כמו לתפוס פרפר במעופו ( מתוך דברים של אגי משעול על המוזה)
אמרתי לרונית: בואי נלך לצלם סוכות. עמית סיפרה לי שיש לא רק תרנגולים אלא גם המון סוכות ברחוב שלה, בתל כביר. בואי ניסע בשבת השכם ונראה… עד שנה הבאה לא יהיו סוכות שוב. זה אירוע חצרות אחוריות שנתי – חגיגה!
ללכת בשתיים זה קצת אחרת. התחלנו ממש בחשיכה, נפגשנו בפינה בחמש וחצי. העיר שקטה וחשוכה כמו שאנחנו אוהבת, עוד מעט יתגלו הדברים. יצאנו מהמכונית בחושך, בהתחלה אין שום תחושת כיוון, או תמונה מנטלית של הסביבה. אפשר להרגיש ממש כמו מגלות ארצות כאן, ברחוב ארבר, בעצם קרוב מאוד הביתה. פה ושם מבליח אור – בסוכה בחצר, בחלון בודד. העיניים מתרגלות לחשכה ואז ראינו גם את הסוכות החשוכות. כמה מהר לומדים להבין את הסימנים של הארץ החדשה הזאת – בסוכות המוארות אין איש ואילו בחשוכות – ישנים אנשים, מכורבלים בשמיכות. אנחנו מדברות בלחש, מנסות לא להפריע את מנוחת הישנים בסוכות, אילו הבוטחים בחצרות. ככל שהסתכלנו יותר – מצאנו עוד ועוד סוכות. לחושך שפה משלו, קל לקרוא בה איום. אבל בשתיים זה קצת אחרת – האיום הוא נושא לשיחה, השקט מעט פרוץ.
סוכות זו הזדמנות טובה ללוש קצת את עניין הארעיות. לשוטט במחשבות, למולל, להרהר סתם ככה. אנחנו מפשילות בדים, מציצות פנימה בסדקים ומוצאות בפנים סימנים לחיים של אחרים. שכבות של שקיפויות ומחשופי וילונות מפתים אותי לצלם עוד ועוד. הרגע הזה החולף, המציצני מציף אותי בתרגשות. הנה אנחנו אורחות בסוכות (אושפיזות?), אמנם לא מוזמנות, ובכל זאת.
הן צצות אחרי יום כיפור, בחצרות, במגרשי חניה, במרפסות. ארבעה קירות דקים, חלון ולפעמים וילון, כסא, שולחן – כמו בציור ילדים. אוכל על השולחן וזהו, בית? שלד של בית, לפחות בית זמני. הסוכות בחצרות ובמגרשי החניה רובן מהזן הנרכש מוכן – ״סוכה לנצח״. החג הזה במהותו הוא החלטה מוסדרת וקבועה מראש לחגוג את החולף, תכנון של זמניות. בין החג לסתיו שבא אחריו מקופל הארעי ונח, מאופסן, מחכה .
אני נזכרת שכתבתי שיר על סוכות, כל כך מזמן שהלב ממאן להאמין שזו הייתי אני. כשבאתי הביתה אפילו מצאתי אותו, הנייר מאוד ישן, אבל המלים עוד שם, בכתב שהיה שלי פעם. בת כמה הייתי כשכתבתי על גיל שבע עשרה כאילו זה היה מזמן, בת שמונה עשרה וחצי? כמה זמן לוקח עד שרגש חובק כל הופך לזמני?
לאט לאט החשכה נמהלת באור. שום דבר לא נשאר כשהיה. ממגרש הכדורגל השכונתי נשמעים קולות נערים משחקים – עוד לא הלכו לישון או כבר קמו? הבוקר שעולה מאפשר לראות את הפרטים – בחצר אחר חצר אנחנו מוצאות אוצרות – לבבות בקרעים, ציפור מכמירת לב, פרחים שצומחים לתפארת האנטנות.
אבל מה ששובה את לבי יותר מהכל הוא התשוקה, הצורך הנפלא לקשט את הארעי, בר החלוף, לעטר אותו בצבעים וביופי, לתת בו חותם אישי. גם הקישוטים כאן רובם זמניים, פגיעים לזמן ולאקלים ועשויים ביד לא מקצועית מחמרים מתכלים. כמו פרפרים – תכשיטי הסוכות מבריקים ביופי קצר מועד. אולי כוחו של הרגע בדיוק בכך. הנה אני מנסה בצילום לתפוס את הבזק הצבע הזה, לשמר את הבוהק, לקחת אותו איתי.
אני מוצאת את עצמי חושבת שדווקא בחג הזה שבו אנחנו מצווים על שמחה יותר מאשר מכל חג אחר ״והיית אך שמח״ ושמחת בחגך״, מתבהרת איזו מסקנה מטרידה (מבהילה במיוחד בשבילי חובבת המוכר והקבוע. ימים רבים כל כך אני נשענת על נוחות השגרה): בר החלוף, המשתנה, זה שיתרחק בעוד רגע – הוא זה שפותח את הדלת לשמחה, מאפשר לה לנבוע, לנשוב פנימה.
רוח קל נושב בבדי הסוכות. אפילו בשעה המוקדמת הזאת חם, אבל יש באויר כבר רמז, אוושה של סוף הקיץ. הגשם שאנחנו מבקשים עליו, שאולי יבוא אלינו, אל סוכות הסתיו, יטפטף פנימה בינות לענפי הסכך, במירווחים. הגשם שיביא את השינוי שאני מייחלת לו מכל – השינוי באוויר, התחייה האביבית של החורף התל אביבי ואיתו ״אחרי החגים״ הידוע, ההתחלה השנתית של השגרה. התחלות שיהיו מצע שעליו יצמח שוב הארעי, בחצרות וגם בי.
מנפלאות נוי הסוכות וקישוטי הבמה – בין שלגיה למטאטא שמחכה בפינה, בין כסאות הפוכים לתחילת היום – מצאתי חבר ותיק! בזמן שאני צילמתי אותו ואת הרימון המעורסל לתפארת, רונית צילמה אותנו יחד, ולשמחתי המופתעת אני ממש מחבבת את עצמי בתצלום (תחת והכל)…
חייכתי לעצמי: הנה אני במיטבי כשאני כמו ממש כמו פו – כולי בתוך הרגע, ולא פחות… חושבת על ארוחת הבוקר / הקפה (הפוך קטן-חזק לא ממותק-הרבה קצף-טיפה קינמון למעלה) שאחרי הרגע הזה…
*תודה מיוחדת לאפרתי, לעמית ולרונית, ממני דורית
בארץ החצרות האחוריות 