לכו בעקבות הצבע | Follow the color

DSCN9831L

DSCN0132L

DSCN0857 Lאם החצרות האחוריות הן המולדת שלי, הצבעים הם שפת האם שלי, אהבת ילדות. אני מרגישה בצבעים, חושבת בצבעים, מסדרת בצבעים, אוהבת צבעים –  יש מהם שנפשי קשורה בהם מאז ומתמיד ויש כאלו שאני מתידדת איתם משך הזמן. הכחולים, הירוקים והטורקיזים (כמו שמים, כמו מים מרגיעים, משקפים, נושמים) משמחים אותי תמיד והחרדל חביב עלי בתנאים מסויימים – נניח בשכנות ל…  באור מסויים…
וגם כאן, בחצרות האחוריות הולכת בעקבות הצבע.

DSCN0386L

DSCN9665L

DSCN1176L

DSCN8737L

DSCN0877L

DSCN0882L

בחצרות האחוריות אני מוצאת צבעים שאין להם שם, של הדברים שהיו פעם, את חלודת הזמן, את הפטינה של הנפש שמתעייפת, וסדוקה מוצאת לה מחסה בין הדברים הפגומים. צבע הדברים הוא חלק מהמהות שלהם.
צבעים פורחים בכל מקום. שקית נילון ורודה שהושלכה היא פרח צבעוני בנוף החצרות האחוריות, דלי פלסטיק זוהר באור השמש כמו איזמרגד, כדור אבוד בוהק ומאיר את הבטון בסומק לא צפוי.
שם בין הדברים שנשכחו ונעזבו לנפשם הצבע הוא שחקן מרכזי – הוא זה שבוחר במי אסתכל ראשון, הוא משוא הפנים,  הפרוטקציה,  ה״בלי תור״. הוא מספר סיפורים,
מעלה רגשות מבין הסדקים והגיבורים שלו יכולים להיות ענווי הארץ.
בלון

DSCN2005L

DSCN9454L

DSCN3653L

DSCN9598LDSCN6216L

DSCN4046L

DSCN1713L

DSCN3863L

בר גיורא

DSCN0081Lוילון ורוד בהיר מאפשר הצצה פנימה, ממסגר באופטימיות רכה גן פלאות – חתול ג׳ינג׳י מנמנם על כיסא כחול, ציפור כחולת צוואר מביטה בו (בתמיהה?) עיטור כתום במורד צווארה מהדהד את פרוות החתול,  גן ירוק (כמה גוונים של ירוק אני יכולה למצוא כאן?), דלי אדום מנץ מאחור ומשוחח עם סרט אדום שתומך במוטות העציץ. גם העציץ כחול. עכשיו גיליתי את הכיסא הכחול השני, למי הוא מחכה? ממציאה לעצמי את שיחת הצבעים

DSCN1377LDSCN0876L

DSCN6291L

DSCN1477LDSCN1037Lלפינת הקיר צבע מחוספס, מרגישה את זה בעור, את מגע השכבות המתקלפות. הזמן שלו צבוע במשטחים אפורים, זיזים בגווני בז׳ והצללה בחומי חלודה. יעה ורוד, חמוקיו חלקים, מחייך אלי מבין מצעיו (אפורים בהירים, תיפור תכול), שולח אותי לוורודים אחרים – שקית מושלכת, פרחים שנמאסו,  עדיין לא נבולים לחלוטין (מי זרק אותם? מה הסיפור שלהם?). אני מתענגת על משחק שזירת התמונות זו אחר זו, הקצה של האחת קורא לבאה שתבוא אחריה… הנה מגיעים גם הצהובים ואחיהם הכתומים, נוספים הירוקים, תכלתים וסגול להשלמת גווני הקשת,  ובתרועה רמה כמו סימן קריאה שמח להדגשה יתרה – האדומים!

DSCN9853LDSCN3687L

DSCN1083L

סוקולובומה אני רוצה לומר בעצם? אני מנסה  לומר בפה מלא, גם אם בשקט – הרבה יופי חבוי הרחק מן החזית, ועלינו חובת המבט. אני מתאמנת בלנקות את המבט מדברים שאני יודעת, מנסה לא לערבב יופי עם כסף, צבע עם מוסכמות. מחפשת דרכים לאפשר למבט שלי חירות.

כל הצבעים כולם הם המענה של הדברים לאור, שיחה עם המוח ועצבי הראיה. הצבעים שאנחנו רואים תלויים בחפצים שיחזירו לנו את האור. גופים שבולעים את כל האור מרוקנים את מבטנו מצבעים, עוטפים הכל  בשחור, משאירים אותנו בחשיכה.

בדרכי זו אמירה חברתית. אולי אפילו פוליטית (או בעצם הכול פוליטי).
יופי הוא דבר שבוחרים לראות.

DSCN3266L

הדרך הזאת מוקדשת לאפרתי שלי, שצובעת את עולמי בכל הצבעים כולם

 

ומכיון שעוסקים בצבעים אני לא מצליחה להתאפק ולא להרחיב מעט, להוסיף כמה בונוסים:

כבר כשהייתי ילדה כל כך אהבתי  צבעים, שסידרתי שיצאו מהברז

d+ faucet rainbow Lבנצי הוא Elmer מככב ללא ספק!

5.-Elmer-wind-005Lחיוך לסיום – תראו מה שצבע יכול לעשות! בלתי נשכח 🙂

 

 

 

 

תכשיטים לתשרי

כמו לתפוס פרפר במעופו ( מתוך דברים של אגי משעול על המוזה)

אמרתי לרונית: בואי נלך לצלם סוכות. עמית סיפרה לי שיש לא רק תרנגולים אלא גם המון סוכות ברחוב שלה, בתל כביר. בואי ניסע בשבת השכם ונראה… עד שנה הבאה לא יהיו סוכות שוב. זה אירוע חצרות אחוריות שנתי – חגיגה!

DSCN3277L

ללכת בשתיים זה קצת אחרת. התחלנו ממש בחשיכה, נפגשנו בפינה בחמש וחצי. העיר שקטה וחשוכה כמו שאנחנו אוהבת, עוד מעט יתגלו הדברים. יצאנו מהמכונית בחושך, בהתחלה אין שום תחושת כיוון, או תמונה מנטלית של הסביבה. אפשר להרגיש ממש כמו מגלות ארצות כאן, ברחוב ארבר, בעצם קרוב מאוד הביתה. פה ושם מבליח אור – בסוכה בחצר, בחלון בודד. העיניים מתרגלות לחשכה ואז ראינו גם את  הסוכות החשוכות. כמה מהר לומדים להבין את הסימנים של הארץ החדשה הזאת – בסוכות המוארות אין איש ואילו בחשוכות – ישנים אנשים, מכורבלים בשמיכות. אנחנו מדברות בלחש, מנסות לא להפריע את מנוחת הישנים בסוכות, אילו הבוטחים בחצרות. ככל שהסתכלנו יותר – מצאנו עוד ועוד סוכות. לחושך שפה משלו, קל לקרוא בה איום. אבל בשתיים זה קצת אחרת – האיום הוא נושא לשיחה, השקט מעט פרוץ.

DSCN3241L

DSCN3258L

DSCN3266L

סוכות זו הזדמנות טובה ללוש קצת את עניין הארעיות. לשוטט במחשבות, למולל, להרהר סתם ככה. אנחנו מפשילות בדים, מציצות פנימה בסדקים ומוצאות בפנים סימנים לחיים של אחרים. שכבות של שקיפויות ומחשופי וילונות מפתים אותי לצלם עוד ועוד. הרגע הזה החולף, המציצני מציף אותי בתרגשות. הנה אנחנו אורחות בסוכות (אושפיזות?), אמנם לא מוזמנות, ובכל זאת.

DSCN3262L DSCN3337L

DSCN3385L

הן צצות אחרי יום כיפור, בחצרות, במגרשי חניה, במרפסות. ארבעה קירות דקים, חלון ולפעמים וילון, כסא, שולחן – כמו בציור ילדים. אוכל על השולחן וזהו, בית? שלד של בית, לפחות בית זמני. הסוכות בחצרות ובמגרשי החניה רובן מהזן הנרכש מוכן  –  ״סוכה לנצח״. החג הזה במהותו הוא החלטה מוסדרת וקבועה מראש לחגוג את החולף, תכנון של זמניות. בין החג לסתיו שבא אחריו מקופל הארעי ונח, מאופסן, מחכה .
אני נזכרת שכתבתי שיר על סוכות, כל כך מזמן שהלב ממאן להאמין שזו הייתי אני. כשבאתי הביתה אפילו מצאתי אותו, הנייר מאוד ישן, אבל המלים עוד שם, בכתב שהיה שלי פעם. בת כמה הייתי כשכתבתי על גיל שבע עשרה כאילו זה היה מזמן, בת שמונה עשרה וחצי? כמה זמן לוקח עד שרגש  חובק כל הופך לזמני?

d suckot partLלאט לאט החשכה נמהלת באור. שום דבר לא נשאר כשהיה. ממגרש הכדורגל השכונתי נשמעים קולות נערים משחקים – עוד לא הלכו לישון או כבר קמו? הבוקר שעולה מאפשר לראות את הפרטים – בחצר אחר חצר אנחנו מוצאות אוצרות – לבבות בקרעים, ציפור מכמירת לב, פרחים שצומחים לתפארת האנטנות.

DSCN3316L

אבל מה ששובה את לבי יותר מהכל הוא התשוקה, הצורך הנפלא לקשט את הארעי, בר החלוף, לעטר אותו בצבעים וביופי, לתת בו חותם אישי. גם הקישוטים כאן רובם זמניים, פגיעים לזמן ולאקלים ועשויים ביד לא מקצועית מחמרים מתכלים. כמו פרפרים – תכשיטי הסוכות מבריקים ביופי קצר מועד. אולי כוחו של הרגע בדיוק בכך. הנה אני מנסה בצילום לתפוס את הבזק הצבע הזה, לשמר את הבוהק, לקחת אותו איתי.

DSC00727-1L

DSCN3374L

DSCN3353L

אני מוצאת את עצמי חושבת שדווקא בחג הזה שבו אנחנו מצווים על שמחה יותר מאשר מכל חג אחר ״והיית אך שמח״ ושמחת בחגך״, מתבהרת איזו מסקנה מטרידה (מבהילה במיוחד בשבילי חובבת המוכר והקבוע. ימים רבים כל כך אני נשענת על נוחות השגרה): בר החלוף, המשתנה, זה שיתרחק בעוד רגע –  הוא זה שפותח את הדלת לשמחה, מאפשר לה לנבוע, לנשוב פנימה.

רוח קל נושב בבדי הסוכות. אפילו בשעה המוקדמת הזאת חם, אבל  יש באויר כבר רמז, אוושה של סוף הקיץ. הגשם שאנחנו מבקשים עליו, שאולי יבוא אלינו, אל סוכות הסתיו, יטפטף פנימה בינות לענפי הסכך, במירווחים. הגשם שיביא את השינוי שאני מייחלת לו מכל – השינוי באוויר, התחייה האביבית של החורף התל אביבי ואיתו  ״אחרי החגים״ הידוע, ההתחלה השנתית של השגרה. התחלות שיהיו מצע שעליו יצמח שוב הארעי, בחצרות וגם בי.

DSCN3403L

מנפלאות נוי הסוכות וקישוטי הבמה – בין שלגיה למטאטא שמחכה בפינה, בין כסאות הפוכים לתחילת היום – מצאתי חבר ותיק!  בזמן שאני צילמתי אותו ואת הרימון המעורסל לתפארת, רונית צילמה אותנו יחד, ולשמחתי המופתעת אני ממש מחבבת את עצמי בתצלום (תחת והכל)…

DSC00727-1Lחייכתי לעצמי: הנה אני במיטבי כשאני כמו ממש כמו פו – כולי בתוך הרגע, ולא פחות… חושבת על ארוחת הבוקר / הקפה (הפוך קטן-חזק לא ממותק-הרבה קצף-טיפה קינמון למעלה) שאחרי הרגע הזה…

20d0f676379c0425f22a7df144fb7495L*תודה מיוחדת לאפרתי, לעמית ולרונית, ממני דורית

רקוויאם

And I will show you something different from either
;Your shadow at morning striding behind you
Or your shadow at evening rising to meet you
.I will show you fear in a handful of dust
*(The Waste Land by T. S. Eliot)
 
ואראה לך דבר השונה הן
מצלך בבוקר הפוסע אחריך
והן מצלך בערב הקם לקראתך;
אראה לך פחד בקומץ של אבק.
(״ארץ השממה״, תומאס סטרנס אליוט, תרגום אורי ברנשטיין )*

הכל התחיל בגשר מעריב. כן, אני יודעת שכבר עברו ימים רבים מאז שנהרס, אני לוקחת את הזמן עד שאני יכולה לכתוב, נותנת לאבק לשקוע. אוגוסט זה זמן קשה – אני זולגת צערים וכוחות. חיפשתי אפיק חיובי והחלטתי לצלם בשבת השכם כדרכי. בתחושת תיעוד היסטורי, בהינף פטריוטי-תל-אביבי פניתי לתיעוד של גשר מעריב, רגע לפני. השחר, השקט, האור הכחול המבקיע וכבר התחלתי להרגיש נכון יותר. המסע החל.

DSCN2329+L

והגשר? גשר. לא תואר לו ולא הדר. אני מחפשת את צד התפר שלו – מתחתיו, האם הבטן של הגשר היא החצר האחורית שלו? אני עוקבת במבטי אחרי עוד משכים קום, צלם אמיתי עם עדשה מקצועית, המתעד את העומד להיעלם, להיהרס בענני אבק. הגשר עדיין מחבר בין צפון העיר לדרומה וכך מפריד בין המזרח למערב (וזה לא סימבולי הפעם). אחר כך בדרכי הביתה חזרתי אליו, באור, וצילמתי אותו שוב – חושף ומכסה בו זמנית את הנוף העירוני, את פסגות המגדלים ואת שמי המירווחים ביניהם, לוקחת בזכרון המצלמה הביתה את אורות הדרך ואבני הזיכרון.

DSCN2354+L

DSCN2502+L

אני משתעממת מתחת לגשר ומוצאת את דרכי לשוליו, למולדת האמיתית שלי – ארץ החצרות האחוריות. מתחילה ממערב לגשר, אל רחוב נחמני המנומנם. האוויר מבוית, מיושב בדעתו, המדרכות מהבילות. הכל עוד כהה מאוד ורק קול ציפורי הבוקר מפר את השקט. בחלונות פה ושם נדלק אור, בוהק מבעד לעלווה הכהה, מישהו מתעורר. אני נסוגה אל הצללים ומתבוננת באנשים היוצאים לרחוב: איש מבוגר צועד לבית הכנסת וטליתו תחת זרועו ובחצר הסמוכה מישהו כבר מתיר את מנעול האופניים. כאן אני מרגישה בבית, משהו מהילדות שלי תלוי בין הבתים. אני ממשיכה.

DSCN2379+L

DSCN2362+L

DSCN2419+L

DSCN2417+L

ממשיכה מעבר לגשר, מזרחה. גם כאן צחנת אוגוסט. באור העולה נפרס לעיני ישימון עירוני. דווקא כאן אני מוצפת באסוציאציות, בהקשרים.  אני מבינה שגם פה, במתחם חסן ערפה, אני מצלמת תמונות היסטוריות – האזור כולו בזמן ארעי, כזה שלא נועד לגדולות – בין ההרס לבניה, בין המוסכים לבין המגדלים, מפונה חלקית, מלא סודות, אסלות וגרפיטי, מכוניות חונות – חלקן מפורקות, חלקן מחכות. אני משתהה להתבונן בפרטים ומוצאת מנעולים חדשים, נוצצים. על מה הם מגינים? מאחורי קולות של עורבים, העזובה עוטפת אותי ואיזו אימה אפורה עומדת באוויר.

left over

LEFT OVER

DSCN2427+L

DSCN2438+L

אני נזכרת במדבר האדום של אנטוניוני.  ולא שאני מוניקה ויטי ולא שהצילומים כאן הם כשל אנטוניוני, אבל משהו מהתחושה עולה מהעפר.

DSCN2481+L

https://www.youtube.com/embed/NFw0Wc5B_nk">http://

העפר. הנוף הזה המיואש מציף לי מלים: wasteland למשל, ארץ ישימון. כשאגיע הביתה אקרא. הבורוּת שלי מכה כמו רוח מדברית על פני. מעולם לא קראתי את ארץ הישימון של ט. ס. אליוט. הנה, משהו ממשי להיאחז בו. בשבועות שאחרי אקרא את הפואמה עם אמא שלי במוצאי שבת, אשמע את המשורר קורא אותה, אקשיב למוסיקה, לאירוניה ולכאב בקולו, אבין מעט מאוד. ובימי האובך, ימי הפליטים ידבק בי המשפט ״אראה לך פחד בקומץ של אבק.״

DSCN2430+L

DSCN2433+L

DSCN2472+L

DSCN2487+L

אני עומדת שם בשבת השכם השכם בבוקר, בלב ארץ הישימון, במגרש מגולח, שוליו מרובבים הריסות ואז ראיתי את הכלב. הוא הלך בעיקבותי כמה צעדים ועוד כמה צעדים ואני ניסיתי לברר לעצמי אם הוא מסוכן או מבויית, רעב, חולה או ידידותי, להאכיל אותו או לברוח מפניו? יואב שחיכה לי באוטו, מקשיב לרדיו הרגיש כנראה איזה איום עמום והתקרב, לאט, גלגלי המכונית מעלים אבק וכשהכלב נסוג ונעלם אל בין המוסכים נשמתי לרווחה וגם ידעתי בדיוק למה הפעם מצא אותי בחצרות האחוריות כלב ולא חתול.

DSCN2461+L

בעצם תמיד רציתי לכתוב פוסט רקוויאם לקומפאי שלנו. רציתי לצלם את החצרות שאהב לסייר בהן. כשטיילנו הרצועה היתה מונחת על צווארי לשעת הצורך, קומפאי ממילא מעולם לא התרחק מדי, נעלם או התחכם. הוא תמיד היה אסיר תודה, קשוב. ליום הולדתה ה-15 של אפרתי היא ביקשה לאמץ כלב וכולנו הלכנו לבחור. הבחירה מבין הכלבים במכלאה היתה כמעט בלתי אפשרית, לכולם היו עיניים מבקשות. יואב הסתובב קצת עם אחדים קשורים ברצועה ונקשר דווקא אל השחור, צעיר אם כי לא גור. אפרתי הביטה בו, ליטפה את ראשו ונתנה לו שם במקום: קומפאי על שם קומפאי סקונדו. היא אמרה: ״הוא קובני כזה, שחור, עני, רזה.״  לקח לו חודש להרים את הזנב, להעז לרצות, לבקש משהו, להאמין שיקבל; כפות רגליו היו שחוקות מן הכבישים, מהדרך הארוכה שהלך, מחפש בית, ככה אמר לנו הוטרינר שבדק אותו לראשונה.

הוא מצא אצלנו כורסא ואהבה. אנחנו מצאנו בו חבר, כשמו. כשחלה, חשבתי לעתים קרובות לצלם את דרכנו היומית, טיול הערבית, לא לשכוח לתעד את החצר הכי סמוכה לבית, בה התעכב תמיד ואני איבדתי את הסבלנות כי כבר היינו קרובים קרובים הביתה – אולי מישהו פיזר שם אוכל של חתולים. התמונה האחרונה היתה אמורה להיות הכניסה לדלת הבית, אפו נכנס לפניו. איכשהו הימים לקחו אותי איתם ולא הגעתי לזה. אני צריכה לזכור.

DSCN6555+L

נפרדנו ממנו בערב יום כיפור לפני שלוש שנים. עונת השנה מזכירה לי. שחררנו אותו מן המחלה, מן הכאב. האם נהגנו בחסד, האם דייקנו בזיהוי הרגע שבו האמנתי שהוא נתן לנו סימן שאינו יכול יותר? מאז אני חיה עם הידיעה הנוראה שבחרתי, כאילו הייתי אלוהים, האם יחיה, האם ימות. יום הכיפורים באותה שנה היה שקט במיוחד, הבית היה ריק מקומפאי, ריק מסבלו.

הפרידה מקבלת אצלי צורת ספירלה, שוב ושוב אני חוזרת לנקודת הכאב בזמנים שונים, ממרחקים שונים. אני נפרדת ממנו שוב, כאן.

קומפאי אהוב לבנו בימיו היפים.
תאריך לידתו המדוייק אינו ידוע. זכינו לחיות איתו בין השנים 2000-2012
לכבודו שיר של קומפאי סקונדו. מוסיקה!

https://www.youtube.com/embed/c-L1Dj5a0n4">http://

עוד על ארץ הישימון
* הפואמה כולה כאן בלינק 
http://www.poetryfoundation.org/poem/176735

ואפשר לשמוע את אליוט קורא אותה בקולו

שם הפואמה Thw Waste Land תורגם לעברית בשתי דרכים: ״ארץ הישימון״ וגם ״ארץ השממה״ וכדרכה של שירה אף אחד מהתרגומים אינו מכיל את כל המשמעויות…

על מתנות ומיגרנות

לגלריה היתה חצר אחורית. נטע הראתה לנו שם את הפסל ואני היצצתי מעבר לגדר לחצר השכנה וגיליתי שם מכונת כביסה. הביקור עם אפרתי בגלריה עינגע בתערוכה הנהדרת של מרב קמל חליל בלבין יואב אפרתי – ״קרנפים״ – היה חלק מבילוי יום הולדת, ואז שיגעון החצרות האחוריות חטף אותי שוב. כטוב לבי בחופשה ובבילוי, ובהיתר גילי המופלג פתחתי את הפה וסיפרתי לנטע על הרומן המתמשך שלי עם החצרות ועל הבלוג, אורו עיניה של נטע והיא הובילה אותנו לחצר אחורית סמוכה. wow!

sliding של אסף אלקלעי, בחצר האחורית של גלריה עינגע

I DSCN1497 L

כמו החיוך של החתול המלים שלי קיבלו חיים משל עצמן והוליכו אותי הלאה, בעקבות הזמן, בעקבות השפן, בעקבות הטירוף למלכת החצרות האחוריות! וכך הבאתי על עצמי מתנה מושלמת ליום ההולדת – חצר לא נודעת ומלאה כל טוב. הכל מצאתי שם! מסיבת יום הולדת של ממש !

כובע קולה

בירה

לב

בודהא

בודהא

הו חדוות השיטוט! אין לי אלא לדבר בשבח הסטיות הנפלאות מהדרך, בעיקר בימי הולדת. ועדיין, למרות השמחה שגרמה לי לקפץ כעז כדי לצלם (עדות מזמן אמת של בתי) כחום היום ועם ברך דאובה לא מצאתי את מפתח הזהב הזעיר לתחילתו של הפוסט הזה.

DSCN1557L

DSCN1531 L

ואוסיף ואכתוב בשבח הבהיה והשיטוט חסר המטרה גם ברשת שהביא עד אלי פוסט של מירב גולן לרגל מאה וחמישים שנה לספרו של לואיס קרול ובו ציטוט מארץ הפלאות. כן, בדיוק זה מה שחסר לי. הנה המפתח, הנה:

החתול רק חייך כשראה את אליס. …
״שונר צ׳שר,״ היא פתחה בהיסוס מאחר שלא היתה בטוחה כלל, אם יהיה מרוצה מן הכינוי; אבל החתול רק הרחיב מעט את חיוכו. ״טוב, עד כאן הוא מרוצה,״ חשבה אליס, והמשיכה,״ התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?״
״זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,״ אמר החתול.
״לא אכפת לי כל–כך לאן-״ אמרה אליס.
״אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי,״ אמר החתול.״
״-בתנאי שאגיע לאנשהו,״ הוסיפה אליס כהסבר.
״בטוח שתגיעי,״ אמר החתול, ״אם רק תתמידי בהליכה.״

A alice_meets_cat2

האם זה מוטו? כל מה שרציתי לומר בתמצית? או אולי בעצם סיום מושלם? שאלתי את עצמי והמשכתי ללכת…  נזכרת בערבים בהם אבא שלי קרא לי את הספר לפני השינה כשהייתי בערך בגודל של עליסה (היא אליס היום) וכמה הבהיל אותי החתול הנעלם וחיוכו העצמאי, שנשאר אתי אחרי שהספר נסגר, חושף שיניים בחשיכה. במפגש המחודש, המאוחר, ההנחיות של החתול נראות לי ברורות לחלוטין; וחיוכו? האם הוא פניו של כאב? בשמש הצהרים העזה, המסנוורת, ציורי הגרפיטי בהקו והחצר המזמינה שינתה פניה ופתאום נראתה כמו מיגרנה.

G DSCN2043L

G2 DSCN1999L

G DSCN1956 L

G3 DSCN2067 L G DSCN2064 L

המחשבה על מיגרנה שוטטה אלי ביודעה שללואיס קרול היו מיגרנות. כמו לי. נזכרתי במיגרנה הראשונה שלי בגיל שתים עשרה במחנה קיץ בצופים כשסידרנו בצהרי יולי אבנים מסויידות לקישוט המאהל: הראש פעם כאב נורא כל אותו אחר הצהרים, הקאתי בלילה מחוץ לאוהל אל האבנים הצחיחות. המיגרנה גדלה עם הנשיות שלי, מלווה אותי לכל מקום ומלמדת אותי על כאב טהור. לרגע חוויתי את הבחילה, את צרחת הראש המתפוצץ מבפנים, את הצורך הדוחק, הנואש והמיידי לברוח מהגוף למקום כואב פחות. לשתות משהו, לאכול משהו שיקח אותי לגוף אחר: תרופה, שיקוי, דבר פלא. נזכרתי שקראתי על ״תסמונת אליס בארץ הפלאות" (מצב שבו האדם חווה את גופו או חלקים ממנו כגדולים יותר או קטנים יותר מן הממדים הנכונים – AIWS) שאולי לואיס קרול חווה בזמן מיגרנה ושהיתה השראה לאליס הגדֵלה והקטֵנה, המתרחקת מכפות רגליה וחוזרת מתקרבת לעצמה.

DSCN2045

שאלתי מחברה את הספר וחזרתי לקרוא בו:

אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה ולכן ניסחה שאלה אחרת. ״ איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?״ […]
אמר החתול:״ כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת.״
״איך אתה יודע שאני מטורפת?״ אמרה אליס.
״זה ברור,״ אמר החתול, ״אחרת לא היית באה לכאן.״

כן הוא צודק. באתי לכאן שוב, לביקור שני בחצר, הפעם אחר צהרים, האור קצת אחר. ואני מוצאת שזו חצר אולטימטיבית: יש בה הכל מכל. כל מה שאני מחפשת. האם יש טעם להמשיך לחפש עוד חצרות?

P DSCN1562 l

נעל

DSCN1563 L

שיר

G+ DSCN1990 Lואז אני פוגשת חתול. חתול אפור, מקומי, הוא מביט בי ואני מנסה:

״בבקשה, אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת: אתה גורם לי סחרחורת.״
״בסדר,״ אמר החתול;

Z DSCN1574 L

החתול האפור הסתובב  בעודו מביט בי ונעלם בנבכי החצר, מאחורי הספה או בתוך המבנה ההרוס שנראה כמו שטח אימונים ללוחמה בשטח בנוי. נזכרתי בחתולה שלי, האפורהֿ זו שנפלה שלוש קומות ונעלמה ולקחה אותי איתה לארץ החצרות האחוריות.

החתול של אליס הפעם נעלם לאט מאוד, החל בקצה זנבו וכלה בחיוכו, שנשאר עוד זמן–מה לאחר שנעלם כל היתר.
״מוזר,״ חשבה אליס; ״כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול? זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!״

S DSCN2056L

ביציאה אני פוגשת עץ משאלות, שקית הנילון המוארת מתעופפת ברוח ונושאת את המשאלה שלי הלאה לרחוב ואז אני שמה לב לדבר מוזר באויר: בתחילה לא עמדתי על טיבו, אולם לאחר שאתבונן דקה או שתיים, אבחין שזה חיוך, ואומר לעצמי, ״זהו החתול–צ׳שר: עכשיו כבר יהיה לי עם מי לדבר.״

DSCN2060 L

L A Cheshire-Cat-appearing John-Tenniel-1866

כל מיני נון ביתים:

* התרגום שצוטט בפוסט של מירב גולן שונה מהתרגום של רינה ליטוין שאני ציטטתי מתוך ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״, הספר המוער, הספריה החדשה. השוואת תרגום היא גם תחביב חביב.

* התערוכה העכשווית בגלריה עינגע Twilight Zone

* לא מצאתי בפוסט מקום מתאים במדוייק לציטוט האוהב עלי ״מותר לחתול להסתכל במלך״ – אז אניח אותו כאן 🙂

 

 

 

 

 

סוד הגן הנעזב

אמצע מאי. הרחקנו  מן הבית, נסענו דרומה לצימר בחבל הבשור.

DSCN0501 L

בדרך עברנו ברגבים, עצרנו לקפה, האם אוסף הספלים הזה יכול להיחשב לחצר אחורית? איך שלא יהיה זה מצא חן בעיני. המשכנו

DSCN0511 L

לצימר שכולו בסגנון יפני. יש גם גן – מקלט למחשבות. בועת חופשה שמילאתי בקריאה ובבהיה. השקט שעטף אותנו היה מתובל בפכפוך מים של מפלצ'יק –  כזה שמדליקים במתג חשמלי. מלאת אוויר ורוח, באור הזהוב של אחר הצהרים יצאתי מן השער החוצה

DSCN0520 L

DSCN0773L

לנוף משתלות עזובות, חצי פסיעה ביני ובין חדוות החצרות האחוריות, אהובותי: מגרפות וחלודה, כסאות מושלכים, בלון ששיחקו בו פעם. פסעתי קצת בשביל העפר, הרוח היכתה ביריעות הנילון של המשתלות הצחיחות ופתאום ראיתי לפני… שער בסגנון מזרחי. מה הדבר הזה עושה פה? דרוכה עברתי בו וכמו עליסה נפלתי עמוק פנימה והגעתי לארץ פלאות, לנרניה שלי, גן קסום ונעלם, סמוי מן הדרך הראשית.

DSCN0789L

DSCN0544L DSCN0545L DSCN0548L

נכנסתי לאט מוקסמת וחוששת, נזכרת בפתיחת הסרט שדרות סאנסט של בילי ווילדר.

מתבוננת סביבי בפליאה, עטופה בתחושה שכמו לויליאם הולדן המקום חיכה לי, מסתורי, מלא רמזים ותפארת עבר אילמת. מתעכבת רגע, מחכה שהמשרת בכפפות הלבנות יזמין אותי להיכנס וגלוריה סוואנסון תתגלה לי גדולה מהחיים, מלאכותית ואמיתית בה בעת. האמנם איחרתי?

DSCN0576L

מוצאת את עצמי במתחם ריק של צימרים מעוצבים בסגנון מרוקאי. המקום נראה כאילו נעזב בחטף, נדמה לי שעוד רגע ישובו לכאן כל האנשים. אני מצלמת דרך מסך הצמחים שגדלו פרא כאן כמו הינומת תחרה קרועה. הזמן אולי מאהב עצוב, או אולי מסוכן, אבל האמין מכולם. הוא נשאר, עוטף את הגן בקוריו ואינו מרפה, מחבק ואחיזתו הולכת וגדלה והגן המרוקאי הזה בלב חבל הבשור מבהיק בתוכי כמו מראה, משקף. האבק הנאסף על השולחנות הנטושים מרגיע ומביא לי את חיוכו הביישני של הספק, הבהוב של פרימה בנוֹי הסדר הקיים. יושבת על שפת הבריכה הזנוחה הריקה ממים, מתבוננת במעזבה סביבי, ומעלה בזכרוני דף מספרו של סבא שלי ישראל אפרת

efrat sedek shortמתוך הספר מילים ודממה, עמוד 12, ספרית פועלים, תשל"ח 1978

התפאורה של הפנטזיה המזרחית המתבלה מקבלת ממשות, כתמי מציאות. הדיקט הצבוע דוהה ונאסף יחד עם עקבות הזמן אל הטבע. החדרים, הכסאות, החפצים כולם כמו יוצאים מהבועה, מהתפאורה של סרט ההוליוודי הישן וחוברים אל העולם. הזמן כורך את מעשה ידי האדם והטבע ואורג אותם לסיפור. ואני לבדי כאן איתם, בנינוחות הולכת ומרפה מחלקת הנעורים. הסדקים הם גומות חן.

DSCN0578L

בתחילה התאהבתי, אחר כך התחלתי לשאול את עצמי למה בעצם? למה אני מעדיפה את העזובה הנשכחת על פני מקום מטופח, מעוצב, מצוחצח? למחרת, ביום החופשה שלי השכמתי בחמש בבוקר, בזמן חלום, כשהחושך רק התחיל לסגת, כדי לבדוק. נעלתי את נעלי ההתעמלות במקום הכפכפים (מי יודע את חצרות המושב? מודאגת אורבנית שכמותי, שמא אתקל בנחשים?)  יצאתי שוב דרך שער היפני, בין הפרחים הסגולים, פסעתי על הגשרון מעל לבריכת דגי הזהב והגעתי לשערי מצודת הגן העזוב כשהאור נהיה כחול.

DSCN0626L

DSCN0735L


DSCN0675L

מעבירה אצבע ומשאירה עקבות אמיתיים באבק, השקט הזה במלון הרפאים מרגיש לי כמו קול חרוך של זמרת אהובה. האם העזובה היא סם נגד יוהרה, תרופה להיבריס? נדמה לי שהחרולים מעצבים לי תודעה סלחנית יותר, ספקנית, צנועה. השלכת של הזמן מפנה מקום לצער, נותנת לו מרווח נשימה, מאפשרת לקמטי הנפש להתרפות בין הקוצים הקצורים .

DSCN0696L

 

DSCN0551L

DSCN0698L

DSCN0687L

אני מביטה בחפצים (מאפרה שהוציאו לרוקן מחוץ לחדר, כיסאות עם הגב אלינו) שנותרו עדים אילמים לחיים שהיו כאן, כמו קצה חוט של סיפור שלא נגמר. ואז רגע לפני סיום, לפני שמורידים את המסך, אני מקשיבה שוב לג'ו גיליס, הוא וויליאם הולדן, כשהוא פותח את סיפור הסרט ומוצאת ציטוט בתוך ציטוט, כמו משחק של קופסה בתוך קופסה, אינסוף מראות – הוא נזכר במיס האווישם מתוך ספרו של דיקנס "תקוות גדולות", בשמלת הכלה המתפוררת שלה ובשעונים שעמדו מלכת בטירה הזנוחה, בסעודת הכלולות שכוסתה בקורי עכביש ובצער. ומבעד לוילון התחרה של העלים היבשה אני רואה אותה בעיני רוחי בגאזיבו המעוטר בקנוקנות היבשות. נעים לי לגלות שככל שאני הולכת בדרך, נפתחות בה יותר דלתות, מתרבות ההסתעפויות, היא קוראת לי ללכת הלאה.

DSCN0738L

DSCN0762L

DSCN0764L הציפורים מצייצות עם שחר, והחלזונות מטפסים על הזרדים. האם גם אני יותר ממשית?

היום עולה. אור. מצלמות.

"All right, Mr. DeMille, I'm ready for my close-up."

DSCN0747L

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

איך נראית חרדה?

בתחילה הצלילים, כמו הרעם לפני הברק. יש לה קול למועקה הצפה עמוק בבטן שלי. עוד לפני שאני מנסה להמיר את הרגש הלא מוגדר לתמונה, באה מוזיקה – הפסקול של Air ממלא את האוויר, כמו חשרת עננים המתעבה מעל לראשי, מלווה את החיפוש הזה.

תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ורוח מרחפת על פני המים. בראשית היתה חרדה, וזו כנראה התמונה המילולית הראשונה שלה. מתוכה יעלה ויצמח עולם ומלואו. אני שואלת את עצמי האם זה אפשרי לברוא את תחושת הנינוחות שלי בעולם? ונסחפת פנימה לתוך המערבולת בעקבות פתגם סיני שקראתי בפוסט יפה של ענת לויט, חברה : 'היכנס אל לב הסכנה כי שם תמצא ביטחון'.

כל הדרכים שלי מובילות לארץ החצרות האחוריות, שם אני מחפשת הפעם את פניה של החרדה שלי, מנסה לתת לה צורה, לפענח את הצבע שלה, לצלם אותה ולקחת אותה הביתה בגרסה דיגיטלית.

DSCN9408L

DSCN8298L

DSCN0151L

DSCN0919L

מסע השיטוטים שלי בחצרות שתחילתו בחיפוש אחרי החתולה שלי שנפלה שלוש קומות, צבוע בחרדה.  אימה שאמצא אותה פצועה או גוססת, (את האפשרות של מציאת גופה קטנה ופרוותית הדחקתי אל מתחת לרובד המועקה, לביטנת הלַבה התת קרקעית) והבהלה הלכה וגברה כשלא מצאתי דבר.

באין הזה צמחה החרדה שלי, נוכחת, תוססת. הקיום שלה מעורפל וחמקני ובכל זאת שתלטני. אני מנסה לתפוס אותה כמו שניסיתי לתפוס את עשן הסיגריה של אמא שלי כשהייתי תינוקת. אולי אם אדע את צורתה, אוכל לקרוא לה בשם. צוללת פנימה כמו למעמקי האוקיינוס החשוכים, בולעת מים ומאמצת את הנשימה אל האור, אל האוויר.

DSCN6699L

DSCN9632L

DSCN3660L

איך מוצאים? נתיב החיפוש שלי בהתבוננות. אני נותנת לאלפי התמונות שצילמתי בחצרות האחוריות לחלוף על פני, הצלילים שבחרתי מתנגנים כשהערב מתגנב לחדר, נעצרת כשתמונה מהדקת את הקשר בבטן. אז אני מתחילה להגדיר, נאחזת במוכר כנגד המחנק, כתיבת רשימות מרגיעה אותי:

* בחושך, אין ספק שהחושך הוא אחת מפניה של החרדה שלי. נדודי שינה. השעה הזאת שאני מתעוררת בה לבקר בחצרות, בקצה הלילה, היא שעת כשפים.

DSCN0184L

DSCN4421L

* והטשטוש – המשהו הזה הרוטט, החמקני, הרוח. צל הדברים שמאיים יותר מהדברים עצמם. לפעמים החרדה נראית כמו הילה סביב הקושי, כמו אור הפנס הנבלע בחשכה.

* האם החרדה נגלית לפעמים בשמש? מיכוות אור על עפר?

DSCN5521L

DSCN1422L

* פתחים אפלים, מדרגות חשוכות המובילות למבוי סתום, או למקלט אטום, הפחדים סמויים מן העין, ארוזים. הצלילים מצטרפים – העלים, האבנים הקטנות, מה שחורק תחת הרגליים, קריאות העורבים פורעות את השקט. זה שהם שחורים.

* מגרשי חניה ואספלט, מקומות נטושים, ההזרה של אור מלאכותי, הבהוב פלורסנט, פנסי רחוב.

IMG-20140706-WA0007L

* העקצוץ בעורף, האדרנלין, חשד שמישהו נמצא מאחורי, מביט, מחכה.

* לבד. שקט.  מתוך השקט דברים קורים מאחורי תריסים סגורים. מישהו מדליק רדיו, חדשות.

DSCN0980L

DSCN8249L

* וגם העונה הזאת –  המועקות נמצאות באויר כמו אבק, חגות מסביב – סיפורי שואה, שירי יום הזיכרון. האביב נשרף לקיץ, הדברים מצהיבים.

* חתול עיוור בעין אחת, מביט בי. אולי בעינו האחת הוא יודע, אוצר תמונה של החתולה שלי שנפלה?

DSCN4425L

אז יש לה קול

ויש לה מקום

וזמן

ורשימת קלסתרונים לפניה השונות.

ועכשיו אני מחפשת מלים לסַפר אותה.

מצאתי בספר "סיפור זמני" של רות אוזקי מילים המתארות כל כך במדוייק את החרדה שלי שגרה בבטן  – זה מרגיש כמו נס. ההמרה של התחושה למלים היא כמו מחסה: "משהו רבץ על הבטן שלי כאילו איזה דג גדול וקר גוסס לי מתחת ללב."  או מאוחר יותר בסיפור: "זאת התחושה של הדג הקר שגוסס לך בבטן: את  מנסה לשכוח מזה, אבל  ברגע שאת מצליחה, הדג מתחיל לפרפר לך תחת ללב ומזכיר לך שמשהו נורא קורה."

DSCN0173L

ועדיין ישנו הצילום של צילמתי מעולם של פני החרדה –  המדבר החזותי  – המסדרון הארוך, הדלתות הסגורות, הדלתות הפתוחות, תאורת פלורסנט, באחת המחלקות של איכילוב, או אפילו אם אעז לרדת למפלס התחתון – דלת ההזזה בכניסה לחדר המיון.

אולי כשאצלם אותו אוכל ללמוד "לפתוח את הלב כך שהדג יוכל לצאת ולשחות לדרכו."

יש נחמה או אפילו הבטחה מסויימת  בקריאה שוב ושוב של  התיאור  שבו  מספרת  נאו  גיבורת  הספר  של  אוזקי: "בקושי העזתי לנשום כי הדג שיש לי בבטן  הטיח שם את הזנב העצום שלו וזינק והתהפך באוויר.

ואז נחת במים התיז לכל עבר שקע ושחה לדרכו. המים  שקטו לאט."

DSCN0104L

אני מנסה להמיר/להחליף/לתרגם את הרגש הרוטט, המפרפר, האמורפי, את רוח הרפאים למשהו אחר: למוסיקה, למילים, לתמונות. מקווה שמתוך המערבולת, עירוב החושים יבהיר דבר מה, יתגלה פתח לחרדה כדי שתוכל "לדלוף" לחושים אחרים; מתקרבת אליה וממששת , אולי יצליח המגע להפוך אותה לחומר, לכייר אותה לזנבו של דג. מבקשת את הדלת או החלון או הצילום שדרכם תצא החרדה וישקטו המים.

אולי מחר אשכים לצלם.

DSCN6534L

אי אפשר לצלם אותה חצר פעמיים

הנוף, בשבילי, אינו קיים בזכות עצמו, שכן מראהו משתנה בכל רגע ורגע; אבל סביבתו מפיחה בו חיים – האוויר והאור, המשתנים ללא הרף … (קלוד מונה, 1891)*

11,298 צילומים של חצרות אחוריות צילמתי, מתוכם 255 של החצר האחורית של החצר האחורית שלנו שהיא בעצם מגרש חניה. זו היתה החצר הראשונה שצילמתי ומאז בכל פעם שאני יוצאת מהבית לארץ החצרות האחוריות זה תמיד הצילום הראשון שלי, כמו תרגיל חימום, אטיוד…. 

DSCN1015L

DSCN1110L

DSCN0825L

DSCN0126L

לאט לאט צמחה בי ההבנה שאולי זו נעימת נושא. אין לחצר הזו לא תואר ולא הדר, אני מביטה בה פשוט כי היא שם (כמו שענה מטפס ההרים הבריטי ג'ורג' מאלורי כששאלו אותו למה רצה לטפס על האוורסט, להבדיל). אליה מופנה המבט הראשון שלי, היא הפינה שלי כמו שכותב פול אוסטר כשהוא מתאר את הפרויקט של אוגי. בצירוף מקרים פול אוסטרי לגמרי נזכרתי בצילומים של אוגי הרבה אחרי שהתחלתי לצלם, כשחיפשתי הקשרים, הקטע הזה, המתאים כל כך, שב ועלה עכשיו, ממש בימים אלה בשיחה עם מוקי רון, הבקיא כל כך ביצירתו של פול אוסטר, בבוקר רגיל בעבודה.

" אלוהים יודע למה ציפיתי. מה שבטוח שזה לא היה מה שאוגי הראה לי למחרת, בחדר קטן ללא חלונות, באחורי החנות, הוא פתח קופסת קרטון והוציא שנים-עשר אלבומי תמונות שחורים זהים. זאת היא עבודת חיי, כך אמר, וזה לא לקח לו יותר מחמש דקות ביום לעשות את זה. בכל בוקר, במהלך שתים-עשרה השנים האחרונות, בדיוק בשעה שבע בבוקר, הוא נעמד בפינת שדרות אטלנטיק ורחוב קלינטון, וצילם צילום צבעוני בודד מאותה זווית. היו עכשיו יותר מארבעת-אלפים תמונות בפרויקט, כל אלבום ייצג שנה, וכל תמונה הונחה במקומה לפי הסדר, מהראשון בינואר עד ה-31 בדצמבר, עם התאריך כתוב באופן קפדני מתחת לכל תמונה.

בעוד אני מדפדף באלבומים ובוחן את היצירה של אוגי, לא ידעתי מה לחשוב. ההתרשמות הראשונה שלי היתה שזה הדבר הכי מוזר, הכי מדהים, שראיתי מעודי. כל התמונות היו זהות. כל הפרויקט הזה היה הסתערות קהה של חזרה אין-סופית, אותם רחובות ואותם בניינים שוב ושוב, הזיה בלתי פוסקת של דימויים מיותרים, לא יכולתי לחשוב על שום דבר לומר לאוגי, אז המשכתי לדפדף, מהנהן בראשי בהערכה מעושה. אוגי עצמו לא נראה נבוך, צופה בי כשחיוך רחב מתנוסס על פניו, אבל אחרי שהייתי שקוע בזה עבר כמה דקות, הוא לפתע קטע אותי ואמר: "אתה מתקדם מהר מדי, אף פעם לא תקלוט את זה אם לא תאט."

הוא צדק, כמובן. אם לא תיקח זמן להתבונן, אף פעם לא תצליח לראות שום דבר, לקחתי עוד אלבום והכרחתי את כצמי להתקדם עם יותר כוונה. הקפדתי להסתכל על הפרטים, שמתי לב לשינויי מזג האויר, צפיתי בשינויים בזוויות האור עם התקדמות העונות. לבסוף, יכולתי לזהות שינויים דקים בזרימת התנועה,לצפות מראש את הקצב של הימים השונים (התנועה של ימי העבודה, הדממה היחסית של סוף השבוע, ההבדל בין שבת ויום ראשון). ואז, לאט לאט, התחלתי לזהות את הפרצופים של האנשים ברקע, עוברים ושבים בדרכם לעבודה, אותם אנשים באותן נקודות בכל בוקר, חיי רגע קטן מחייהם בשדה הראייה של המצלמה של אוגי.

ברגע שהיכרתי אותם, התחלתי לנתח את היציבה שלהם, את הדרך שבה נשאו את עצמם מבוקר אחד למשנהו, מנסה לגלות את מצב רוחם מרמזים חיצוניים אלו, כאילו שיכולתי לדמיין עליהם סיפרים, כאילו שיכולתי לחדור אל העלילות הבלתי נראות הנעולות בתוך גופם. לקחתי אלבום נוסף, שוב לא היית משועמם, לא המום כמו בהתחלה. אוגי צילם זמן, הבנתי, גם זמן טבעי וגם זמן אנושי, הוא עשה זאת על-ידי כך שנטע את עצמו בפינה קטנטנה של העולם ובכך שבחר בה כפינתו שלו, על-ידי כך שעמד על המשמר בשטח שבחר לעצמו. בעודו צופה בי מעניין בתמונות, אוגי המשיך לחייך בתענוג. ואז כאילו שהוא קרא את המחשבות שלי, הוא החל לצטט שורה משקספיר: "מחר, ועוד מחר ועוד מחר," הוא מילמל בשקט, "הזמן זוחל במרחבו הדל". הבנתי אז שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה. זה היה לפני יותר מאלפיים תמונות…. "

(קטע מסיפור חג המולד של אוגי רן, מאת פול אוסטר, מתוך הספר עישון & כחול בפנים / מאנגלית: גלעד מלצר / עם הקדמה מאת וויין וונג / אחרית דבר מאת ד"ר משה רון / הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד)

הנה הרגע הזה, המכונן, בגרסתו הקולנועית עם וויליאם הארט והארווי קייטל

אני מן הסתם לא מדייקת כמותו, לא בזווית ולא בשעה ובכלל הרבה פחות שיטתית. הזמן שלי פחות מדוד, המבט קצת יותר פרוע, התוצאה מעט יותר פרומה ובכל זאת נדמה לי שכוונת הדברים דומה: איזה צורך לראות את המגוון בתוך החדגוני, למצוא את המרחב ומלואו ממש כאן, ליד הבית ובעיקר להתאמן בספורט האתגרי הזה – להתבונן שוב ושוב במה שקרוב, להכיר את הייחוד, למצוא את הפליאה במה שרגיל. 
 DSCN1338L
DSCN7313L
 DSCN1119L
DSCN9714L
 DSCN9713L
בצילומים שלי לכאורה אין בני אדם, אבל הם שם, הד קולם, צל צעדיהם, הסיפור שלהם. מישהו קנה וספה ואז היא נמאסה עליו ואז מישהי הגיעה לדירה עם זוג אופניים ובאביב עברה למקום אחר והם נשכחו. בקיץ החליטו לנקות את החצר מכל הג'נקיה ובחורף המון ירוקים צמחו וכיסו את האדמה ביופי ומישהו קישט את אדן החלון בשני עציצים ורק אחד מהם צמח בעצם, ולילדה קנו אופניים וורודים. הדייר תלה כביסה על אדן החלון כשהמייבש התקלקל ואחרי סופת האבק ניקו ושכחו סמרטוט בחוץ לייבוש.

DSCN9280L

בחושך החצר נראית לפעמים כמו חלום בלהות, יש לילות מטושטשים כמו סיוט, לעתים דווקא בחשכה הדברים דווקא מתבהרים ולפעמים מישהו מדליק לי את האור באחד החלונות ולא בשני.
ברגעי חסד מופיע חתול – מתחמם בשמש על המושב של הווספה, או חתולה מנמנמת על המזגן,  אומרת לי כן, זה המקום הנכון. תסתכלי היטב, לאט, אולי אפילו טיפה מעבר לפינה ואז תגלי.
והחצר האחורית נמלאת קולות, אוצרת סודות כמו ספר שתיכף אפתח

תודה מיוחדת לברוריה בן-ברוך ולמוקי רון

*  “Discovering Art, The life time and work of the World’s greatest Artists, MONET”; K.E. Sullivan, Brockhamptonpress, London 2004, p. 56.

הרהורים על ברזים. וגם על כיורים, צנורות, מדי מים ומרזבים.

עד שפגשתי בשיטפון לא היה לי מושג איך להתחיל. המינימום הדרוש לי היה שיטפון להיסחף בו, איזו הגזמה כדי לפתוח את הברז, ומצאתי אותו בשירו של אלמוג בהר shitafon behar lמתוך "צמאון בארות" (עם עובד, 2008)

כן, כן, ככה בדיוק אמרתי לעצמי, ככה אני – מבעבעת יתר על המידה, עולה על גדותי, ממש לא בצמצום, תמיד איזה סומק מוגזם, מתקשה להיפרד, בוכה בקלות. אבל ממילא אלמוג בהר כתב זה הרבה יותר טוב אני אומרת לעצמי כשאני מתקשה בתיאור. וחיכיתי. חיכיתי לשיטפון של רגשות, מלים.

DSCN3807 L

ובמקום השיטפון – דממה, כלום. המלים משתהות, אולי יבשו בכלל. כשאני מסתכלת על עצמי באור הפלורסנט חסר הרחמים, מחפשת את דמותי האמיתית – אני בכלל לא כמו שאני מדמיינת, כמו שאני רגילה לראות את עצמי. השיטפון היחיד בחיי כרגע הוא רשימת המטלות (טו דו ליסט) ההולכת ומתארכת. מטלות שנדמה לי, או באמת, ממתינות לי בתועפות: מיילים, וואסטאפים, חשבונות לתשלום, ארונות שצריך לסדר, פינות מאובקות שצריך לנקות-אולי-בשבוע-הבא, מעיין כביסה שאינו מפסיק לנבוע, מתנות שצריך לקנות, טלפונים שצריך להחזיר, תורים שצריך לקבוע, דברים שצריך לזרוק. לפרקים נדמה לי שאני טובעת בזרם המתגבר. ואיזו אימת מוות מלווה את כל אלו בצרימה מתגברת.

מה נהיה ממני?

עם האילמות היבשה שמשביתה לי השפתים, לוקחת מצלמה ומשוטטת בחצרות האחוריות, שם מצאתי הרבה ברזים שמזמן לא זרמו בהם מים, אילמים. כמעט בכל חצר יש ברז. הרבה מהם יצאו מכלל שימוש מזמן. חפצים נשארו מאחור, מנכיחים זמנים אחרים. פעם בכל חצר היה ברז לשטיפת פחי אשפה.

DSCN0643 L DSCN2315L יואב מסביר שזה היה לפני המצאת שקית האשפה, ואני מנסה נואשות להיזכר מתי נכנסה שקית האשפה לחיינו ואיך באמת היה קודם, מסריח?

מתבוננת בהם בתשומת לב הולכת וגדלה וכשאני רואה את הברזים המצולקים, פצועי החלודה אי אפשר שלא לחשוב על הברזים ערופי השפתים של אבידן. אין שיר כזה, זהו שמו של ספר. משפט שהוא שיר שלם.

DSCN0552 L

אחרי שאני חושבת על אבידן, על מוסיקת המלים שלו, המדוייקות, קשה לי עוד יותר לסובב את הידית לפתיחה – הידית המאובנת משנים של שתיקה, החסומה באבנית מסויידת – כדי שתזרים מים, חיים שיפרו את השתיקה הצחיחה. אפילו טפטוף, משהו לא רצוני, או מתוכנן, גם הוא מביא חיים. יש צלילים. משהו צומח, ריח קל של טחב. עכשיו לזרום. לתת למלים לטפטף החוצה.

DSCN0612 L

נזכרת בתיאור יפה של אלי הירש ששבה את לבי מזמן תחילת השיטוט בחצרות, ברשימה על שיריו של רובי שונברגר: "תחשבו, למשל, על ברז מטפטף בחצר אחורית של בניין דירות לא רחוק מהפחים, על המערכת האקולוגית שנוצרת סביבו, על השלולית שלא תסתמן בשום מפה אך יכולה לשמש בעצמה מפה של אגם מופלא, בראשיתי, שמזכיר לנפש את תשוקותיה הגלויות והסמויות ביותר – לשתות, לטבוע, להתלכלך, לברוח, לחזור הביתה, לצאת לדרך." ואני יוצאת לדרך לחפש עוד ברזים, לצלם אותם, לנסות להבין את שפתם. מביטה לתוכם, מנסה לפענח. "עכשיו ברז או שעון מדברים בשפתו / של זה שאני מעדיפה להתגורר מפניו במלון" כותבת נורית זרחי בשירה אטלנטה – בטוחה גם היא שלברזים שפה . יש משהו גברי בשפה של השעונים, איזה יופי מופשט, לעתים כמעט מוֹנדריאני, ציורי, בצינורות המנסים לשמור על זויות ישרות. אבל ברבות השנים נוספות למדי מים ולמערכת הצנורות הסתעפויות אנרכיסטיות, מעקפים וטלאים.

DSCN0727 L

DSCN3101  L

DSCN0631 L

הברזים מתגלים כלא פוטוגניים בעליל, חשובים אמנם, מערכת פיקוד שליטה ובקרה על המערכת הלבבית – העורקים ווהורידים של הבית, החצר, העיר, אבל חסרי חן חזותי. הצנרת של האיזונים והבלמים פועלת בנתיבים נראים ונסתרים, דרכיה מפותלות, מורכבות, גלויות-נחבאות. הווסתים   השעונים על קירות מתקלפים בינות לצמחיה ולעזובה, חשופים לפגיעה. טפטופים מגלים לי דרכי מילוט למים למרזבים ולכיורים וסביבם אזוב ועצבת.

DSCN0735 L DSCN1134 L

DSCN7693 L

יש פה ושם ברזים שכיף יותר לצלם; כאלו המקושטים בדגל המדינה למשל, או בחתול ג'ינג'י שמביט בי בדאגה, אפילו כיור מפונפן וברוקי מצאתי. אבל יותר מכך מצאתי המון  דברים יפים יותר לצילום כשחיפשתי ברזים –  סימני דרך שהתחבבו עלי: חתול שחור לבן על רקע תריס עם פסי רוחב כמו גריד יפני, נדנדה מסיפור ילדים, בית בובות על דשא ירוק, סמרטוטים צבעוניים קשורים על עצים, לימונים צהובים בשמש, מריצה עם המון בקבוקי בירה ריקים, דלי מלא מים – עץ בתוכו, חמציצים, שושנים וכביסה ורודה מתייבשת בשמש.

דברים

אבל בכל זאת – אני מזכירה לעצמי – די להסחות הדעת, פני לברזים. אני מנסה לפענח את אמנות הויסות, לגלות המידה הנכונה, התערובת המדוייקת של החם והקר. הולכת בעקבות הצמיחות הקטנות, הנענות לטפטופים. מחפשת

DSCN0689 L

DSCN0690 L

DSCN0740 L

ואז – הרגע המתוק שבו אני שומעת מים חיים, מים זורמים ממרזב (מי מתרחץ שם למעלה?),  אגן הניקוז למרגלות המרזב המעוצב כחור מנעול, מפתח לקבלה, להכלה, מתלחלח ומתמרק, סביביו ג'ונגל קטן ירוק ורענן. ובמבט נוסף אני מגלה שאפשר לצמוח ולטפס על מרזב, להמריא אל השמים, ואפילו להשאיר פס – הלב הרי הוא חיה לא מאולפת.

DSCN0722 L

* תודות לאלמוג בהר על הרשות הנדיבה לצטט את שירו ולאלי הירש על הרשות לצטט מהרשומה שלו "רובי שונברגר, מפה". כאן בלינק אפשר לקרוא את הרשומה בשלמותה – http://elihirsh.com/?p=4769

באור

לרינה בתודהֿ|

לקום. לצאת החוצה. לשתות קפה עם חברה ולדבר. לראות, להסתכל, לצלם. להיות באור. זה מה שאני אומרת לעצמי, נותנת לעצמי הוראות.

DSCN9589L

DSCN9675

DSCN9692L

השבת בוהקת בצבעי יום-חורף-תל-אביבי-אחרי-גשם. אני מרגישה עירומה בלי הכסות של השקט שאני מורגלת לצלם בתוכו, שקט של העיר רגע לפני שהיא מתעוררת, כמו חשופית מתקשה לצאת מתחת לפוך של אור השחר הכחול. ואז מצעד מהוסס בחצרות הראשונות שאני מציצה בהן אני מגלה שאפשר להיסחף על ידי האור, להיבלע בצל, ללכת בשבילים הלאה, פנימה.

DSCN9610L

האור והצל משחקים, מרצדים, מציירים. האור העז משחק עם היעדרו, הופך את היומיום לדרמה חגיגית. את שמחת היופי אפשר למצוא גם בשבת בצהרים, בחצרות אחוריות ובגינות חבויות, מאחורי הבריכה, בצמחי הבר שעולים אחרי הגשם, עוטפים את הקרקע בירוק, כמו מרבד חגיגי לרגלי המציאות.

DSCN9683L

DSCN9627L

כשאחזור הביתה  ואתיישב ליד המחשב להוריד את התמונות אלו המלים הראשנות שאראה:

Picture 1L

רמת אביב המנומנמת הוותיקה, הבלויה, הירוקה נראית כמו צוירה במכחולי האימפרסיוניסטים. אפשר להתגעגע לז'יברני שמעולם לא היייתי בה. אפשר לפגוש נמר של רוסו.
DSCN9655L
DSCN9718L

DSCN9628L

לראות. להסתכל. לזכור.

הציורים שקיימים אצלי בראש – מונה, מאנה, סֶרה – מופיעים באור השמש הזאת והופכים את אחורי רמת אביב הישנה למחוז חפץ. איפשהו בנעורים התאהבתי באימפרסיוניסטים. התאהבתי בדשנות של צבע השמן על הבד, באור הקורן מתוך תנופת המכחול; בקסם שנוצר כשמביטים בבד, מתרחקים ממנו ומתקרבים אליו, ממופשט לפיגורטיבי, מכתמים לתמונה שלמה. שמחת אור וצבע. אור וחושך.  שנים אחר כך כשגרתי בניו יורק אני זוכרת שהייתי חוצה את סנטרל פארק, עולה במדרגות המטרופוליטן כדי לשבת מול ערמות השחת של מונה המצויירות באור המשתנה, רק זה. וחוזרת שבֵעַת אור לדירת הסטודיו ברחוב 89 בצדו השני של הפארק.

DSCN9629L

אני מפנה פני לאור, מסתנוורת לרגע מפזמת לעצמי "רב האור והתכלת וכולי בהם טובלת. היום." המלים של נעמי שמר שפורצות אל האור מדייקות, קוראות לדבר בשמו. האור, אני חושבת לעצמי, האור הזה הוא צלול ואמיץ. ובעיקר ברור. הצל מספק לי מסתור מהקיטש, הצל החריף, חד המבע של צהרי היום.

DSCN9703L

DSCN9711L

DSCN9715L

השבילים הרמוסים בין ברודצקי לרידינג לוקחים אותי לשערים שייפתחו ולבתים מאגדת ילדים שאולי קראתי פעם. פינות חמד מתגלות, כסאות שמזמינים אותי לשהות רגע. משוטטת ועוקבת אחרי השבילים ומגיעה לגינה חבויה בין בתים ועצים. ושם בגינה פיקניק על הדשא או אולי ארוחת בוקר של יום ראשון בנוסח מקומי.  שקית נילון מוארת, זוג יושב על ספסל. תמונה אימפרסיוניסטית.

DSCN9728L

לחשוב על רגעים נדירים, בהם היופי חריף והנשימה מתמלאת טעם מנתה רענן. למצוא לזה מילים.

DSCN9646L

נזכרת ברשימה שכתבה איילת שמיר בזמנו על תרגום חדש ל"גברת דאלווי"*:
גברת דאלוויי – אשה שנכנסה לשנה ה-52 של חייה חדה כמו חץ, אשה ש"חשה קרבה משונה לאנשים שלא דיברה איתם מעולם, לנשים מסוימות ברחוב, למישהו שניצב מאחורי דלפק – אפילו לעצים ולאסמים"; ושעדיין, למרות גילה המתקדם, ואולי דווקא בגללו, יש בכוחה להקסים את כל מי שבא עמה במגע, גברים ונשים כאחד, היא הדמות שנושאת את שמו של הרומן. 

"האם גבר יוכל להבין את מה שהיא אומרת? את מה שהיא מתכוונת לגבי החיים?" מהרהרת קלריסה דאלוויי בצוהרי הרומן והיום, "איזו משמעות יש לזה לגביה, לדבר הזה שנקרא חיים? היא לא יכולה להעלות על דעתה שפיטר או ריצ'רד יטרחו לערוך מסיבה סתם ככה, בלי שום סיבה." היא מהרהרת. ולמה שיבינו? הם חונכו להיות גברים תכליתיים – ואילו האמנות שלה אינה זקוקה ל"סיבה". האמנות שלה היא סוג של תשורה, של מנחה, "לצרף, ליצור; אבל מנחה למי?" היא תוהה, "אולי מנחה לשם מנחה. בכל מקרה, זה הכישרון שלה."
את כישרון הוויטאליות הנדיר הזה שהעניקה וירג'יניה וולף בנדיבות למרת דאלוויי – לחגוג את החיים ולהעניק אותם כמין מנחה לשם מנחה – היא לא היתה מסוגלת להעניק לעצמה.

DSCN9726L

הייתי בערך בת גילה של גברת דאלווי כשחזרתי בעקבות הרשימה הזאת לקרוא את הנובלה באנגלית, בספרון קטן ורב קסם שקיבלתי מאבא שלי. כריכתו ירוקה (או אולי מפוספסת) ומעוצבת בסגנון קלאסי, שולי הדפים צבועים זהב. רציתי לדפדף בו שוב, לצלם אותו כדי להראות כאן וכמובן שלא מצאתי אותו.

צריך לחפש. 

התאהבתי בספרון היפהפה, בוירגי'ניה וולף שוב ובקלריסה דאלווי עצמה, וכדרכם של האוהבים נמלאתי חיות והתפעמות מהמִנחה שהעולם נותן לי – מלים ואור.

DSCN9757L

יצאתי מן החצרות אל הכביש. מונית הגיעה לפני שהספקתי לשבת על הספסל, להוציא את הנייד.  עדיין הייתי בזמן קסום. המשכתי לדבר לעצמי, לבקש: שלא לאבד את מאור עינינו. שלא לאבד את מאור פנינו.

DSCN9690L

* כאן אפשר לקרוא את הרשימה המלאה של אילת שמיר http://www.haaretz.co.il/literature/1.1320067

 

 

אחרי הגשם. תקרית.

DSCN8854 L

הגשם ירד כל הלילה. שמעתי את המים מכים בחלונות. אני אוהבת את הגשם. אפילו החושך הרגיש רחוץ ורענן. קולות הציפורים חדרו את השקט.  באור המועט ששבר את החושך אפשר היה לראות את הצלליות של הציפורים, ציפור אחת עמדה על הדקל שמול חלוני.  איזה עורב עקשן קרא וקרא כאילו היה תרנגול – שימי לב, שימי לב.

אחרי לילה של נדודי שינה השחר מבטיח. אני אוהבת את השחר.

DSCN9092 L

DSCN6605 L

פנסי הרחוב עדיין דולקים, שארית ירח. אני שותה כוס תה ורואה מחלון הבית את האור הראשון, כחול ופלאי עולה. חמש עשרה דקות של אור כחול יש בכל שחר. אני מבינה שאגיע לחצרות, לארץ המקלט שלי רק עם אור ראשון.

DSCN9109 L

 DSCN3658 L

 מבעד לשקט החרדה מבקיעה. יש מועקה אפילו באוויר הטרי. בדרך הרחובות ריקים, הכביש רטוב ואחרוני המבלים נאספים. הרדיו מכוון ל-88, מוסיקה שאני אוהבת ובכל זאת אני מחפשת לשמוע חדשות. ואז אני מסיטה את המילים שאני שומעת הצידה כמו שיער שנפרע, אבל הדברים חוזרים ונאספים כמו הציפורים של היצ'קוק על הגדר .

אני יוצאת מהמכונית ומתחילה לשוטט בחצרות  האחוריות של רחוב חובבי ציון, להסתתר בשקט, לברוח לפינות העזובות לנפשן. האויר עדיין לח ואפלולי, האדמה רוויה, במרזבים רוחשים המים ומהעלים הרטובים מטפטפות טיפות גדולות.

כשהייתי ילדה כל כך שמחתי בגשם הראשון, הייתי לוקחת את מטריה ויוצאת מייד, נניח לקנות מחברת בחנות של מודי. ברחוב דפנה שלא היה סלול עדיין היו נקוות שלוליות ענקיות והיינו בודקים אם עומק המים עובר את גובה מגפי הגומי שלנו, חוזרים הביתה בגרבים רטובים וצחקוקים.

לוח מתכת ישן וחלוד נותן מחסה לשלוליות חדשות. פסי העץ, צד התפר של משהו שאולי היה פעם שלט ישן, ממסגרים תמונות. בשלוליות משתקפת עירי. גם אני. עולם הפוך. הבתים במים, מעוטרים ברקמת  אזוב ושלכת. בשלוליות מצטיירות תמונות יפות, במים נגלית לי מציאות מדומה. מחר הכל ייעלם. לא יהיה במה להיאחז.

 אני אחוזת קסם, המלים של זלדה נותנות צורה ושם לתחושות המשוטטות אצלי: "צריך להתחיל להיפרד מן הזיו שבשמַים ומצבעי הארץ, לעמוד לבד מול אילמות המוות, להיפרד מן הסקרנות, להיפרד מן המלים – מכל המלים, ששמעתי וקראתי. ומן המים, שראיתי ושלא ראיתי. למות מבלי לראות אוקיינוס, להיפרד מאוויר הלילה ולהיפרד מאוויר הבוקר…" מתוך "ציפור אחוזת קסם".

DSCN8885 L

DSCN8892 L

 DSCN8891 L

DSCN8874 L

 DSCN9010 L

אני מצלמת את ההשתקפויות שוב ושוב,  כאילו יש בהן ישועה, כאילו הן הדבר האמיתי. נשארת עוד קצת עם שאריות הגשם, מכל זווית תמונת המים נראית אחרת. הצעדים שלי מרעידים את המים ואני חושבת על הפעם ההיא, הייתי אישה צעירה ובערב אחד ראיתי את התהום השחורה הפעורה מתחת לקרח הדק של המציאות שעליו אנחנו פוסעים, את הלבה האדומה של תוך כדור הארץ. נזכרת בשיחת הטלפון הנוראה שקיבלנו משוטר אמריקאי במוצאי יום כיפור 1983.

ומאז בכל צעד אני רואה את הסדקים בשכבה הדקה שמכסה את התהום והשחור פוער פיו כמו העורבים שקוראים וקוראים עם שחר, על הירקון הרחוץ בגשם ראשון של חורף 2014.

והאור עולה .

DSCN9017 L

תקרית אבידן

המלים של אבידן אוחזות באימה וכמו צורפות אותה באש ליופי.  חדות ושקופות כמו בדולח. היופי הזה ממריא עם הרחובות, פותח את השמים, מפייס את הלב. אפשר להתחיל את היום.

ליעל ברש

1983-1955 

בדמי ימיה

yael dnacing L