בימים אני עסוקה בחזית של הדברים. אני מעצבת עטיפות לספרים, שער למילים. נותנת צורה ופרשנות חזותית למילים של אחרים, למחשבות. מנסה להיות מובנת, מזמינה, מפתה, מהודקת, פוֹלָה פגמים לפני הדפוס.
אך לעיתים החזיתות ממורקות מדי בשבילי. חסונות . הרוך נגלה לי בצללים של החצרות האחוריות, בפגומים, בשבורים, בחלודים, במקומטים, במצולקים, בפצועים, בכאובים.
הרבה לפָנַי, בתרבויות שונות מצאו טעם לַפגם, ואפילו ניכסו אותו אל תוך הסדר הטוב, הראוי. היהודים שמחוייבים לשייר בבית אמה על אמה שאיננה מסוידת, תזכורת יומיומית וזכר לחורבן; אמני האריגה של השטיחים הפרסיים המופלאים שמשאירים פגם מכוון ומותירים את השלמוּת לאל, משחררים אותנו מאמונה שקרית שהשלמות היא בהשג ידנו; ובתרבות היפנית במיוחד – שמבקשת להראות לנו שכד מעט שבור, זיקנה ושלכת עולים ביופיים על יפי הנעורים, שמחייבת את האמן להטיל ביופי המושלם פגם כדי להגיע מעבר ליופי. הפגמים התרבותיים האלה מקלים עלינו, מניחים לנו לחמוק מעט מהכמיהה למושלם.
בחצרות האחוריות נחשפים חמרי הגלם של החיים. אני רואה בחפצים המושלכים כאן, מאובקים, מחלידים ועזובים לנפשם ייצוג חומרי לכל הדברים שהייתי, שרציתי להיות, המשימות שלא סיימתי, התקוות שנכזבו, הדברים שלא החלטתי לאן הם שייכים. השברים הלא מאוחים מקבלים כאן צורה. הבבואה הזאת, כמו אמת נאמרת, מרגיעה אותי, ואפילו מנחמת כמו פיסת קרקע הנגלית מבעד למבול, מנוח לכף רגלה של היונה.
כמו המילים הנוראות-נפלאות, הבהירות כל כך כל כך בשירו של אבידן יפוי כח:
"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את היאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והיאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת."
אני אוהבת את צד התפר, תמיד יותר אהבתי סקיצות מציורים גמורים. נוח לי שם מאחור עם הפַטינה של הזמן. החלודה והזמן יוצרים יופי, ככה העיניים שלי רואות עכשיו. האגביות של הצורות היא מרגוע לעין ולי. אין צורך להתהדר, אפשר פשוט להתרווח, לשים רגלים על השולחן, בין חברים. להניח לתפרים להיפרם קצת, לסדקים להתגלות
דרך הסדק הזה שהאור חודר דרכו, כמו עליסה שנופלת לבור לארץ הפלאות, כמו ארון הבגדים שנפתח ומזמן לנו אריה, מכשפה והרפתקות מופלאות, כמו שביל האבנים הצהובות לארץ עוץ, אני נשאבת לארץ החצרות האחוריות.
נכנסתי דרך הסדק פנימה אל מולדת החצרות האחוריות שלי לעולם של פגימויות והשתקפויות שבורות ופה ושם גם פינות חמד נחבאות ורציתי להישאר.
כשהתחלתי את הבלוג חשבתי על קארבר, על מציאה מאוחרת של מולדת, על האפשרות המופלאה לשלוח לעצמי גלויה משם – לצלם תמונות ולשמור. עכשיו אחרי המון שיטוטי חצרות אני יודעת עוד משהו – החצרות הן מין דיוקן עצמי, יומן סקיצות מיידי, תרצו סוג של אוטוביוגרפיה.
הבת שלי אומרת לי: תכתבי מה שאת מתכוונת. אני יודעת ומתקשה להגיד. כמו הגוף שלי, קיים, אבל לא בהכרח אשמח לראותו משתקף במראה. עדיף לחוש אותו. לכתוב את הדברים חשופים זה קצת כמו להתפשט, ככה בצהרי היום, באיילון, נניח. והמשפט הזה, הפשוט לכאורה, של אפרתי משמש לי מגדלור ומצפן, מנחה אותי להיזהר מהחשק למרק קצת את הדברים, לצחצח אותם.
כאן בשבילי הוא המקום. ואולי אלו הן המילים:
אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה, אין ישר מסולם עקום.
(מנחם מנדל מקוצק)
בארץ החצרות האחוריות 