שאלה של רומנטיקה או איך נראה פרח הלילך?

זה היה באביב כשיצאתי לי לחפש, לשוטט ולהציץ בחצרות.

רק כשחזרתי לאוטו וברדיו התנגן ״לי ולך״ הבנתי – יצאתי לחפש לי רומנטיקה בחצרות האחוריות של תל אביב. בשבת בבוקר שבתי לחצר שהתאהבתי בה מזמן ברחוב בילו 5 .

כנראה ששמעתי את ״לי ולך״ לראשונה בביצוע אריק איינשטיין וגאולה נוני הצעירים כל כך כשהייתי בת 9 או 10 (בדקתי את התאריכים כדי לוודא), אולי זה היה בשישי בצהרים כשהקרינו את ״סלאח שבתי״ במסדרון הארוך והצר של בית ספר היסודי? אני זוכרת את העוררות הרומנטית הראשונה שלי, כמו נתגבהו השמים להכיל את הכמיהות.

http://

ביומיום הלכנו לצופים ולספריה העירונית שהיתה אז צריף בלב חורשת אקליפטוסים, בחרתי ספרים לפי העובי – ככל  שהיו יותר דפים הפיתוי היה גדול יותר. קראנו ״נפנוף של מטפחת״ של ראובן קריץ, ואת פוצ׳ו ואולי קצת אחר כך על הרפתקאות אנג׳ליק יפת המחשוף שהתרחשו בצרפת ועל מסע קון טיקי רחוק הרבה יותר; עינינו פקוחות להכיר את העולם הגדול וגם ללמוד משהו על הדברים האלה שהיו מסתוריים ומרגשים שקורים בינו לבינה.

היינו כיתה ממש קטנה ובהפסקות היינו משחקים מחניים. אנחנו הבנות לבשנו מכנסי התעמלות מתחת לחצאית בית הספר הירוקה המכוערת ורצינו שיער חלק. היו לנו ״ערבי שישי״ במשולש הדשא שבקצה רחוב ארלוזורוב פינת דרך חיפה (נמיר היום). היתכן, אני שואלת את עצמי, שבאמת רקדנו בהם רקודי עם דרוכים ונרגשים מהחזקת הידיים?

הייתי ילדה חולמנית. היו אז שעות ארוכות בצהרי היום לחלום בהקיץ על איך ארגיש כשאריק איינשטייין ילחש באוזני ״כמה יפה פורח הלילך״, או אולי הוא יאמר זאת אחרת? ממילא לא ידעתי בעצם איך בדיוק נראה פרח הלילך, אבל הבנתי את ריחו וצבעו, את הלי ולך שהוא נושא איתו. פרח הלילך היה מילת קוד, מפתח לעולם קסום, כמו רקיקים או זבדה שקראתי עליהם ונדמו מטעמים שאין כמותם, או בד פופלין שרציתי בכל מאודי למרות שלא היה לי מושג איך הוא נראה.

האם הפיתוי לשוב, לבקר אהבות ותיקות הוא דרכה הערמומית של הרומנטיקה למשוך אותי אל חיקה?

יצאתי לשלושה מסעות גילוי בחצר הבית הזה ובסביבתו הקרובה. הראשון עורר בי את התשוקה, את געש ההיסחפות, שמתגברים על ההיסוס הבוגר, לפסוע על עלים יבשים, בין עציצים דהויים וכסאות מתפוררים.

המסע השני בורך באור השחר, מטשטש ומכחיל, כמו פילטר שקוף ומכשף, קצר מועד ובר חלוף. יופיו בזמניות החמקנית שלו. שקט וציפורים. פנסי הרחוב עדיין דולקים והשמש עוד לא זורחת. אור ראשון, מייד אחרי הוורוד הפעור. 

אולי הרומנטיקה שלי בגילי היא לחפש הפתעות וגרוטאות בחצר אחורית בשבת השכם השכם בבוקר.  

והמסע השלישי? בו מצאתי שמאז ביקורי האחרון החצר זָקנה והוזנחה עוד יותר אפילו, אבל לא סר חינה בעיני כלל וכלל. נמשכתי אליה כמו עש לאור לילי. התריסים של הבית היו סגורים בדיוק כמו בביקור הקודם שלי, מזמן. דמיינתי שהבית הזה ריק ונשכח והעזובה מעידה על כך (למרות ש…בעצם היתה כביסה טריה למדי תלויה).

אבל מכיוון שהפעם הזאת אחרתי לקום והגעתי בשעה יותר שפויה, פס הקול היה אחר – נשמע מבפנים רדיו. ברור וחזק. יש שם מישהו… מישהי? אני יכולה לספר לעצמי איזה סיפור שאני רוצה שיתחבא מאחורי התריסים המוגפים המאפילים עליו, עטוף בעזובה תל אביבית פתיינית.

במסעותי אלה מצאתי ארנבת ופרחי בוגנוויליה וורודים, כמושים, חתולים שהביטו בי ושתקו, אופניים נושאים מטען של עלים חומים, אופנוע חרב מוטל על צדו – מזכרת לטיול ישן, מדרגות סדוקות, מסקרנות; תנור הסקה ישן (בויילר) בוער ורוחש, וכסא לידו ממתין דומם ומתחמם, כמו נלקחו מנוף של ספרות רוסית; ציפורי גן עדן מזדקנות בצל מזגנים, ושביל ללכת בו, שביל האבנים הצבעוניות ואני דורית בארץ עוץ שלי.

ובקצה השביל חידה: אז איך היא נראית הרומנטיקה הזאת שאני מחפשת?

* אני מגששת באי-בהירות ראשונית. האם היא ערפול התבונה לאור הנרות המרצדים? כי מהי הרומנטיקה אם לא אותו הדבר בטשטוש חינני? הצילומים ראשונים בשחר החיוור, המבוייש – מעורפלים כמוה, האור עדיין אינו בשל. האם האובך המעושן חיוני לרומנטיקה? 

* האם כל כולה התבוננות מבעד לוילון תחרה שכזה? לגלות את המוסתר?

* מציאת לבבות נחבאים בין צללי העלים, במקומות לא צפויים?

* פרחונית, צבעונית? או בעצם ורודה? האם כמו נרקיס אני רואה בה את עצמי, מוצאת בה את ההשתקפות שלי?

* האם כמו כיסא היא מחכה שאתיישב בתוכה, אשקע בה?

* האם היא זקוקה לעוד מישהו? האם היא מכילה תחזית/אפשרויות של ביחד? אני מוצאת בחצרות עוד ועוד עדויות לזוגיות.

* האם היא מובילה בדמיוני לכורסא ובית? חלומות של מנוחה ונחלה מלווים בחבלי כביסה?

* או אולי עיקר העניין הוא להיות תלויה על בלימה, מסוחררת? קריאה מהדהדת ואנקת גבהים?

* ההתרגשות שלפני פתיחת שי ארוז במיוחד בשבילי?

* שמא היא מַגְבר שצובע את הדמיון בצבעים סוערים יותר במבט לאחור? סוג של דיעבד?

* מסיבה שהיתה? האם שרשרת המנורות הצבעוניות מעל הכסא המוטל הפוך, היא זכר לסערה של אמש, או למשהו אחר? מגרפה מוכנה כבר לפנות את השאריות/הזכרונות, את קלות הראש.

אני מחפשת וגם מוצאת חתולים, אהובי נפשי תמיד, הרי בזכות חתולתי האבודה הגעתי לכאן, לארץ החצרות האחוריות. החתול מביט בי רגע לפני שבורח ומשאיר אותי עם דלי תקוות ורוד.

אני עדיין חובבת רומנטיקה, למרות השם הרע שיצא לה, למרות תופעות הלוואי הכואבות שלה. בסופו של דבר אני אומרת לעצמי בעצם זו תאורה, פילטר-נפש. האור (או היעדרו) הוא הרומנטיקה שלי – הוא יכול להקנות נדירות לרגע. הוא הקסם: זהוב בזריחה וכחול לפניה, אדום בשקיעה ומלהיב כשהוא חודר בדרכים בלתי צפויות. כמו חיזור הוא מרצד, מחניף, מסנוור או מחביא. הנה כאן גן הילדים נראה כמו קרקס מסיפור אחר לגמרי באור הפלאי, הנה הנה כנפי פיות באור המרצד בינות לעלים.

הבוקר מבשיל: לרגע הלבן המסנוור מדי, ואז האור נהיה פרגמטי, נטול מה שהאיטלקים קוראים גרציה. התיתכן בכלל רומנטיקה באור השמש העזה? היום המפוכח, הבהיר מאיים למחוק לה כל זכר.

זמן לשוב הביתה לשתות קפה בקינמון, להיאחז בשובל הרומנטיקה במוסיקה – לשמוע The shadow of your smile בביצוע של Dexster Gordon

ואם רציתי קצת לסובב את כפתור העוצמה של הרומנטיקה אפשר לשמוע את פרנק סינטרה, את צל חיוכך, כל מילה ברורה, מדוייקת, נופלת כמו עלה שלכת הישר ללב.

ממילא, הגיע הקיץ התל-אביבי והצמית כל לבלוב. להתראות בסתיו, רומנטיקה.

באור

לרינה בתודהֿ|

לקום. לצאת החוצה. לשתות קפה עם חברה ולדבר. לראות, להסתכל, לצלם. להיות באור. זה מה שאני אומרת לעצמי, נותנת לעצמי הוראות.

DSCN9589L

DSCN9675

DSCN9692L

השבת בוהקת בצבעי יום-חורף-תל-אביבי-אחרי-גשם. אני מרגישה עירומה בלי הכסות של השקט שאני מורגלת לצלם בתוכו, שקט של העיר רגע לפני שהיא מתעוררת, כמו חשופית מתקשה לצאת מתחת לפוך של אור השחר הכחול. ואז מצעד מהוסס בחצרות הראשונות שאני מציצה בהן אני מגלה שאפשר להיסחף על ידי האור, להיבלע בצל, ללכת בשבילים הלאה, פנימה.

DSCN9610L

האור והצל משחקים, מרצדים, מציירים. האור העז משחק עם היעדרו, הופך את היומיום לדרמה חגיגית. את שמחת היופי אפשר למצוא גם בשבת בצהרים, בחצרות אחוריות ובגינות חבויות, מאחורי הבריכה, בצמחי הבר שעולים אחרי הגשם, עוטפים את הקרקע בירוק, כמו מרבד חגיגי לרגלי המציאות.

DSCN9683L

DSCN9627L

כשאחזור הביתה  ואתיישב ליד המחשב להוריד את התמונות אלו המלים הראשנות שאראה:

Picture 1L

רמת אביב המנומנמת הוותיקה, הבלויה, הירוקה נראית כמו צוירה במכחולי האימפרסיוניסטים. אפשר להתגעגע לז'יברני שמעולם לא היייתי בה. אפשר לפגוש נמר של רוסו.
DSCN9655L
DSCN9718L

DSCN9628L

לראות. להסתכל. לזכור.

הציורים שקיימים אצלי בראש – מונה, מאנה, סֶרה – מופיעים באור השמש הזאת והופכים את אחורי רמת אביב הישנה למחוז חפץ. איפשהו בנעורים התאהבתי באימפרסיוניסטים. התאהבתי בדשנות של צבע השמן על הבד, באור הקורן מתוך תנופת המכחול; בקסם שנוצר כשמביטים בבד, מתרחקים ממנו ומתקרבים אליו, ממופשט לפיגורטיבי, מכתמים לתמונה שלמה. שמחת אור וצבע. אור וחושך.  שנים אחר כך כשגרתי בניו יורק אני זוכרת שהייתי חוצה את סנטרל פארק, עולה במדרגות המטרופוליטן כדי לשבת מול ערמות השחת של מונה המצויירות באור המשתנה, רק זה. וחוזרת שבֵעַת אור לדירת הסטודיו ברחוב 89 בצדו השני של הפארק.

DSCN9629L

אני מפנה פני לאור, מסתנוורת לרגע מפזמת לעצמי "רב האור והתכלת וכולי בהם טובלת. היום." המלים של נעמי שמר שפורצות אל האור מדייקות, קוראות לדבר בשמו. האור, אני חושבת לעצמי, האור הזה הוא צלול ואמיץ. ובעיקר ברור. הצל מספק לי מסתור מהקיטש, הצל החריף, חד המבע של צהרי היום.

DSCN9703L

DSCN9711L

DSCN9715L

השבילים הרמוסים בין ברודצקי לרידינג לוקחים אותי לשערים שייפתחו ולבתים מאגדת ילדים שאולי קראתי פעם. פינות חמד מתגלות, כסאות שמזמינים אותי לשהות רגע. משוטטת ועוקבת אחרי השבילים ומגיעה לגינה חבויה בין בתים ועצים. ושם בגינה פיקניק על הדשא או אולי ארוחת בוקר של יום ראשון בנוסח מקומי.  שקית נילון מוארת, זוג יושב על ספסל. תמונה אימפרסיוניסטית.

DSCN9728L

לחשוב על רגעים נדירים, בהם היופי חריף והנשימה מתמלאת טעם מנתה רענן. למצוא לזה מילים.

DSCN9646L

נזכרת ברשימה שכתבה איילת שמיר בזמנו על תרגום חדש ל"גברת דאלווי"*:
גברת דאלוויי – אשה שנכנסה לשנה ה-52 של חייה חדה כמו חץ, אשה ש"חשה קרבה משונה לאנשים שלא דיברה איתם מעולם, לנשים מסוימות ברחוב, למישהו שניצב מאחורי דלפק – אפילו לעצים ולאסמים"; ושעדיין, למרות גילה המתקדם, ואולי דווקא בגללו, יש בכוחה להקסים את כל מי שבא עמה במגע, גברים ונשים כאחד, היא הדמות שנושאת את שמו של הרומן. 

"האם גבר יוכל להבין את מה שהיא אומרת? את מה שהיא מתכוונת לגבי החיים?" מהרהרת קלריסה דאלוויי בצוהרי הרומן והיום, "איזו משמעות יש לזה לגביה, לדבר הזה שנקרא חיים? היא לא יכולה להעלות על דעתה שפיטר או ריצ'רד יטרחו לערוך מסיבה סתם ככה, בלי שום סיבה." היא מהרהרת. ולמה שיבינו? הם חונכו להיות גברים תכליתיים – ואילו האמנות שלה אינה זקוקה ל"סיבה". האמנות שלה היא סוג של תשורה, של מנחה, "לצרף, ליצור; אבל מנחה למי?" היא תוהה, "אולי מנחה לשם מנחה. בכל מקרה, זה הכישרון שלה."
את כישרון הוויטאליות הנדיר הזה שהעניקה וירג'יניה וולף בנדיבות למרת דאלוויי – לחגוג את החיים ולהעניק אותם כמין מנחה לשם מנחה – היא לא היתה מסוגלת להעניק לעצמה.

DSCN9726L

הייתי בערך בת גילה של גברת דאלווי כשחזרתי בעקבות הרשימה הזאת לקרוא את הנובלה באנגלית, בספרון קטן ורב קסם שקיבלתי מאבא שלי. כריכתו ירוקה (או אולי מפוספסת) ומעוצבת בסגנון קלאסי, שולי הדפים צבועים זהב. רציתי לדפדף בו שוב, לצלם אותו כדי להראות כאן וכמובן שלא מצאתי אותו.

צריך לחפש. 

התאהבתי בספרון היפהפה, בוירגי'ניה וולף שוב ובקלריסה דאלווי עצמה, וכדרכם של האוהבים נמלאתי חיות והתפעמות מהמִנחה שהעולם נותן לי – מלים ואור.

DSCN9757L

יצאתי מן החצרות אל הכביש. מונית הגיעה לפני שהספקתי לשבת על הספסל, להוציא את הנייד.  עדיין הייתי בזמן קסום. המשכתי לדבר לעצמי, לבקש: שלא לאבד את מאור עינינו. שלא לאבד את מאור פנינו.

DSCN9690L

* כאן אפשר לקרוא את הרשימה המלאה של אילת שמיר http://www.haaretz.co.il/literature/1.1320067