הראשון של השיר, גלויה כתובה בכתב יד, תמונה מנוף שכבר איננו. במקומו מצאתי סוס ופתק שמזמין אנשים לברוח מאימת הטילים לחדר המדרגות. ועוד דברים כתובים וקשורים, כמו סיסמאות שנועדו במיוחד בשבילי.

DSCN7729L

DSCN7684Lהחצר עדיין מופלאה, מלאה וגדושה אוצרות. אני מבקשת בלב: תשאירו תשאירו ! תחַדשו ברחמים גדולים, אל תקצצו בכל הנטיעות, גבעולי אשתקד הם ארץ הפלאות שלי.

DSCN7659L

DSCN7716Lהֲשׁוֹמַעַת אַתְ רֵיחַ שַרְבִיטִים חֲדָשִים וִירקִים

בָא עִם רֵיחַ הַנָטָף?

כָכָה יִשְגֶה הַפַרְדֵס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי

בְכָל-רִבֲבוֹת שְבָטָיו.



לִפְנוֹת עֶרֶב – וּבָאָה הַיַלְדָה הַתַמָה, הַיָפָה,

בַת הַגַנָן, לְלַקֵט

אֶת-כָל-מַפַל מַזְמֵרָה – וְהָיוּ בַלַיְלָה לִבְעֵרָה

כל גִבְעוֹלֵי אֶשְתַקֵד."

DSCN7777L אפילו שושנים מצאתי, שושני אשתקד. נותרתי סתווית וישָנה, מנסה לכמוש בחן, להיפתח לאט, לא להיות לבעירה. רגע אתרפק על גבעולי אשתקד ועוד מעט, עוד מעט פרחים חדשים יטפסו בסריגי הגדר. תיכף אהיה טובה – אזרוק את כל החפצים המיותרים שמעלים אבק בבית, ואז אשתהה בחצרות אחוריות מחפשת את זכרם, מתנחמת דווקא בהם בינות לגבעולים הירוקים.

DSCN7753Lהנה יום חדש. שבת שלום. נלך לשתות קפה. עוד מעט יהיה סתיו נברך שנה טובה. אני זוכרת גם את הברכות שהמורה יפה כתבה בגיר על הלוח: לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. או במילים אחרות: השומעים אנחנו ריח שרביטים  חדשים?

DSCN7785L

 

 

 

 

 

הכלב צדק

עוד מזדמזם לי השיר של אתמול "קח אותי עכשיו לשם / דרך לא אדע" ממלא אותי, מדייק לי את עצמי, נותן ניגון למסע אל ארץ החצרות האחוריות. השכם בבוקר אני יוצאת לדרך ומציצה לחצרות של אחרים, ממציאה את הסיפורים שנשכחו בהן. מבעד לגדרות, שערים, שיחים ועלים נגלים קטעי סיפור, חלקי פאזל. המחיצות הללו שמסתירות, חושפות ומגלות, כמו מניפה של עלמת חן, הן שכבת פיתוי, התחרה של החצרות האחוריות. תחרת תיל, או תחרת עלים, רקמת פרחים שקופה ומעבר לה הסיפורים מכושפים יותר.

DSCN4983L

DSCN4450L DSCN5090Lושם, עומדת ומחפשת חרכים מפתים יותר, נזכרתי בסיפור של ביאליק מאחורי הגדר . חזרתי הביתה לקרוא בו  ומצאתי שם את מארינקא עומדת כמוני "והנה היא אצל המחיצה שבין שתי החצרות.  מיום שבאו הז'ידים לשם עשויה היא לעמוד כך יום יום הפוכת עורף אחורי הגדר, ראשה הקטן בין שתי כפות ידיה ועיניה מצומצמות בסדק. "  הסיפור כורך אותי פנימה לתוכו, עסיסי וחושני, שפתו מענגת ודשנה ובינו לשוטטות שלי בחצרות אני מוצאת את עצמי הפוכת עורף ליומיום, מאחורי הגדר של המולדת החדשה שלי, מעבר לחזית.

DSCN6046LDSCN1713L"יש באותו קרפף איזה כֹּחַ טמיר, מאַיֵּם וּמוֹשך כאחד.  מעֵין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומושכת מכל המחבואים, מכל השִׁיחין והבּורוֹת" במילים של ביאליק אני מוצאת את עצמי, את ההיקסמות המשונה שלי מהזנוח, מהנשכח. את הרגע הזה שלבדי, באפלולית הכחולה, אני הולכת בשביל רמוס למחצה אל מאחורי בית תל אביבי מצוי ואין לי מושג מה יתגלה; את הרגע הזה חווה גם הנער נוח "וכל עת שנכנס יחידי לשם היתה תוקַפתּוֹ מעֵין אימה מתוּקה של יִחוּד, כזה שהוא נכנס לחורבה" החצרות ממש קוראות לי "מתוכן נשמעת כעין רחישה וּזחילה חשאית של דברים סמויים מן העין".

DSCN4973Lבאחד הבקרים התקרבתי לפינת חמד שנחבאת בחצר. הכלב שהריח אותי מעבר לגדר נבח ונבח, בשחר השקט של שבת, שמעתי מתוך הבית קול גברי מנומנם נוזף בו: "די כלב, מספיק לנבוח, אין שם אף אחד" ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי כשעלה ובא לפני שקוריפין, הכלב של מארינקא "הכלב עצמו סמוי מן העין: עומד הוא קשור בשלשלת ברזל בתוך החצר מֵעֵבר לגדר, ורק נבחתו הרתחנית ועמה צליל ברזל באה משם על הולכי המבוי ומפרחת את הנשמה" התרחקתי בצעדים חרישיים וחשבתי לעצמי אבל אני כן כאן – פוסעת לי בארץ להד"ם של נעמי שמר:

ארץ להדם+אני כאן בארץ להד"ם שלי, בין הזמנים, בין לילה ליום, אור ראשון ואני, לקחתי את עצמי לכאן.  מסיטה את וילון הענפים והעלים ונוסעת מֵעֵבר.

DSCN7583Lבמיוחד כאן, בארץ חמדתי, נוכח בתוכי סוף הסיפור של מארינקא: "באחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקא? אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים.  בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל.  לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה.  וּלאחר סעודת החלב, כשנתיחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק."

 

"בארץ להד"ם" מתוך "סימני דרך – 121 שירים נבחרים" מאת נעמי שמר, הוצאת כנרת 2003, 2014 (הדפסה מיוחדת)
מי שרוצה להציץ מעבר לגדר – הנה הלינק לסיפור השלם בפרויקט בן-יהודה
http://benyehuda.org/bialik/hagader.html