כחול

חמש בבוקר. שבת. מכושפת אני מתעוררת אל  הרומן האפלולי שלי – חצרות אחוריות.  אני מחכה לאור ראשון בחצר אחורית.

בפעמים הראשונות בקרבת הבית, עדיין בעקבות רוח הרפאים של חיפוש החתולה, אבל כבר מצאתי את המולדת שלי. בהפתעה גמורה מצאתי את עצמי מרגישה בבית בחצרות האלה.
אני נזכרת במלותיו של קארבר:
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו."
( תרגום : עוזי וייל)

כאן בחצרות האלה מצאתי לאן אני רוצה להפנות את המבט: מעבר לחזית לצד התפר, לדברים שהושארו מאחור לא פתורים.  והידיעה שאפשר לקחת את התמונות של הגילוי הזה הביתה  היתה בשבילי אותו רגע של חסד.

בשעה הזאת בחצרות עדיין דולק אור החשמל הלילי.  הציפורים מתעוררות, נשמעות היטב בשקט הסובב. יש קרירות טריה באויר. הזמן שלי מתגלה לי.

הטשטוש של תמונות השחר מרגיש לי מתאים, כמו טרנינג ישן. לעולם כזה אני פוקחת את העיניים, לפני שאני מרכיבה משקפיים. ובכלל, קצוות חדים וברורים יכולים לגרום לי אי-נחת, איזה רפיון בשולייים אוסף אותי אליו ברוך.

אור בחלון בודד  ואני תוהה אם זו מאחרת בנשף או משכים קום. מה יגידו השכנים? כלב נובח. הנה אני פרומת שער, בקרוקס מכוערות משוטטת מאחורי החיים שלנו ומנסה למצוא משהו. חושבת על המכורבלים ומקווה שישארו שם במיטותיהם, שלא יעיר אותם קול הכלב הנובח או קולות הענפים המתפצפצים תחתי  שמא יקומו לשתות קפה ולהציץ בחלון. הצורות הולכות ומתגלות באור המכחיל.הבוקר עולה, האור מתחיל לבעור – זה האות בשבילי להתכנס . אני חוזרת הביתה דרך הפארק .  חוזרת להתכרבל שׂבעת חושך ואור ראשון.
ועם הקפה אני יושבת נרגשת ליד המחשב לראות את ארץ הפלאות שלי ומגלה את האור הכחול. מעט אור היום שבצילומים כחול, ממש כחול. השחר נפער כמו הבטחה בחושך. ללא כל ספק רגע של חסד, פיסת גלויה מן המקום שלי.