קמטים

תשעה חדשים מאז הפעם האחרונה. איך מתחילים? כדי לצעוד צעד ראשון בדרך חזרה למולדת החצרות האחוריות שלי נאחזתי ברשימה של אברהם בלבן כבידית לחילוץ מהשתיקה.

אברהם בלבן, רשימות תל אביביות, הארץ, 27.9.2019

התחלתי מסופה של הרשימה, רציתי לתת למילים תמונה, צורה ונפח חזותי. הפיתוי הזה – להצטרף לסיור בחצר אחורית בשלווה מאובקת, לפגוש עוד פיסת אדמה נשכחת – עבד. הנה אני שבה.

השכמתי לצלם בראש השנה תש״ף, ומייד עם הקפה שאחרי ניסיתי לחשוב מה אני הכי רוצה לומר, מה משמעותי לי עכשיו. הרהרתי, כתבתי, מחקתי והתלבטתי בימים שבין כסה לעשור, שהשנה אחרו וחלו באוקטובר. בתל אביב יש בימים האלה, הימים הנוראים, מעט (מאוד) רחמים שאנחנו כה זקוקים להם: להט הקיץ מרפה מעט, עננים בחלוני מרככים את זוהר הזריחה. ביום כיפור מצאתי את הקול אותו ביקשתי בשני ספרי שירה: ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ של חיים גורי ו״עוד לא עוד״ של טוביה ריבנר (ה״עוד״ הזה שחוזר בשמות הספרים, חץ ללב). נדמה לי שאולי אין טעם שאוסיף מילים על השירים שכתבו שני משוררים אלה בערוב ימיהם. ובכל זאת … אולי אעז 

ועל תקוות הסתיו שלי ועל סבא שלי, ישראל אפרת, כתבתי כבר בבלוג הזה לפני כמה שנים, כשטיילתי בין צייטלין למאנה. 

כל הבלוג הזה יסודו בשוטטות, שוטטות רגלית בחצרות, שוטטות מחשבתית שנולדת שם, ולכן קשה לתכנן מראש, זה לא צילום אולפן שאפשר להכין לו את התאורה והאביזרים. אני מתחילה באיזה גרעין של רעיון, ואז הולכת בעקבות החצרות, מנסה לאחוז בחוט המחשבה. השוטטות שלי הפעם רוקמת בתוכי בצבעים מאובקים, מטליאה לבד אחד את הילדות שלי המתרחקת והמבט הנוכחי היומיומי שלי אל הזקנה. אני מטיילת בחצר הסתווית יד ביד עם הבהלה מתבוננת בפניה עד שארגע.

מצאתי את עצמי בחצר אפרורית, שקטה, כמו איזה מיצוי של חצרות תל אביב המוזנחות בנחת. דומה כל כך לנוף מולדתי הממשי. הארץ כמו בשירי המולדת, כמו שנראתה בפלקטים של הכנרת ושדות חיטה שנתלו בכיתה, לא מוכרת לי באמת מהילדות. להורי לא היתה מכונית ועיקר הטיולים שהציעו לי בבית היו בספרים. מבט אמיתי לשנות ילדותי נושא אותי למדרכות הוותיקות והסדוקות שעשב מציץ משוליהן, לטלאי עפר תל אביבי של שנות השישים, אל ״שדות״ שעדיין היו בור ונשאו את כל מטען הזמן שחלף עליהן, עונות השנה, אנשים שביקרו כאן, חפצים נשכחו.

חיים גורי כתב בספרו ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ מילים שמתאימות להפליא לתחושות שלי בחצר השקטה השכם בבוקר החג:

החצר הלא מעוצבת מזכירה לי את חצר הגן או בית הספר, את העפר בגן השעשועים, את דרך העפר בדפנה, זו שהפכה לשלולית חורף ענקית שאהבנו כל כך, הדרך שהלכנו בה כולנו, ילדי השכונה, מהבית לגן ולבית הספר, ולמכולת גם. צמחי בר שהתערבבו בצמחי תרבות שנעזבו לנפשם, ששורשיהם התחזקו בשדה הבור. הפשטות הנינוחה, הברז המטפטף בפינה, עקבות צעדינו בחול – זה הנוף שגדלתי בתוכו.

כאן בחצר המאובקת אני מקווה לפגוש בשלוות הזקנה. הזקנה הזאת שקשה וכאוב להתבונן בפניה, קל לי יותר להתחכך בה בחצר אחורית שחוקת שנים כמו זו. הארכיאולוגיה של הקיום שלנו כאן, בעיר, כאן בתל אביב, חלודת הזמן, הטקסטורה של המקום, הריח המאובק של העפר, השילוב של ההזנחה הקלה, ועקבות האנשים שעברו כאן, מזכירים לי את שירו של טוביה ריבנר. 

מתוך ספרו  של טוביה ריבנר, ”עוד לא עוד", הוצאת מוסד ביאליק, 2019

אני רוצה להיות פתוחה כמוהו לסימני הזמן. פני ההולכים ומתרחקים מפני ילדותי, הורי שמפת פניהם הקשישות אוגרת אל תוכה את כל השנים שחלפו – אני רוצה לאהוב את כל זה; להצליח להביט בתום לב, בנדיבות ולא ביראה אל צלקות הזמן, אל מה שלפני. החצרות מתווכות ביני ובין האהבה הזאת, כמו תרגום שמאפשר להתקרב ברוך לזקנה. להרחיק את המבט והעדפת הלב מהדרישה המרחפת באוויר לעור חלק וצעירות אינסופית.

חיים גורי מתוך הספר ״אף שרציתי עוד קצת עוד״, הקיבוץ המאוחד 2015

אני מתבוננת סביבי שוב ולאט. לומדת את המקום, תמיד נגלה עוד משהו וגם בחצר שנראית משמימה לחלוטין: בקבוקון מבריק על הארץ ליד נוצה בינות לעלים המרשרשים והנה מהצד השני פלא של ממש – חתלתול מציץ אלי! והנה יש לו אח, הוא לא לבדו. לאחר מכן, בבית, אני מגלה בצילום עוד תינוקי מעבר לגדר – שלישייה!

החתלתולים, פניהם תמימים כפרחי אמנון ותמר, מבטם סקרני ופתוח, מוגנים כרגע בעולמם בין הגדר לכריות תחת צל העץ, מחכים לאמא חתולה. הצעירוּת הזאת, שברירית ומתוקה כל כך עד שהלב נכמר, ובכל זאת תקוות הסתיו. שישתובבו, שיגדלו וימצאו בית ומחסה. שיבוא הגשם.

מתוך ספרו  של טוביה ריבנר, ”עוד לא עוד", הוצאת מוסד ביאליק, 2019
כישצאתי מהחצר חיכתה לי הכתובת הזאת, כמו ברכה לשנה החדשה

שאלה של רומנטיקה או איך נראה פרח הלילך?

זה היה באביב כשיצאתי לי לחפש, לשוטט ולהציץ בחצרות.

רק כשחזרתי לאוטו וברדיו התנגן ״לי ולך״ הבנתי – יצאתי לחפש לי רומנטיקה בחצרות האחוריות של תל אביב. בשבת בבוקר שבתי לחצר שהתאהבתי בה מזמן ברחוב בילו 5 .

כנראה ששמעתי את ״לי ולך״ לראשונה בביצוע אריק איינשטיין וגאולה נוני הצעירים כל כך כשהייתי בת 9 או 10 (בדקתי את התאריכים כדי לוודא), אולי זה היה בשישי בצהרים כשהקרינו את ״סלאח שבתי״ במסדרון הארוך והצר של בית ספר היסודי? אני זוכרת את העוררות הרומנטית הראשונה שלי, כמו נתגבהו השמים להכיל את הכמיהות.

http://

ביומיום הלכנו לצופים ולספריה העירונית שהיתה אז צריף בלב חורשת אקליפטוסים, בחרתי ספרים לפי העובי – ככל  שהיו יותר דפים הפיתוי היה גדול יותר. קראנו ״נפנוף של מטפחת״ של ראובן קריץ, ואת פוצ׳ו ואולי קצת אחר כך על הרפתקאות אנג׳ליק יפת המחשוף שהתרחשו בצרפת ועל מסע קון טיקי רחוק הרבה יותר; עינינו פקוחות להכיר את העולם הגדול וגם ללמוד משהו על הדברים האלה שהיו מסתוריים ומרגשים שקורים בינו לבינה.

היינו כיתה ממש קטנה ובהפסקות היינו משחקים מחניים. אנחנו הבנות לבשנו מכנסי התעמלות מתחת לחצאית בית הספר הירוקה המכוערת ורצינו שיער חלק. היו לנו ״ערבי שישי״ במשולש הדשא שבקצה רחוב ארלוזורוב פינת דרך חיפה (נמיר היום). היתכן, אני שואלת את עצמי, שבאמת רקדנו בהם רקודי עם דרוכים ונרגשים מהחזקת הידיים?

הייתי ילדה חולמנית. היו אז שעות ארוכות בצהרי היום לחלום בהקיץ על איך ארגיש כשאריק איינשטייין ילחש באוזני ״כמה יפה פורח הלילך״, או אולי הוא יאמר זאת אחרת? ממילא לא ידעתי בעצם איך בדיוק נראה פרח הלילך, אבל הבנתי את ריחו וצבעו, את הלי ולך שהוא נושא איתו. פרח הלילך היה מילת קוד, מפתח לעולם קסום, כמו רקיקים או זבדה שקראתי עליהם ונדמו מטעמים שאין כמותם, או בד פופלין שרציתי בכל מאודי למרות שלא היה לי מושג איך הוא נראה.

האם הפיתוי לשוב, לבקר אהבות ותיקות הוא דרכה הערמומית של הרומנטיקה למשוך אותי אל חיקה?

יצאתי לשלושה מסעות גילוי בחצר הבית הזה ובסביבתו הקרובה. הראשון עורר בי את התשוקה, את געש ההיסחפות, שמתגברים על ההיסוס הבוגר, לפסוע על עלים יבשים, בין עציצים דהויים וכסאות מתפוררים.

המסע השני בורך באור השחר, מטשטש ומכחיל, כמו פילטר שקוף ומכשף, קצר מועד ובר חלוף. יופיו בזמניות החמקנית שלו. שקט וציפורים. פנסי הרחוב עדיין דולקים והשמש עוד לא זורחת. אור ראשון, מייד אחרי הוורוד הפעור. 

אולי הרומנטיקה שלי בגילי היא לחפש הפתעות וגרוטאות בחצר אחורית בשבת השכם השכם בבוקר.  

והמסע השלישי? בו מצאתי שמאז ביקורי האחרון החצר זָקנה והוזנחה עוד יותר אפילו, אבל לא סר חינה בעיני כלל וכלל. נמשכתי אליה כמו עש לאור לילי. התריסים של הבית היו סגורים בדיוק כמו בביקור הקודם שלי, מזמן. דמיינתי שהבית הזה ריק ונשכח והעזובה מעידה על כך (למרות ש…בעצם היתה כביסה טריה למדי תלויה).

אבל מכיוון שהפעם הזאת אחרתי לקום והגעתי בשעה יותר שפויה, פס הקול היה אחר – נשמע מבפנים רדיו. ברור וחזק. יש שם מישהו… מישהי? אני יכולה לספר לעצמי איזה סיפור שאני רוצה שיתחבא מאחורי התריסים המוגפים המאפילים עליו, עטוף בעזובה תל אביבית פתיינית.

במסעותי אלה מצאתי ארנבת ופרחי בוגנוויליה וורודים, כמושים, חתולים שהביטו בי ושתקו, אופניים נושאים מטען של עלים חומים, אופנוע חרב מוטל על צדו – מזכרת לטיול ישן, מדרגות סדוקות, מסקרנות; תנור הסקה ישן (בויילר) בוער ורוחש, וכסא לידו ממתין דומם ומתחמם, כמו נלקחו מנוף של ספרות רוסית; ציפורי גן עדן מזדקנות בצל מזגנים, ושביל ללכת בו, שביל האבנים הצבעוניות ואני דורית בארץ עוץ שלי.

ובקצה השביל חידה: אז איך היא נראית הרומנטיקה הזאת שאני מחפשת?

* אני מגששת באי-בהירות ראשונית. האם היא ערפול התבונה לאור הנרות המרצדים? כי מהי הרומנטיקה אם לא אותו הדבר בטשטוש חינני? הצילומים ראשונים בשחר החיוור, המבוייש – מעורפלים כמוה, האור עדיין אינו בשל. האם האובך המעושן חיוני לרומנטיקה? 

* האם כל כולה התבוננות מבעד לוילון תחרה שכזה? לגלות את המוסתר?

* מציאת לבבות נחבאים בין צללי העלים, במקומות לא צפויים?

* פרחונית, צבעונית? או בעצם ורודה? האם כמו נרקיס אני רואה בה את עצמי, מוצאת בה את ההשתקפות שלי?

* האם כמו כיסא היא מחכה שאתיישב בתוכה, אשקע בה?

* האם היא זקוקה לעוד מישהו? האם היא מכילה תחזית/אפשרויות של ביחד? אני מוצאת בחצרות עוד ועוד עדויות לזוגיות.

* האם היא מובילה בדמיוני לכורסא ובית? חלומות של מנוחה ונחלה מלווים בחבלי כביסה?

* או אולי עיקר העניין הוא להיות תלויה על בלימה, מסוחררת? קריאה מהדהדת ואנקת גבהים?

* ההתרגשות שלפני פתיחת שי ארוז במיוחד בשבילי?

* שמא היא מַגְבר שצובע את הדמיון בצבעים סוערים יותר במבט לאחור? סוג של דיעבד?

* מסיבה שהיתה? האם שרשרת המנורות הצבעוניות מעל הכסא המוטל הפוך, היא זכר לסערה של אמש, או למשהו אחר? מגרפה מוכנה כבר לפנות את השאריות/הזכרונות, את קלות הראש.

אני מחפשת וגם מוצאת חתולים, אהובי נפשי תמיד, הרי בזכות חתולתי האבודה הגעתי לכאן, לארץ החצרות האחוריות. החתול מביט בי רגע לפני שבורח ומשאיר אותי עם דלי תקוות ורוד.

אני עדיין חובבת רומנטיקה, למרות השם הרע שיצא לה, למרות תופעות הלוואי הכואבות שלה. בסופו של דבר אני אומרת לעצמי בעצם זו תאורה, פילטר-נפש. האור (או היעדרו) הוא הרומנטיקה שלי – הוא יכול להקנות נדירות לרגע. הוא הקסם: זהוב בזריחה וכחול לפניה, אדום בשקיעה ומלהיב כשהוא חודר בדרכים בלתי צפויות. כמו חיזור הוא מרצד, מחניף, מסנוור או מחביא. הנה כאן גן הילדים נראה כמו קרקס מסיפור אחר לגמרי באור הפלאי, הנה הנה כנפי פיות באור המרצד בינות לעלים.

הבוקר מבשיל: לרגע הלבן המסנוור מדי, ואז האור נהיה פרגמטי, נטול מה שהאיטלקים קוראים גרציה. התיתכן בכלל רומנטיקה באור השמש העזה? היום המפוכח, הבהיר מאיים למחוק לה כל זכר.

זמן לשוב הביתה לשתות קפה בקינמון, להיאחז בשובל הרומנטיקה במוסיקה – לשמוע The shadow of your smile בביצוע של Dexster Gordon

ואם רציתי קצת לסובב את כפתור העוצמה של הרומנטיקה אפשר לשמוע את פרנק סינטרה, את צל חיוכך, כל מילה ברורה, מדוייקת, נופלת כמו עלה שלכת הישר ללב.

ממילא, הגיע הקיץ התל-אביבי והצמית כל לבלוב. להתראות בסתיו, רומנטיקה.

לפעמים הכל בסדר

זה היה הקיץ הכי קר שחוויתי. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני סובלת בקיץ התל אביבי, ובכל זאת צינת יולי-אוגוסט באיכילוב לא הביאה שום נחמה. יצאתי בצדה השני של המנהרה, בסוף הקיץ הזה, עם אמא שלי המחלימה בביתה אל האור המתרכך של הסתיו. הרגשתי כמו נטע זר בעולם שאינו בית חולים או מחלקת שיקום. משוטטת, קצת אבודה, חזרתי לצילומים של החצר שנשביתי בקסמה עוד באביב, לחפש את דמותי ולנסות להגדיר משהו מעצמי לפוסט חדש בבלוג:

שתינו ניסינו להתחמם תחת אותה שמיכת צמר יאק מגרדת. החדר היה בעצם סוג של סלון של המשפחה הנפאלית שאירחה אותנו בכפר שאת שמו איני זוכרת. לא הבנו אף מילה מהסדרה ששודרה בטלויזיה והסעירה את בני הבית, אז פטפטנו. אני הייתי קצרת נשימה מול החיים, רציתי כל כך הרבה דברים, מבעבעת, מלאה תיאבון לטלטל את עולמי ורבקתי היתה שבה ואומרת בשקט ובחיוך שאפילו בחושך היה מלא גומות: ״שימשיך ככה, שלא יילקח ממני מה שיש״. 

DSCN0575L

השיחה הזאת, התפילה הזאת של רבקה צפה ועלתה בי כשישבתי לבדי על הספה הדו מושבית בחצר בקצה רחוב כפר יונה, מקשיבה לציפורי השחר. ישבתי עוד וקצת חשבתי לעצמי, מיני הרהורים:

ככה הדברים צריכים להיות, ככה תל אביב צריכה להיות כמו החצר הזאת – הכל פתוח, נוח לשימוש. ערבוביה נינוחה של דשא, כסאות, מזרונים וצעצועים, מאחור מטריות מוכנות לחורף, וכובע לימות החמה. גריל לרעבים וכריות לעייפים. טרמפולינה כדי לקפוץ.

DSCN0555L

טרמפולינה

DSCN9662L

חצר משותפת – מטופחת במידה, מבולגנת במידה, מזמינה. מתאימה למידות, ליכולות, לרצונות של בני האדם הגרים סביבה. מרחב גדול לנשימה ולמנוחה. אני משוטטת ומעבר לפינה נגלה לי (כמה נחמד!) עוד מרחב ושם כסא מתנדנד וספה רחבה כפינוק של חלה טריה. מנורת בדולח דומה לזו שהיתה לסבתא שלי. נרות שקרסו לתוך עצמם וסיגריות מעושנות זכר לערב של שיחה והרהור. סולם לשמים, לימונים צהובים, פרחים בכל הצבעים וחתול שחור נח וחולם בינותם.

DSCN0635L

סולם לימון

חתול שחור

אני מזכירה לעצמי, ספק בחיוך, מוחה מעלי בדל ציניות –  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. שירו של ט. כרמי ״על הניסים״ שאמא שלי כל כך אוהבת מתאים מאין כמותו:

אני נכנס למטבח החשוך
ולוחץ על המתג
אור גדול

אני מתיישב על הספה
ליד הכלב.
הוא מתהפך על גבו,
מרים את כפותיו, מנהם.

בחדרהשינה, אני רוכן על אישתי.
היא מחייכת בשנתה
מהמהמת, שוב נרדמת.

האם אינם מבינים?
חיותאש ממללות,
מלאךהמוות בעיר,
המזבח בוכה

ואני עובר
מחדר לחדר,
לילה אחר לילה
ומונה את הניסים.

DSCN0633L

מפתחותפסל מטריות

לצלם ואחר כך לשחות, אביב בחוץ. מיאו ענוג קורא לי לחייך לחתולה קטנה שצופה בי מאחורי דלת הזכוכית. בדרכי החוצה חולפת על פני כסא ישן ופנס עדיין דולק. כתם פז של השמש. חג לא חגיגי של חולין. פוסט אביבי. רגע מדויק קצר כמשק כנפי פרפר – בדיוק ככה, כאן ועכשיו.

מנורה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 16 באפריל 2017
*

יצאתי לצילומי השלמה באותה החצר. כמו פו הדב שיוצא למסע תגליות קרוב מאוד הביתה, בנחת, בצעד אטי ומהורהר. ובמקום ההמהום הדובי עלתה בי המוסיקה של באך שאני אוהבת כל כך הרבה שנים, עוד מהימים שהיה לי פטיפון ותקליטים. ״Ich habe genung״ יש לי מספיק, או בנוסח הקצר והמדייק – ״דייני״. קולה החם של ג׳נט בייקר עוטף אותי בנחמה. 

אני מוצאת בשמחה שהחצר עדיין דומה לעצמה, אבל החפצים סודרו קצת אחרת – הצעצועים בשורה מול שורת כסאות המבוגרים. האם הילדים הכינו מופע למבוגרים בערב הקודם? האם ההפרדה הזאת מעידה על סדר חדש?

פורטרט עצמי

DSCN0559Lהקיץ שעדיין לא מכה בכל עוזו, בינתיים נראה מבטיח, כמו חופש וילדים ודשא ולא כמו זיעה וזבל ומדרכות מהבילות. מעט קוצים בקצה החצר המטופחת הם רק רמז ראשון לעריצות יולי-אוגוסט.

אני אוהבת את הפתיחות של החצרות האלה, את האמון שהן נותנות בנו ושואלת את עצמי האם באמת מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול? או אולי עושר גדול? לא יכולה להימנע ממחשבות על הזמן החולף והמרחב האורבאני. מעבר לגדר, מאחורי הברושים והשיחים נגלה לי בניין ישן, מוזנח ויפה, מזמן אחר. חרישית ולא נוחה מתגבשת השאלה מה היה כאן קודם?

DSCN9656L

מאפרה סיגריות

DSCN8357LDSCN8361L

DSCN8365L

בחצר הסמוכה כבר יש שער מתכת וקודן. ההסכם הלא כתוב שמאפשר מעבר חופשי בין הקניין הפרטי למרחב ציבורי הולך ונעלם מהנוף העירוני. החצר המתוקה הזאת, שהיא קניין של הבית המשותף לא נעולה ומאפשרת כניסה לכל העוברים והשבים מתוך ביטחון שדבר לא ייפגע. תל אביב המזמינה הזאת הולכת ונסגרת – חצרותיה הופכות לחניונים, מרוצפות באקרשטיין ומוגנות במנעולים.

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 12 במאי 2017
*

למה אני חוזרת הנה בשלישית? אני מוצאת תשובה מפתיעה וחייכנית – ממטרות! הפתעה קרירה אחרי שהקיץ התחיל ליבש ולייאש. נרטבתי כמו ילדה שמשחקת במים וכפות רגלי שקעו בדשא הלח, הצעצועים רטובים כאילו ירד גשם לא מזמן והחצר רעננה ונעימה. ככה צריכים הדברים להיות…

ממטרותממטרות

פורטרט עצמיDSCN8340L

הרוב הגדול של הדברים נשארו, מוגנים, לא מקולקלים או מוזנחים. משחקים רצויים ושמחים בחלקם, כמו מצאו את מקומם. מצאתי פסלים אפריקאיים ועיתון מקופל, עציץ קקטוסים ומנורה ליד הגריל. הצעצועים מחכים למחר, לאחר הצהרים – פשוטים, לא שבירים, לשימוש כולם.  ואפילו הצמח הקיצי הזה, קייצת מסולסלת, שכתבתי עליו נראה יפה בחצר הזאת, קישוט של ממש.

DSCN8391L

פסלים

ערסל

איזו נינוחות שרויה בשטח הפתוח, האקלקטי, שמאורגן לשימוש על ידי הרבים, במשותף. אין שום דבר נעול או סגור, קנה המידה האנושי מזמין להשתמש – לא לקלקל או לקחת. כמה נעים להיות חלק מ…

ומה בעצם רציתי להגיד? ככה נדמה לי שהחיים (שלי) אמורים היו להיראות. לגדול יחפה ובטוחה. לגדל ילדים ככה, קרוב לחברים כשדלת פתוחה, ולהורים יש תמיד עם מי לקשקש בזמן שהם מתנדנדים לקראת ערב. יש בי געגוע ישן לאפשרות לצמוח בתערובת המקומית הזאת, העירונית-קיבוצית-כפרית של חיי קהילה פתוחים, לא צפופים, נטולי גינונים מכבידים. אני מצלמת את הדשא האירופי הירוק תחת שמי תכלת ים תיכוניים כמו לשלוח גלויית ברכה לעצמי. 

DSCN8354Lפסל אישה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 8 ביולי 2017
*

שלושה ביקורים בדשא בכפר יונה – מהאביב לקיץ. מתברר שאפילו בבוא הסתיו לא פשוט לי לכתוב פוסט חיובי, כמעט אופטימי. אולי כי כל החצרות שביקרתי בהן הן כמיהה לכזאת חצר – מוצלחת כל כך. הרי אני יודעת שהתאהבתי דווקא בחצרות האחוריות המרוטות, הפצועות, ובזכותן הגעתי גם הנה. לכן, וגם מפחד חיות-האש הממללות, למרות החילוניות המובהקת שלי, אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי בשובי הביתה ברוח ימי תשרי: ״חננו ועננו, גם אם יש בנו מעשים״.

DSCN9665L

הרשומה הזאת מוקדשת לרבקה חברתי האהובה, שהלכה מאתנו בקיץ לפני שנה.
רבקה, שלימדה אותי שהכל בסדר (הגרסה ״לפעמים הכל בסדר״ היא שלי).
החיוך שלה (הרחב. שתי גומות) והחיבוק שלה (האמיץ) חסרים לי כל יום. בוקר וערב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה

״אולי אין צורך לחדור ולנתח מעבר לכפות הרגליים. די בכך.״
כך כתבה לי יוספה בתגובה לפוסט הקודם בו אני מתחילה להתחקות אחרי הדיוקן העצמי שלי.
ואני עוצרת לרגע וחושבת לעצמי, יתכן; ובכל זאת רב הפיתוי להמשיך, להיכנס, לחדור. חוץ מזה הבטחתי חלק ב – אין ספק, העם מחכה 🙂

הלו דוריתקבלת הפנים של החצרות אישית מאוד – ״הלו דורית״ כתוב בוורוד על אבן בין הצללים; מתחת לשמי המפורש משקפים ורודות, אמנם מקוטעות קצת, אבל בכל זאת. כיצד אסרב להזמנה, לקריאה: ״בואי דורית. התבונני, תסתכלי טוב ואולי תמצאי״.  לב אדום מעל כהבטחה של אהבה, איך אפנה לה עורף?
ואז אני מוצאת מפתח – אות וסימן!

מפתחקורץ לי כמו אחד מסימני הדרך, הרמזים שפיתו את אליס להמשיך בהרפתקאה, לגלות את ארץ הפלאות.
״לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של אליס היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס"מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!

אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או," אמרה אליס, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל."

aliceroom3ואני מחליטה להמשיך, להידחק אפילו בקושי, לעבור דרך המראה, מבעד לאיך שאני נראית, לגן, לקסם, הלאה.

dscn0250lזה בדרך כלל מתחיל בשקט, בלילה, או בסוג של חושך, חרדה מציפה אותי והעוררות שמלווה אותה. אמירה הס כתבה את זה יותר טוב ממה שהיית יכולה לדמיין שאפשר
hesהסנאי שבי יוצא אל העולם, אל החצרות האחוריות, ואני נדרכת – מתבוננת ומקשיבה.

אני יודעת שזה נכון, שזה המקום שלי, זו דמותי: נסוגה מאירועים למפגש של חולין, מעדיפה את בגדי הערב שלי (שהם אותם בגדים ישנים ומסומרטטים שקיבלו כבר את צורת גופי ברכות  ונצבעו במה שאפרתי קוראת באפור הבית. הגוון המופלא שנוצר בשני אופנים – או שהבגדים היו פעם כהים ודהו בכביסות ובשמש, או שהם היו פעם בהירים ונצבעו אפור במרוצת השנים) על פני להתלבש כראוי, מעדיפה את המקוטע על השלם, את האחורי על פני החזית, את צד התפר ואת הסקיצות על פני הביצוע המהודק.

dscn3029l-new

dscn0011l

ירחהזמן מתגעגע ומשחק בדברים, מצייר עליהם בצבעי חלודה וירוקת, מרכך פינות חדות וסודק את השלם. אני רוצה לראות אותם=אותי כמו שאנחנו נראים ללא שיפוט ולא להיות שבויה בתדמית, או בצורה הצפויה, המוגדרת, שאמורה להיות להם משמם. אני מחפשת את המילים שיבהירו למה כאן, בחצרות האחוריות, אני רואה את עצמי. בשעות שהזמן לא ברור, כבר לא לילה ותיכף מתחיל היום אני רוצה לנסות להבין מה יש בחצרות האלה שגורם לי להרגיש שהן דיוקן שלי, חיי. לפעמים אני שומעת אנשים מתעוררים, ברזים נפתחים ומים יורדים באסלות, כחכוח ונביחת כלב, מקשיבה ומנסה לפענח.
ובכל שחר הציפורים שרות. שרות ממש ולפעמים ברעש מפליא. רעש שמציף ומקיף כמו שקט.

dscn0110dscn1865l dscn2759l dscn1500lהאחוריים של העיר מבולבלים, מלאים מסרים סותרים ופינות לא מסודרות. הדברים מתערבבים זה זה לא קרואים, לא מאורגנים, מקוטעים, פצועים, מרוטים, שכוחים, עזובים, חלודים, קרועים, ולא תמיד מובנים. הם כמו נותנים צורה לחרדות שלי ומשקפים את הפחדים, חלומות האימה, הביעותים, ההיסוסים, והתקוות הרכות.

dscn0934l

dscn2076l

dscn3756אפשר גם להתחיל את מסע הבירור הזה בצורה לינארית – מהילדות. הייתי ילדה חולמנית, בישנית, הדמיון היה הבית שלי – בדרך כלל סחף אותי הרחק מכאן. המציאות היתה כן שילוח בשבילי, קראתי ספרים ובין שתיים לארבע שהיינו אמורים להיות בשקט טיילתי לבדי ב״שדה״, ככה קראנו אז לגבעת ההבטחה. פרדס עזוב שטרם נבנו עליו בית הספר לאחיות ובית החולים דנה, שהיה בעצם, במחשבה שנייה, סוג של חצר אחורית. הייתי נסיכה צרת מותניים בטירה מכושפת, פיה שקופת כנף, או גבירה רמה בזמן שקטפתי פרחי בר ענווים כדי ליבש אותם בין דפי המחברת. הרקע לשרעפים שלי היה עזובה תל אביבית מוצפת שיחי מימוזה צהובים ודוקרניים שביניהם נחבאו בריכות מים מתפוררות ותילי נמלים פעילים. אולי לכן אני מרגישה בבית בנוף החצרות האחוריות, ושם מגרה אותי במיוחד לצלם תמונות  שאפשר לצוד בהן זנבו של סיפור שיהדהד את אלו שסיפרתי לעצמי אז….

dscn0857l

בוגנויליה

״איילה, במבי״

התמונות דהויות, מטושטשות, רועדות, לא בטוחות בעצמן, משתדלות. המבט רוצה להתמקד בפרח ופתאום נגלה לידו איזה פח, נתלה באיזה טשטוש שיש לו איכות פתאומית; מקיף קומפוזיציה מרושלת כזו שנגלים בה קצוות של חפצים ואז לפתע  עוקב אחרי חתול מתרחק בלי רחש; מוצא צעצוע, משהו מושלך ששר בצבע מפתיע, בקול רם. לפעמים אני פוגשת משהו מצחיק בין הצערים המושלכים והפרומים או אפילו מקטע יפה, יפה באופן שאין לו שיעור, אמיץ, נניח פייטה של כביסה; ולעתים זה האור, איזה גוון שהוא מעניק לדברים, קרן שמש שגרגרי האבק רוקדים בה, כמו ריח, כמו זיכרון שהאקורד הראשון של שיר מוכר מביא איתו, משהו שכזה שפוגשים בבוקר של יום רגיל בחצר אחורית שגורם לנשימה להשתנות, לדברים להיפתח. סולם לטפס בו.

dscn2409l

סולם

צבר קשור

dscn0873lאז ככה אני נראית? ככה אני חושבת שאני ? כן. להיום. בערך.
המראה לא מעובד, לא מתוקן או מוחלק; ככה מחוספס, עקום, מטפטף, צומח מתוך סדק וקצת מעופף, שבור לב,

כנפיים בקבוק סוקולוב

הנני – מלאה סתירות פנימיות, פערים וגשרים, ודברים סמויים בחשכה (מחכים להתגלות? מעדיפים להסתתר?), טלאים, אוסף אקלקטי וחד פעמי. הסיפור לא ברור, לא מסוגנן, לא בהכרח המשכי. המבט נמשך לצבעוני, למצחיק, לפצוע.

איזה רגש מציץ, חשוף יתר על המידה, לא אלגנטי. לגמרי לא – יותר מדי, פחות מדי, לא ממושמע. דמותי, מה שאני רואה, יותר פרומה מפרועה, יותר יומיומית מחגיגית, יותר ישראלית, מקומית, תל אביבית מגלובאלית, יותר לא מרוצה משבעה, יותר כמהה ממסופקת. ולבטח שופכת כאן עודף לא מרוסן של מילות תיאור…

dscn2119l-new

dscn2951l

קומקוםשמיכת טלאים שנוצרת כאן היא  כמו תיאור פיזי של הנפש, המחשבות, התודעה המתפתלת.

אני מנסה שבחירת התמונות לפוסט הזה תהיה אינטואיטיבית ככל האפשר ומוצאת שיש בהעדפות שלי חשיבות עצומה לצבע, לאור, לאומץ להבקיע, לפרוח, להוריק ולהצחיק מבין האפר והאבנים, להאיר פינה חשוכה, לחשוף במעט את סודותיה.

dscn3116l

סדק

dscn2757lהנה, ככה אני רוצה להיות. פורחת. מבעד לשערים הנעולים, מבין אבני הגדר האפורות. למצוא מה חזק כוחם של הסנאים. dscn3213lבמקום מוטו אני מבקשת לסיים כמין דז׳יסטיף במילים של אבא שלי, בן עמי שרפשטיין, שהן כמו מגדלור בשבילי, קריאה לצאת אל שבילי החצרות, אל החיים:
״האמנות בכל צורותיה היא תמיד אנטיתיזה, אינסטינטיבית ורצונית, לבדידות, שגווניה מרובים כסמים–שכנגד שנועדו להילחם בה. אבל האמנות היא יותר מסם–נגד רב–פנים לבדידות. היא מציגה, כפי שאמרתי, את הצורות העמוקות של היחיד ושל התרבות; היא לוחמת באפתיה ובאנרכיה באמצעות כוחה ליצב ולעורר, היא לוחמת בקיפאון באמצעות כוחה ליצור, לפורר וליצור מחדש את הסדר בעולם האדם; והיא תובעת בשקט או בקול זעקה, תגובה מבני–אדם.״

(מתוך ספרו של בן–עמי שרפשטיין, טבעה האוניברסאלי של האמנות, עם עובד, 1989, תירגם מאנגלית: דן דאור)

*תודה מיוחדת לאמירה הס על הרשות לפרסם את שירה, ולאלי הירש על שהביא את השיר הנפלא הזה לידיעתי

 

 

 

 

 

 

חג פועלי הניקיון ונהגי המוניות

5:15 (אור ראשון כחול )
קמתי. צילמתי את הדגלים המתנופפים בחזית הבית. יפה להם הרוח.

רידינג
זכרתי שעל מערכת היחסים שלי עם הדגל כבר כתבתי  בפוסט ״כחול ולבן״. הצצתי ובדקתי גם בתיקיה שפתחתי באותו הזמן –  מאז יום העצמאות 2013 נוספו לא מעט תמונות של דגלי המדינה, תושבי החצרות האחוריות בכל מיני פוזות –  224 תמונות ליתר דיוק – לפני אלו שאוסיף היום. הם הצליחו להתחבב עלי, אבל לא אכתוב עליהם שוב.
המסע הזה התחיל בערב קודם כשהצמדתי צמר גפן טבול בהרבה וודקה לשן הכואבת שלי. מרוב שכאב לי ישבתי בסלון ובהיתי בטלויזיה – הדגלנים צעדו זקופים ויצרו תצורת מנורה בטקס הדלקת המשואות. המנורה היתה טיפונת עקומה, ״טוב, זה משלנו״ אמרתי לעצמי בחיוך עקום גם הוא – חצי פה נפוח. הטקס הרשמי, הראווה המכובדת והכה חגיגית – ה״קָדימנית״ כמו שאני קוראת לזה ביני לביני – לא מדברים בשפה שלי. נזכרתי בשיחה עם חברתי נעמה אחרי שהראתה לי סרטון שבו מאסטר יפני, המורה סוזוקי, מתאמן ביריה בקשת*. ההגדרות של נעמה התאימו לי לכאן, עזרו לי להבין את ההרגשה המעורפלת שלי (יש יתרון גדול בשיחה עם חברות): ״הבנתי שטקס הוא ביצוע בגוף או בחלל או בקול של תשתית הערכים של תרבות. זו אחת הסיבות בגללן טקסים הם אולי הראשונים להראות מגוחכים או ריקים מתוכן. אם חוזרים עליהם כשהחברה מתפרקת או מתרחקת מערכיה, הטקס נעשה מיד לצורה מנוונת.״
כשצפיתי בטקס ראיתי חזית, אולי אפילו קליפה; ובכל זאת, או אולי בגלל זה אמרתי לעצמי ״גם אני רוצה לחגוג!״  אצא השכם בבוקר למצוא את מקומי בחגיגות – אל החצרות האחוריות, אל עירי כשהיום מתחיל טרי. כן. אתחיל בנקודת ההתחלה, בבית דיזנגוף, שדרות רוטשילד 16, שם לפני 68 שנים הוכרזה המדינה. בוקר חדש במקום בו המדינה היתה חדשה.
יצאתי.

דיוקן עצמיחשבתי שיהיו יותר אנשים מאשר בשבת או חג בשעה הזו, השעה שבה התעצב הרומן שלי עם החצרות האחוריות. בדיזינגוף, בצמתים אכן היו צעירים לא מעטים, שוליים פרומים של החגיגות.
הסבתי את המבט מהרחוב לבניין שאותו באתי לפקוד. מן הסתם אי אפשר היה להיכנס לחצרו האחורית. מכיוון שלא מצאתי מה לצלם בבית העצמאות, הקפתי אותו ושוטטתי בחצרות האחוריות סביבו, צחנת שתן נוראית קידמה את פני, עלתה מן הקרקע. מצאתי נופים מוכרים – אור בחלון בודד, גרפיטי, כסאות מחכים ואת גורי החתולים של המחר נחבאים אל החלודה.

DSCN1603LDSCN1637L

DSCN1656LDSCN1642Lסבתי על עקבותי וחזרתי לשדרה, לזה לא חיכיתי. מה שראיתי באלנבי רוטשילד. רוטשילד נחלת בנימין.
בעצם כאן החצר האחורית, החצר האחורית של חגיגות יום העצמאות.

המוני צעירים ממלאים את מרחב הצומת – מדרכות, כבישים, מחזיקים כוסות או בקבוקים. קבוצות ממלאות את האוויר ברעש, מהומת נעורים, זוגות רומנטיים, בודדים נגררים טרוטי עיניים. נערים שיכורים מתבדחים אתי לנוכח פסלו של דיזנגוף, מבקשים להצטלם, קצת נבוכה, קצת משועשעת, צילמתי וחייכתי אליהם חזרה. מיכלי ספריי זרוקים, קיא על המדרגות, כוסות ובקבוקים שבורים, נעליים נשכחות כמו ההיסטוריה של המקום.
אבידן כתב את זה ככה**:

L אבידן יום העצמאות

רוטשילד נחלת בנימין

DSCN1674LDSCN1688L
הכביש זרוע  קונפטי שאריות, כאילו מושלג. כאן בין דוכן הפיס לפרסומת לבירה, על מגש של זבל, החגיגה נגמרת. עם הזריחה צי מוניות מחכה לקחת את הצעירים העיפים הלאה, בכל פינה מתמקחים על מחיר הנסיעה.
בדרך חזרה ראיתי קבוצות גדולות (גדודים) של עובדי ניקיון בווסטים זוהרים שהתחילו לנקות, לאט לאט מחקו את שאריות הלילה. היו כבר קטעי דרך שבהם לא היה זכר לערימות הלכלוך. רגע הבטתי בנרדמים מוכי החג, ומשם הפניתי את העיניים הלאה לעמלים, למנקים.

DSCN1677LDSCN1734Lהגעתי בדיוק בשעה הכי פחות חגיגית – שעת החצר האחורית – סוף משמרת הלילה, רגע לפני משמרת הבוקר המהוגנת, יפת הבלורית. עוד מעט ילדים חמודים על כתפי הוריהם יצאו לצפות במטס, משפחות יסעו בדרכן לקנות סלטים ופיתות למנגל.

נתניהובדרך הביתה, ברדיו FM 88 התנגן פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי משנת 1978 תשל״ח. רבקה מיכאלי הנחתה בהגייה עברית מופתית, מה שקוראים ״עברית של פעם״, המנצח היה יצחק גראציאני, הזוכה היה יזהר כהן עם אבניבי, גיליתי אחר כך. אבל אנחנו שמענו את יהודית רביץ שרה ״מישהו דואג לי שם למעלה״ וכשכמעט הגענו הביתה את להקת סקסטה ״אני נולדתי לשלום״.

עצרנו לקפה שקט מתחת לעץ. אמרתי לעצמי אם יוצאים – רואים! צאי וראי. בוקר חדש. הביתה.

על השולחן עיתון ובו הקטע לסיום של יאיר אסולין ״לתלות דגל על החלון״ – מתאים לי, חשבתי, לאור היום: ״וכשפרשתי את הדגל, והידקתי אותו לסורגים בחלון, וכשראיתי אותו מתנפנף ברוח של האביב שמביאה אתה תמיד את הריח המתוק של הזמן הזה, חשבתי לעצמי שהאינטרס המרכזי של השלטון היום הוא שארגיש מנוכר לדגל הזה, שהוא כביכול יהיה זר לי, שאגיד לעצמי שאני לא יכול להזדהות אתו, שהוא לא מייצג אותי. כלומר, שאפנה את הבמה, שאקח צעד אחורה, שאפקיר את המרחב התודעתי הזה שנקרא דגל ישראל, מדינת ישראל, ישראליות. […]
והישראליות, חשוב לזכור, היא מה שאנחנו הופכים אותה להיות. אסור ליפול לפח של הניכור, אסור להיכנע לתרגיל הזה, שמנסה לגרום לנו לעזוב מרצון. והדגל על החלון שלי, כשהוא מתנפנף למעלה ולמטה ומתערבב בסורגים ונוכח, הוא זועק: הישראליות שמאמינה בשלום, בסולידריות, בשוויון, בדרך משותפת, במגילת העצמאות — היא כאן והיא לא מתכוונת לוותר.״

DSCN1765Lהדגלים ברוח, תכלת השמים ופרחי האדנית האביבים היו קצת מז׳וריים מדי בשבילי. רגע לפי המשך היום ישבתי לקרוא שוב מאמר שהופיע ממש באותו עמוד בעיתון*** ״כחוני המעגל המקיץ מחלום רע״.  הרגשתי חייבת לצטט את חנוך ברטוב, שכתב ״אני, בן ה-90, שרק ראשו מתפקד ולבו בוכה״:
״אלינו אני פונה, אל עצמנו ובשרנו. עלינו ללבוש עוז ולפתוח סוף סוף את פינו בצעקה רמה, ולא להחריש!״

6:59 (ציוץ ציפורים ושקט) יום העצמאות 12.5.2016 ד׳ אייר תשע״ו

DSCN1636Lנון ביתים
* כאן בלינק ניתן לראות את הסרטון המהפנט של אמנות הקשת, שחברתי נעמה צפרוני הראתה לי

** מתוך דוד אבידן, כל השירים, 1951-1965 הוצאת הקיבוץ המאוחד / מוסד ביאליק ירושלים.
הערת השוליים המופיעה בספר בסוף השיר: שיר זה מאת המשורר הצעיר דוד אבידן, שנתקבל במסגרת התחרות הספרתית לקראת ועידתה ה-12 של מק״י, צויין ע״י חבר השופטים כשיר הטוב ביותר לאחר שיריהם של שני מקבלי הפרסים – ויהודה אופן וש.יהודה.
מעלותיו עיקריות הן: לשון-דימויים חריפה ולירית, השובה את האוזן בקלותה המוסיקלית בהברקות סגנונויות פה ושם, שעל-אף מקריותן הריפרופית מתגבשות לאיי-רעיונות בודדים ונאים.
חסרונותיו העיקריים הם: עודף הצחצוח המילולי העוטה את עיקר-הנושא; הקרבת הנושא על מזבח הצטעצעות-לשמה, שגורעת מהמתח הרעיוני; אי-השתלטות במידה מספקת על הנושא מבחינה פוליטית.
בסיכום: שיר הראוי לציון, אך באותה המידה דורש ממחברו הבנת-יתר ואחראיות-יתר הן בעיצוב הרעיוני והן בגיבוש צורתי של הנושא.

*** שני המאמרים מופיעים באותו הדף, הארץ, יום רביעי ג׳ באייר תשע״ו 11.5.16