הנוף, בשבילי, אינו קיים בזכות עצמו, שכן מראהו משתנה בכל רגע ורגע; אבל סביבתו מפיחה בו חיים – האוויר והאור, המשתנים ללא הרף … (קלוד מונה, 1891)*
11,298 צילומים של חצרות אחוריות צילמתי, מתוכם 255 של החצר האחורית של החצר האחורית שלנו שהיא בעצם מגרש חניה. זו היתה החצר הראשונה שצילמתי ומאז בכל פעם שאני יוצאת מהבית לארץ החצרות האחוריות זה תמיד הצילום הראשון שלי, כמו תרגיל חימום, אטיוד….
לאט לאט צמחה בי ההבנה שאולי זו נעימת נושא. אין לחצר הזו לא תואר ולא הדר, אני מביטה בה פשוט כי היא שם (כמו שענה מטפס ההרים הבריטי ג'ורג' מאלורי כששאלו אותו למה רצה לטפס על האוורסט, להבדיל). אליה מופנה המבט הראשון שלי, היא הפינה שלי כמו שכותב פול אוסטר כשהוא מתאר את הפרויקט של אוגי. בצירוף מקרים פול אוסטרי לגמרי נזכרתי בצילומים של אוגי הרבה אחרי שהתחלתי לצלם, כשחיפשתי הקשרים, הקטע הזה, המתאים כל כך, שב ועלה עכשיו, ממש בימים אלה בשיחה עם מוקי רון, הבקיא כל כך ביצירתו של פול אוסטר, בבוקר רגיל בעבודה.
" אלוהים יודע למה ציפיתי. מה שבטוח שזה לא היה מה שאוגי הראה לי למחרת, בחדר קטן ללא חלונות, באחורי החנות, הוא פתח קופסת קרטון והוציא שנים-עשר אלבומי תמונות שחורים זהים. זאת היא עבודת חיי, כך אמר, וזה לא לקח לו יותר מחמש דקות ביום לעשות את זה. בכל בוקר, במהלך שתים-עשרה השנים האחרונות, בדיוק בשעה שבע בבוקר, הוא נעמד בפינת שדרות אטלנטיק ורחוב קלינטון, וצילם צילום צבעוני בודד מאותה זווית. היו עכשיו יותר מארבעת-אלפים תמונות בפרויקט, כל אלבום ייצג שנה, וכל תמונה הונחה במקומה לפי הסדר, מהראשון בינואר עד ה-31 בדצמבר, עם התאריך כתוב באופן קפדני מתחת לכל תמונה.
בעוד אני מדפדף באלבומים ובוחן את היצירה של אוגי, לא ידעתי מה לחשוב. ההתרשמות הראשונה שלי היתה שזה הדבר הכי מוזר, הכי מדהים, שראיתי מעודי. כל התמונות היו זהות. כל הפרויקט הזה היה הסתערות קהה של חזרה אין-סופית, אותם רחובות ואותם בניינים שוב ושוב, הזיה בלתי פוסקת של דימויים מיותרים, לא יכולתי לחשוב על שום דבר לומר לאוגי, אז המשכתי לדפדף, מהנהן בראשי בהערכה מעושה. אוגי עצמו לא נראה נבוך, צופה בי כשחיוך רחב מתנוסס על פניו, אבל אחרי שהייתי שקוע בזה עבר כמה דקות, הוא לפתע קטע אותי ואמר: "אתה מתקדם מהר מדי, אף פעם לא תקלוט את זה אם לא תאט."
הוא צדק, כמובן. אם לא תיקח זמן להתבונן, אף פעם לא תצליח לראות שום דבר, לקחתי עוד אלבום והכרחתי את כצמי להתקדם עם יותר כוונה. הקפדתי להסתכל על הפרטים, שמתי לב לשינויי מזג האויר, צפיתי בשינויים בזוויות האור עם התקדמות העונות. לבסוף, יכולתי לזהות שינויים דקים בזרימת התנועה,לצפות מראש את הקצב של הימים השונים (התנועה של ימי העבודה, הדממה היחסית של סוף השבוע, ההבדל בין שבת ויום ראשון). ואז, לאט לאט, התחלתי לזהות את הפרצופים של האנשים ברקע, עוברים ושבים בדרכם לעבודה, אותם אנשים באותן נקודות בכל בוקר, חיי רגע קטן מחייהם בשדה הראייה של המצלמה של אוגי.
ברגע שהיכרתי אותם, התחלתי לנתח את היציבה שלהם, את הדרך שבה נשאו את עצמם מבוקר אחד למשנהו, מנסה לגלות את מצב רוחם מרמזים חיצוניים אלו, כאילו שיכולתי לדמיין עליהם סיפרים, כאילו שיכולתי לחדור אל העלילות הבלתי נראות הנעולות בתוך גופם. לקחתי אלבום נוסף, שוב לא היית משועמם, לא המום כמו בהתחלה. אוגי צילם זמן, הבנתי, גם זמן טבעי וגם זמן אנושי, הוא עשה זאת על-ידי כך שנטע את עצמו בפינה קטנטנה של העולם ובכך שבחר בה כפינתו שלו, על-ידי כך שעמד על המשמר בשטח שבחר לעצמו. בעודו צופה בי מעניין בתמונות, אוגי המשיך לחייך בתענוג. ואז כאילו שהוא קרא את המחשבות שלי, הוא החל לצטט שורה משקספיר: "מחר, ועוד מחר ועוד מחר," הוא מילמל בשקט, "הזמן זוחל במרחבו הדל". הבנתי אז שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה. זה היה לפני יותר מאלפיים תמונות…. "
(קטע מסיפור חג המולד של אוגי רן, מאת פול אוסטר, מתוך הספר עישון & כחול בפנים / מאנגלית: גלעד מלצר / עם הקדמה מאת וויין וונג / אחרית דבר מאת ד"ר משה רון / הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד)
הנה הרגע הזה, המכונן, בגרסתו הקולנועית עם וויליאם הארט והארווי קייטל
תודה מיוחדת לברוריה בן-ברוך ולמוקי רון
* “Discovering Art, The life time and work of the World’s greatest Artists, MONET”; K.E. Sullivan, Brockhamptonpress, London 2004, p. 56.
בארץ החצרות האחוריות 