אחרי הגשם. תקרית.

הגשם ירד כל הלילה. שמעתי את המים מכים בחלונות. אני אוהבת את הגשם. אפילו החושך הרגיש רחוץ ורענן. קולות הציפורים חדרו את השקט.  באור המועט ששבר את החושך אפשר היה לראות את הצלליות של הציפורים, ציפור אחת עמדה על הדקל שמול חלוני.  איזה עורב עקשן קרא וקרא כאילו היה תרנגול – שימי לב, שימי לב.

אחרי לילה של נדודי שינה השחר מבטיח. אני אוהבת את השחר.

פנסי הרחוב עדיין דולקים, שארית ירח. אני שותה כוס תה ורואה מחלון הבית את האור הראשון, כחול ופלאי עולה. חמש עשרה דקות של אור כחול יש בכל שחר. אני מבינה שאגיע לחצרות, לארץ המקלט שלי רק עם אור ראשון.

 

 מבעד לשקט החרדה מבקיעה. יש מועקה אפילו באוויר הטרי. בדרך הרחובות ריקים, הכביש רטוב ואחרוני המבלים נאספים. הרדיו מכוון ל-88, מוסיקה שאני אוהבת ובכל זאת אני מחפשת לשמוע חדשות. ואז אני מסיטה את המילים שאני שומעת הצידה כמו שיער שנפרע, אבל הדברים חוזרים ונאספים כמו הציפורים של היצ'קוק על הגדר .

אני יוצאת מהמכונית ומתחילה לשוטט בחצרות  האחוריות של רחוב חובבי ציון, להסתתר בשקט, לברוח לפינות העזובות לנפשן. האויר עדיין לח ואפלולי, האדמה רוויה, במרזבים רוחשים המים ומהעלים הרטובים מטפטפות טיפות גדולות.

כשהייתי ילדה כל כך שמחתי בגשם הראשון, הייתי לוקחת את מטריה ויוצאת מייד, נניח לקנות מחברת בחנות של מודי. ברחוב דפנה שלא היה סלול עדיין היו נקוות שלוליות ענקיות והיינו בודקים אם עומק המים עובר את גובה מגפי הגומי שלנו, חוזרים הביתה בגרבים רטובים וצחקוקים.

לוח מתכת ישן וחלוד נותן מחסה לשלוליות חדשות. פסי העץ, צד התפר של משהו שאולי היה פעם שלט ישן, ממסגרים תמונות. בשלוליות משתקפת עירי. גם אני. עולם הפוך. הבתים במים, מעוטרים ברקמת  אזוב ושלכת. בשלוליות מצטיירות תמונות יפות, במים נגלית לי מציאות מדומה. מחר הכל ייעלם. לא יהיה במה להיאחז.

 אני אחוזת קסם, המלים של זלדה נותנות צורה ושם לתחושות המשוטטות אצלי: "צריך להתחיל להיפרד מן הזיו שבשמַים ומצבעי הארץ, לעמוד לבד מול אילמות המוות, להיפרד מן הסקרנות, להיפרד מן המלים – מכל המלים, ששמעתי וקראתי. ומן המים, שראיתי ושלא ראיתי. למות מבלי לראות אוקיינוס, להיפרד מאוויר הלילה ולהיפרד מאוויר הבוקר…" מתוך "ציפור אחוזת קסם".

 

 

אני מצלמת את ההשתקפויות שוב ושוב,  כאילו יש בהן ישועה, כאילו הן הדבר האמיתי. נשארת עוד קצת עם שאריות הגשם, מכל זווית תמונת המים נראית אחרת. הצעדים שלי מרעידים את המים ואני חושבת על הפעם ההיא, הייתי אישה צעירה ובערב אחד ראיתי את התהום השחורה הפעורה מתחת לקרח הדק של המציאות שעליו אנחנו פוסעים, את הלבה האדומה של תוך כדור הארץ. נזכרת בשיחת הטלפון הנוראה שקיבלנו משוטר אמריקאי במוצאי יום כיפור 1983.

ומאז בכל צעד אני רואה את הסדקים בשכבה הדקה שמכסה את התהום והשחור פוער פיו כמו העורבים שקוראים וקוראים עם שחר, על הירקון הרחוץ בגשם ראשון של חורף 2014.

והאור עולה .

המלים של אבידן אוחזות באימה וכמו צורפות אותה באש ליופי.  חדות ושקופות כמו בדולח. היופי הזה ממריא עם הרחובות, פותח את השמים, מפייס את הלב. אפשר להתחיל את היום.

ליעל ברש

1983-1955 

בדמי ימיה

 

 

פעמון זכוכית / גן לירי

ירושלים, יום חמישי, שלוש וחצי לפנות בוקר. התרנגול קורא בלילה השחור. הנייד מכוון להעיר אותי בחמש וחצי. אין בו צורך. אני מחכה, שוכבת ערה. ערה וטוב לי. אני נזכרת בנדודי השינה שקראתי עליהם, של סילביה פלאת' למשל, לילות לבנים שהולכים ונטרפים. הייתי בת עשרים כשקראתי את פעמון הזכוכית. נורא התענייניתי בשיגעון. נגעתי בו בקצה האצבע כמו בלהבה. לא השתגעתי אז, וגם עכשיו לא ממש, מלבד העניין הזה עם החצרות האחוריות – איזה פריעת סדרים מפוארת אני מוצאת שם. כך במיטה הזרה לי בין מצעי הפלנל בחושך, אני מחכה לפגישה באור הראשון, הכחול. נסעתי לירושלים להיות עם חברה אהובה. לפגוש חצר אחורית.
חושך גדוש בשקט. אני פותחת את השער במפתח שהופקד בידי, מדרגות, המעקה קר מאוד למגע והנה החצר. אני יוצאת אל עצמי.

ובשקט הצלול אני רואה אותו, מחכה לי. פעמון זכוכית. פעמון חירות. כנגד השמים הכהים, הירח מכשף, פסי מתכת מסמנים גבול, אומרים עד כאן ומכאן, והוא בוער.

אנטוניו מוניוס מולינה, סופר שהתאהבתי בו מקריאה ראשונה, אמר בראיון שקראתי לא מזמן דברים שמבהירים לי איפה אני: "נמצא בתהליך כתיבה, ברגע שבו אני כמעט רואה קצה של אור, אבל החשיכה עדיין אופפת אותו. כשאני סביב משהו אבל לא ברור לי עוד מה התצורה שלו – זו נקודה בתוך רגע יפה וקצת מטריד שבו אני כמעט לא יודע דבר. לבלות יום שלם בניסיון להגיע למשהו ללא הצלחה יכול להיות מרגיז, אבל בטווח הארוך מדובר באחת ההנאות הגדולות של החיים; לא למצוא את הסיפור בכוח, אלא להיתקל בו במקריות נפלאה. תמיד להיות ער וערני; דברים מוצאים את דרכם לסיפור באופן מקרי וזה מה שמצית אותו".

הפעמון חיכה לי מאחור כדי לשזור את החצר הירושלמית לכדי מחשבה שלמה, להצית בי את המילים האלה. באור המכחיל, בין הירח לאורות העיר הבוערים בצמחיה שניצלה מהשלג הוא נראה קפוא.

"קִפָּאוֹן בַּעֲלָטָה.
אַחַר נוֹצַק הַכְּחוֹל הָעַרְטִילָאִי
מִגִבְעַת–הַטֶּרֶשׁ וְהַמֶּרְחַקִּים.."
(מתוך אריאל, סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

מוציאה את השורות מהקשרן, תולשת אותן כמו עלים מפרח, ממוללת את המילים בפי, האם הן המילים שמחדדות לי את הרגע? צורפות אותו לבדולח? הכל מותר לי כאן. בשעה הכחולה של החצר האחורית.

אני חוזרת לחדר להתחמם, מחכה שהאור ישנה צבעו למחזור נוסף של צילומים.

כָּל הַלַּיְלָה הִבְהֲבָה נְשִׁימָתְ הַמְרַפְרֶפֶת
בֵּין הַשׁוֹשַׁנִּים הַנְּמוּכוֹת–וְרוּדּוֹת. אֲנִי נְעוֹרָה לְהַקְשִׁיב;
יָם רָחוֹק רוֹגֵשׁ בְּאָזְנַי.
(מתוך זמר בוקר של סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

הבוקר כמעט כאן, פלח ירח עוד מאיר, חיוור, עוד רגע ידהה אל אור היום שמווריד בפתח.

זֶהוּ אוֹר– הַדַּעַת, צוֹנֵן וְכוֹכָבִי.
עֲצֵי–הַדַּעַת שְׁחוֹרִים. הָאוֹר כּחֹל.
הַדְּשָׁאִים מִתְפָּרְקִים אֶת עֲקָתָם לְרַגְלַי, כְּמוֹ הָייתִי אֱלֹהִים,
מְעַקְצְצִים אֶת קַרְסֻלַּי וּמְמַלְמְלִים נְמִיכוּת–רוּחָם.
[…]
הַלְּבָנָה אֵינָה כְּלָל מָבוֹי, הִיא קְלַסְתֵּר בִּזְכוּת עַצְמָהּ,
לְבָנָה כְּפֶרֶק–אֶצְבַּע וּנְבוֹכָה נוֹרָא.
הִיא גּוֹרֶרֶת אֶת הַיָּם אַחֲרֶיהָ, כּמוֹ פֶּשַׁע עָכוֹר, הִיא שְׁלֵוָה
בּפִּהוּק הַמְּעֻגָּל שֶׁל מַפַּח–נֶפֶשׁ גָּמוּר. אֲנִי מִתְגוֹרֶרֶת פּׂה.
פַּעֲמַיִם בְּיוֹם רִאשׁוֹן מַרְתִּיתִים הַפַּעֲמוֹנִים אֶת הַשָּׁמַיִם —
שְׁמוֹנָה עִנְבָּלִים גְּדוֹלִים מַכְריזִים עַל תְּחִיַּת–הַמֵּתִים.
לְבַסוֹף הֵם מַקִּישִׁים בְּפִכָּחוֹן אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם.

(מתוך הלבנה ועץ-הטקסוס מאת סילביה פלאת' בתרגום שמואל רגולנט)

החתול ששוחחתי איתו פונה לחצר השניה, אני משאירה על המפתן במרפסת את הקרוקס עמוסי הבוץ ושאריות העלים, לחים למגע, חוזרת לחדר החם, מכנסת את החצר לתוכי, נרדמת כמו תינוקת בפלנל הרך, מקפלת בתוכי את הגן הכחול הלירי כמו רחש הים בתוך קונכיה.

בוקר אור.

כחול

חמש בבוקר. שבת. מכושפת אני מתעוררת אל  הרומן האפלולי שלי – חצרות אחוריות.  אני מחכה לאור ראשון בחצר אחורית.

בפעמים הראשונות בקרבת הבית, עדיין בעקבות רוח הרפאים של חיפוש החתולה, אבל כבר מצאתי את המולדת שלי. בהפתעה גמורה מצאתי את עצמי מרגישה בבית בחצרות האלה.
אני נזכרת במלותיו של קארבר:
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו."
( תרגום : עוזי וייל)

כאן בחצרות האלה מצאתי לאן אני רוצה להפנות את המבט: מעבר לחזית לצד התפר, לדברים שהושארו מאחור לא פתורים.  והידיעה שאפשר לקחת את התמונות של הגילוי הזה הביתה  היתה בשבילי אותו רגע של חסד.

בשעה הזאת בחצרות עדיין דולק אור החשמל הלילי.  הציפורים מתעוררות, נשמעות היטב בשקט הסובב. יש קרירות טריה באויר. הזמן שלי מתגלה לי.

הטשטוש של תמונות השחר מרגיש לי מתאים, כמו טרנינג ישן. לעולם כזה אני פוקחת את העיניים, לפני שאני מרכיבה משקפיים. ובכלל, קצוות חדים וברורים יכולים לגרום לי אי-נחת, איזה רפיון בשולייים אוסף אותי אליו ברוך.

אור בחלון בודד  ואני תוהה אם זו מאחרת בנשף או משכים קום. מה יגידו השכנים? כלב נובח. הנה אני פרומת שער, בקרוקס מכוערות משוטטת מאחורי החיים שלנו ומנסה למצוא משהו. חושבת על המכורבלים ומקווה שישארו שם במיטותיהם, שלא יעיר אותם קול הכלב הנובח או קולות הענפים המתפצפצים תחתי  שמא יקומו לשתות קפה ולהציץ בחלון. הצורות הולכות ומתגלות באור המכחיל.הבוקר עולה, האור מתחיל לבעור – זה האות בשבילי להתכנס . אני חוזרת הביתה דרך הפארק .  חוזרת להתכרבל שׂבעת חושך ואור ראשון.
ועם הקפה אני יושבת נרגשת ליד המחשב לראות את ארץ הפלאות שלי ומגלה את האור הכחול. מעט אור היום שבצילומים כחול, ממש כחול. השחר נפער כמו הבטחה בחושך. ללא כל ספק רגע של חסד, פיסת גלויה מן המקום שלי.