לפעמים הכל בסדר

זה היה הקיץ הכי קר שחוויתי. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני סובלת בקיץ התל אביבי, ובכל זאת צינת יולי-אוגוסט באיכילוב לא הביאה שום נחמה. יצאתי בצדה השני של המנהרה, בסוף הקיץ הזה, עם אמא שלי המחלימה בביתה אל האור המתרכך של הסתיו. הרגשתי כמו נטע זר בעולם שאינו בית חולים או מחלקת שיקום. משוטטת, קצת אבודה, חזרתי לצילומים של החצר שנשביתי בקסמה עוד באביב, לחפש את דמותי ולנסות להגדיר משהו מעצמי לפוסט חדש בבלוג:

שתינו ניסינו להתחמם תחת אותה שמיכת צמר יאק מגרדת. החדר היה בעצם סוג של סלון של המשפחה הנפאלית שאירחה אותנו בכפר שאת שמו איני זוכרת. לא הבנו אף מילה מהסדרה ששודרה בטלויזיה והסעירה את בני הבית, אז פטפטנו. אני הייתי קצרת נשימה מול החיים, רציתי כל כך הרבה דברים, מבעבעת, מלאה תיאבון לטלטל את עולמי ורבקתי היתה שבה ואומרת בשקט ובחיוך שאפילו בחושך היה מלא גומות: ״שימשיך ככה, שלא יילקח ממני מה שיש״. 

DSCN0575L

השיחה הזאת, התפילה הזאת של רבקה צפה ועלתה בי כשישבתי לבדי על הספה הדו מושבית בחצר בקצה רחוב כפר יונה, מקשיבה לציפורי השחר. ישבתי עוד וקצת חשבתי לעצמי, מיני הרהורים:

ככה הדברים צריכים להיות, ככה תל אביב צריכה להיות כמו החצר הזאת – הכל פתוח, נוח לשימוש. ערבוביה נינוחה של דשא, כסאות, מזרונים וצעצועים, מאחור מטריות מוכנות לחורף, וכובע לימות החמה. גריל לרעבים וכריות לעייפים. טרמפולינה כדי לקפוץ.

DSCN0555L

טרמפולינה

DSCN9662L

חצר משותפת – מטופחת במידה, מבולגנת במידה, מזמינה. מתאימה למידות, ליכולות, לרצונות של בני האדם הגרים סביבה. מרחב גדול לנשימה ולמנוחה. אני משוטטת ומעבר לפינה נגלה לי (כמה נחמד!) עוד מרחב ושם כסא מתנדנד וספה רחבה כפינוק של חלה טריה. מנורת בדולח דומה לזו שהיתה לסבתא שלי. נרות שקרסו לתוך עצמם וסיגריות מעושנות זכר לערב של שיחה והרהור. סולם לשמים, לימונים צהובים, פרחים בכל הצבעים וחתול שחור נח וחולם בינותם.

DSCN0635L

סולם לימון

חתול שחור

אני מזכירה לעצמי, ספק בחיוך, מוחה מעלי בדל ציניות –  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. שירו של ט. כרמי ״על הניסים״ שאמא שלי כל כך אוהבת מתאים מאין כמותו:

אני נכנס למטבח החשוך
ולוחץ על המתג
אור גדול

אני מתיישב על הספה
ליד הכלב.
הוא מתהפך על גבו,
מרים את כפותיו, מנהם.

בחדרהשינה, אני רוכן על אישתי.
היא מחייכת בשנתה
מהמהמת, שוב נרדמת.

האם אינם מבינים?
חיותאש ממללות,
מלאךהמוות בעיר,
המזבח בוכה

ואני עובר
מחדר לחדר,
לילה אחר לילה
ומונה את הניסים.

DSCN0633L

מפתחותפסל מטריות

לצלם ואחר כך לשחות, אביב בחוץ. מיאו ענוג קורא לי לחייך לחתולה קטנה שצופה בי מאחורי דלת הזכוכית. בדרכי החוצה חולפת על פני כסא ישן ופנס עדיין דולק. כתם פז של השמש. חג לא חגיגי של חולין. פוסט אביבי. רגע מדויק קצר כמשק כנפי פרפר – בדיוק ככה, כאן ועכשיו.

מנורה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 16 באפריל 2017
*

יצאתי לצילומי השלמה באותה החצר. כמו פו הדב שיוצא למסע תגליות קרוב מאוד הביתה, בנחת, בצעד אטי ומהורהר. ובמקום ההמהום הדובי עלתה בי המוסיקה של באך שאני אוהבת כל כך הרבה שנים, עוד מהימים שהיה לי פטיפון ותקליטים. ״Ich habe genung״ יש לי מספיק, או בנוסח הקצר והמדייק – ״דייני״. קולה החם של ג׳נט בייקר עוטף אותי בנחמה. 

אני מוצאת בשמחה שהחצר עדיין דומה לעצמה, אבל החפצים סודרו קצת אחרת – הצעצועים בשורה מול שורת כסאות המבוגרים. האם הילדים הכינו מופע למבוגרים בערב הקודם? האם ההפרדה הזאת מעידה על סדר חדש?

פורטרט עצמי

DSCN0559Lהקיץ שעדיין לא מכה בכל עוזו, בינתיים נראה מבטיח, כמו חופש וילדים ודשא ולא כמו זיעה וזבל ומדרכות מהבילות. מעט קוצים בקצה החצר המטופחת הם רק רמז ראשון לעריצות יולי-אוגוסט.

אני אוהבת את הפתיחות של החצרות האלה, את האמון שהן נותנות בנו ושואלת את עצמי האם באמת מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול? או אולי עושר גדול? לא יכולה להימנע ממחשבות על הזמן החולף והמרחב האורבאני. מעבר לגדר, מאחורי הברושים והשיחים נגלה לי בניין ישן, מוזנח ויפה, מזמן אחר. חרישית ולא נוחה מתגבשת השאלה מה היה כאן קודם?

DSCN9656L

מאפרה סיגריות

DSCN8357LDSCN8361L

DSCN8365L

בחצר הסמוכה כבר יש שער מתכת וקודן. ההסכם הלא כתוב שמאפשר מעבר חופשי בין הקניין הפרטי למרחב ציבורי הולך ונעלם מהנוף העירוני. החצר המתוקה הזאת, שהיא קניין של הבית המשותף לא נעולה ומאפשרת כניסה לכל העוברים והשבים מתוך ביטחון שדבר לא ייפגע. תל אביב המזמינה הזאת הולכת ונסגרת – חצרותיה הופכות לחניונים, מרוצפות באקרשטיין ומוגנות במנעולים.

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 12 במאי 2017
*

למה אני חוזרת הנה בשלישית? אני מוצאת תשובה מפתיעה וחייכנית – ממטרות! הפתעה קרירה אחרי שהקיץ התחיל ליבש ולייאש. נרטבתי כמו ילדה שמשחקת במים וכפות רגלי שקעו בדשא הלח, הצעצועים רטובים כאילו ירד גשם לא מזמן והחצר רעננה ונעימה. ככה צריכים הדברים להיות…

ממטרותממטרות

פורטרט עצמיDSCN8340L

הרוב הגדול של הדברים נשארו, מוגנים, לא מקולקלים או מוזנחים. משחקים רצויים ושמחים בחלקם, כמו מצאו את מקומם. מצאתי פסלים אפריקאיים ועיתון מקופל, עציץ קקטוסים ומנורה ליד הגריל. הצעצועים מחכים למחר, לאחר הצהרים – פשוטים, לא שבירים, לשימוש כולם.  ואפילו הצמח הקיצי הזה, קייצת מסולסלת, שכתבתי עליו נראה יפה בחצר הזאת, קישוט של ממש.

DSCN8391L

פסלים

ערסל

איזו נינוחות שרויה בשטח הפתוח, האקלקטי, שמאורגן לשימוש על ידי הרבים, במשותף. אין שום דבר נעול או סגור, קנה המידה האנושי מזמין להשתמש – לא לקלקל או לקחת. כמה נעים להיות חלק מ…

ומה בעצם רציתי להגיד? ככה נדמה לי שהחיים (שלי) אמורים היו להיראות. לגדול יחפה ובטוחה. לגדל ילדים ככה, קרוב לחברים כשדלת פתוחה, ולהורים יש תמיד עם מי לקשקש בזמן שהם מתנדנדים לקראת ערב. יש בי געגוע ישן לאפשרות לצמוח בתערובת המקומית הזאת, העירונית-קיבוצית-כפרית של חיי קהילה פתוחים, לא צפופים, נטולי גינונים מכבידים. אני מצלמת את הדשא האירופי הירוק תחת שמי תכלת ים תיכוניים כמו לשלוח גלויית ברכה לעצמי. 

DSCN8354Lפסל אישה

רחוב כפר יונה, רמת אביב – 8 ביולי 2017
*

שלושה ביקורים בדשא בכפר יונה – מהאביב לקיץ. מתברר שאפילו בבוא הסתיו לא פשוט לי לכתוב פוסט חיובי, כמעט אופטימי. אולי כי כל החצרות שביקרתי בהן הן כמיהה לכזאת חצר – מוצלחת כל כך. הרי אני יודעת שהתאהבתי דווקא בחצרות האחוריות המרוטות, הפצועות, ובזכותן הגעתי גם הנה. לכן, וגם מפחד חיות-האש הממללות, למרות החילוניות המובהקת שלי, אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי בשובי הביתה ברוח ימי תשרי: ״חננו ועננו, גם אם יש בנו מעשים״.

DSCN9665L

הרשומה הזאת מוקדשת לרבקה חברתי האהובה, שהלכה מאתנו בקיץ לפני שנה.
רבקה, שלימדה אותי שהכל בסדר (הגרסה ״לפעמים הכל בסדר״ היא שלי).
החיוך שלה (הרחב. שתי גומות) והחיבוק שלה (האמיץ) חסרים לי כל יום. בוקר וערב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באור

לרינה בתודהֿ|

לקום. לצאת החוצה. לשתות קפה עם חברה ולדבר. לראות, להסתכל, לצלם. להיות באור. זה מה שאני אומרת לעצמי, נותנת לעצמי הוראות.

DSCN9589L

DSCN9675

DSCN9692L

השבת בוהקת בצבעי יום-חורף-תל-אביבי-אחרי-גשם. אני מרגישה עירומה בלי הכסות של השקט שאני מורגלת לצלם בתוכו, שקט של העיר רגע לפני שהיא מתעוררת, כמו חשופית מתקשה לצאת מתחת לפוך של אור השחר הכחול. ואז מצעד מהוסס בחצרות הראשונות שאני מציצה בהן אני מגלה שאפשר להיסחף על ידי האור, להיבלע בצל, ללכת בשבילים הלאה, פנימה.

DSCN9610L

האור והצל משחקים, מרצדים, מציירים. האור העז משחק עם היעדרו, הופך את היומיום לדרמה חגיגית. את שמחת היופי אפשר למצוא גם בשבת בצהרים, בחצרות אחוריות ובגינות חבויות, מאחורי הבריכה, בצמחי הבר שעולים אחרי הגשם, עוטפים את הקרקע בירוק, כמו מרבד חגיגי לרגלי המציאות.

DSCN9683L

DSCN9627L

כשאחזור הביתה  ואתיישב ליד המחשב להוריד את התמונות אלו המלים הראשנות שאראה:

Picture 1L

רמת אביב המנומנמת הוותיקה, הבלויה, הירוקה נראית כמו צוירה במכחולי האימפרסיוניסטים. אפשר להתגעגע לז'יברני שמעולם לא היייתי בה. אפשר לפגוש נמר של רוסו.
DSCN9655L
DSCN9718L

DSCN9628L

לראות. להסתכל. לזכור.

הציורים שקיימים אצלי בראש – מונה, מאנה, סֶרה – מופיעים באור השמש הזאת והופכים את אחורי רמת אביב הישנה למחוז חפץ. איפשהו בנעורים התאהבתי באימפרסיוניסטים. התאהבתי בדשנות של צבע השמן על הבד, באור הקורן מתוך תנופת המכחול; בקסם שנוצר כשמביטים בבד, מתרחקים ממנו ומתקרבים אליו, ממופשט לפיגורטיבי, מכתמים לתמונה שלמה. שמחת אור וצבע. אור וחושך.  שנים אחר כך כשגרתי בניו יורק אני זוכרת שהייתי חוצה את סנטרל פארק, עולה במדרגות המטרופוליטן כדי לשבת מול ערמות השחת של מונה המצויירות באור המשתנה, רק זה. וחוזרת שבֵעַת אור לדירת הסטודיו ברחוב 89 בצדו השני של הפארק.

DSCN9629L

אני מפנה פני לאור, מסתנוורת לרגע מפזמת לעצמי "רב האור והתכלת וכולי בהם טובלת. היום." המלים של נעמי שמר שפורצות אל האור מדייקות, קוראות לדבר בשמו. האור, אני חושבת לעצמי, האור הזה הוא צלול ואמיץ. ובעיקר ברור. הצל מספק לי מסתור מהקיטש, הצל החריף, חד המבע של צהרי היום.

DSCN9703L

DSCN9711L

DSCN9715L

השבילים הרמוסים בין ברודצקי לרידינג לוקחים אותי לשערים שייפתחו ולבתים מאגדת ילדים שאולי קראתי פעם. פינות חמד מתגלות, כסאות שמזמינים אותי לשהות רגע. משוטטת ועוקבת אחרי השבילים ומגיעה לגינה חבויה בין בתים ועצים. ושם בגינה פיקניק על הדשא או אולי ארוחת בוקר של יום ראשון בנוסח מקומי.  שקית נילון מוארת, זוג יושב על ספסל. תמונה אימפרסיוניסטית.

DSCN9728L

לחשוב על רגעים נדירים, בהם היופי חריף והנשימה מתמלאת טעם מנתה רענן. למצוא לזה מילים.

DSCN9646L

נזכרת ברשימה שכתבה איילת שמיר בזמנו על תרגום חדש ל"גברת דאלווי"*:
גברת דאלוויי – אשה שנכנסה לשנה ה-52 של חייה חדה כמו חץ, אשה ש"חשה קרבה משונה לאנשים שלא דיברה איתם מעולם, לנשים מסוימות ברחוב, למישהו שניצב מאחורי דלפק – אפילו לעצים ולאסמים"; ושעדיין, למרות גילה המתקדם, ואולי דווקא בגללו, יש בכוחה להקסים את כל מי שבא עמה במגע, גברים ונשים כאחד, היא הדמות שנושאת את שמו של הרומן. 

"האם גבר יוכל להבין את מה שהיא אומרת? את מה שהיא מתכוונת לגבי החיים?" מהרהרת קלריסה דאלוויי בצוהרי הרומן והיום, "איזו משמעות יש לזה לגביה, לדבר הזה שנקרא חיים? היא לא יכולה להעלות על דעתה שפיטר או ריצ'רד יטרחו לערוך מסיבה סתם ככה, בלי שום סיבה." היא מהרהרת. ולמה שיבינו? הם חונכו להיות גברים תכליתיים – ואילו האמנות שלה אינה זקוקה ל"סיבה". האמנות שלה היא סוג של תשורה, של מנחה, "לצרף, ליצור; אבל מנחה למי?" היא תוהה, "אולי מנחה לשם מנחה. בכל מקרה, זה הכישרון שלה."
את כישרון הוויטאליות הנדיר הזה שהעניקה וירג'יניה וולף בנדיבות למרת דאלוויי – לחגוג את החיים ולהעניק אותם כמין מנחה לשם מנחה – היא לא היתה מסוגלת להעניק לעצמה.

DSCN9726L

הייתי בערך בת גילה של גברת דאלווי כשחזרתי בעקבות הרשימה הזאת לקרוא את הנובלה באנגלית, בספרון קטן ורב קסם שקיבלתי מאבא שלי. כריכתו ירוקה (או אולי מפוספסת) ומעוצבת בסגנון קלאסי, שולי הדפים צבועים זהב. רציתי לדפדף בו שוב, לצלם אותו כדי להראות כאן וכמובן שלא מצאתי אותו.

צריך לחפש. 

התאהבתי בספרון היפהפה, בוירגי'ניה וולף שוב ובקלריסה דאלווי עצמה, וכדרכם של האוהבים נמלאתי חיות והתפעמות מהמִנחה שהעולם נותן לי – מלים ואור.

DSCN9757L

יצאתי מן החצרות אל הכביש. מונית הגיעה לפני שהספקתי לשבת על הספסל, להוציא את הנייד.  עדיין הייתי בזמן קסום. המשכתי לדבר לעצמי, לבקש: שלא לאבד את מאור עינינו. שלא לאבד את מאור פנינו.

DSCN9690L

* כאן אפשר לקרוא את הרשימה המלאה של אילת שמיר http://www.haaretz.co.il/literature/1.1320067