אמצע מאי. הרחקנו מן הבית, נסענו דרומה לצימר בחבל הבשור.
בדרך עברנו ברגבים, עצרנו לקפה, האם אוסף הספלים הזה יכול להיחשב לחצר אחורית? איך שלא יהיה זה מצא חן בעיני. המשכנו
לצימר שכולו בסגנון יפני. יש גם גן – מקלט למחשבות. בועת חופשה שמילאתי בקריאה ובבהיה. השקט שעטף אותנו היה מתובל בפכפוך מים של מפלצ'יק – כזה שמדליקים במתג חשמלי. מלאת אוויר ורוח, באור הזהוב של אחר הצהרים יצאתי מן השער החוצה
לנוף משתלות עזובות, חצי פסיעה ביני ובין חדוות החצרות האחוריות, אהובותי: מגרפות וחלודה, כסאות מושלכים, בלון ששיחקו בו פעם. פסעתי קצת בשביל העפר, הרוח היכתה ביריעות הנילון של המשתלות הצחיחות ופתאום ראיתי לפני… שער בסגנון מזרחי. מה הדבר הזה עושה פה? דרוכה עברתי בו וכמו עליסה נפלתי עמוק פנימה והגעתי לארץ פלאות, לנרניה שלי, גן קסום ונעלם, סמוי מן הדרך הראשית.
נכנסתי לאט מוקסמת וחוששת, נזכרת בפתיחת הסרט שדרות סאנסט של בילי ווילדר.
מתבוננת סביבי בפליאה, עטופה בתחושה שכמו לויליאם הולדן המקום חיכה לי, מסתורי, מלא רמזים ותפארת עבר אילמת. מתעכבת רגע, מחכה שהמשרת בכפפות הלבנות יזמין אותי להיכנס וגלוריה סוואנסון תתגלה לי גדולה מהחיים, מלאכותית ואמיתית בה בעת. האמנם איחרתי?
מוצאת את עצמי במתחם ריק של צימרים מעוצבים בסגנון מרוקאי. המקום נראה כאילו נעזב בחטף, נדמה לי שעוד רגע ישובו לכאן כל האנשים. אני מצלמת דרך מסך הצמחים שגדלו פרא כאן כמו הינומת תחרה קרועה. הזמן אולי מאהב עצוב, או אולי מסוכן, אבל האמין מכולם. הוא נשאר, עוטף את הגן בקוריו ואינו מרפה, מחבק ואחיזתו הולכת וגדלה והגן המרוקאי הזה בלב חבל הבשור מבהיק בתוכי כמו מראה, משקף. האבק הנאסף על השולחנות הנטושים מרגיע ומביא לי את חיוכו הביישני של הספק, הבהוב של פרימה בנוֹי הסדר הקיים. יושבת על שפת הבריכה הזנוחה הריקה ממים, מתבוננת במעזבה סביבי, ומעלה בזכרוני דף מספרו של סבא שלי ישראל אפרת
מתוך הספר מילים ודממה, עמוד 12, ספרית פועלים, תשל"ח 1978
התפאורה של הפנטזיה המזרחית המתבלה מקבלת ממשות, כתמי מציאות. הדיקט הצבוע דוהה ונאסף יחד עם עקבות הזמן אל הטבע. החדרים, הכסאות, החפצים כולם כמו יוצאים מהבועה, מהתפאורה של סרט ההוליוודי הישן וחוברים אל העולם. הזמן כורך את מעשה ידי האדם והטבע ואורג אותם לסיפור. ואני לבדי כאן איתם, בנינוחות הולכת ומרפה מחלקת הנעורים. הסדקים הם גומות חן.
בתחילה התאהבתי, אחר כך התחלתי לשאול את עצמי למה בעצם? למה אני מעדיפה את העזובה הנשכחת על פני מקום מטופח, מעוצב, מצוחצח? למחרת, ביום החופשה שלי השכמתי בחמש בבוקר, בזמן חלום, כשהחושך רק התחיל לסגת, כדי לבדוק. נעלתי את נעלי ההתעמלות במקום הכפכפים (מי יודע את חצרות המושב? מודאגת אורבנית שכמותי, שמא אתקל בנחשים?) יצאתי שוב דרך שער היפני, בין הפרחים הסגולים, פסעתי על הגשרון מעל לבריכת דגי הזהב והגעתי לשערי מצודת הגן העזוב כשהאור נהיה כחול.
מעבירה אצבע ומשאירה עקבות אמיתיים באבק, השקט הזה במלון הרפאים מרגיש לי כמו קול חרוך של זמרת אהובה. האם העזובה היא סם נגד יוהרה, תרופה להיבריס? נדמה לי שהחרולים מעצבים לי תודעה סלחנית יותר, ספקנית, צנועה. השלכת של הזמן מפנה מקום לצער, נותנת לו מרווח נשימה, מאפשרת לקמטי הנפש להתרפות בין הקוצים הקצורים .
אני מביטה בחפצים (מאפרה שהוציאו לרוקן מחוץ לחדר, כיסאות עם הגב אלינו) שנותרו עדים אילמים לחיים שהיו כאן, כמו קצה חוט של סיפור שלא נגמר. ואז רגע לפני סיום, לפני שמורידים את המסך, אני מקשיבה שוב לג'ו גיליס, הוא וויליאם הולדן, כשהוא פותח את סיפור הסרט ומוצאת ציטוט בתוך ציטוט, כמו משחק של קופסה בתוך קופסה, אינסוף מראות – הוא נזכר במיס האווישם מתוך ספרו של דיקנס "תקוות גדולות", בשמלת הכלה המתפוררת שלה ובשעונים שעמדו מלכת בטירה הזנוחה, בסעודת הכלולות שכוסתה בקורי עכביש ובצער. ומבעד לוילון התחרה של העלים היבשה אני רואה אותה בעיני רוחי בגאזיבו המעוטר בקנוקנות היבשות. נעים לי לגלות שככל שאני הולכת בדרך, נפתחות בה יותר דלתות, מתרבות ההסתעפויות, היא קוראת לי ללכת הלאה.
הציפורים מצייצות עם שחר, והחלזונות מטפסים על הזרדים. האם גם אני יותר ממשית?
היום עולה. אור. מצלמות.
"All right, Mr. DeMille, I'm ready for my close-up."
