כיסא ריק

כסאות.

הכי הרבה יש כסאות. חסרת תוכנית מוגדרת, מתוך השיטוט לבד, מתוך בליל העזובה אני מוצאת את עצמי ממפה לעצמי את המצאי.

בשקט של השחר יושבים כסאות. זה הכסא הראשון שצילמתי באור הכחול של השחר. רוח הרפאים של החתולה שלי ניבטה אלי מתוך הבדידות שלו.

אני מצלמת את ההעדר, את סימני הקינון באשר אנחנו נמצאים. ממציאה לעצמי את הסיפור, הדמויות והתפנית בעלילה.  אני מחפשת לי חברים לחיפוש המשונה הזה שלי, אוספת מילים וציטוטים של צד התפר, מניחה אותם בתיקיה במחשב מעורבבים, כמו החפצים הזרוקים באקראי שאני מוצאת בחצרות האחוריות.
"כמעט שנה שהוא מצלם דברי  נטושים" אני קוראת את המשפט הראשון בספרו של פול אוסטר סאנסט פארק. מיילס, הגיבור שלו, מספר שאין לו מושג מדוע הוא חש צורך לצלם את התמונות הללו. ברור לו שזהו עיסוק סרק שלא יועיל לאיש, אבל כשהוא נכנס לבית הוא מרגיש תמיד שהדברים קוראים אליו, מדברים אליו בקולותיהם של האנשים שאינם שם עוד, מבקשים שיביט בהם בפעם האחרונה בטרם יילקחו משם.

גם לי הכסאות קוראים, מזמינים להצטרף. כיסא ריק הוא ההזמנה שלי. אני מביטה, משתהה.

כיסא ארוז, נשכח. נשכח ומחכה.

ואני, נוכחת-נפקדת בין צללי הלילה. בתמונה, אני רואה אחר כך את הצל שלי מחשיך את האור הלילי.

הכסאות המזדקנים נפרמים ונארגים מחדש לנוף החצר. הצמחיה הופכת שטיח לרגליהם, מכסה אותם בריפוד מחודש, נאחזת בהם. הזמן החולף עושה בהם מעשים, צורב ומלטף. גם לי, גם לי – אני מחייכת לעצמי.

הכסאות ממתינים ואני מוצאת את קטע מספר 67 בספר שאני כל כך אוהבת מוזיאון הכניעה ללא תנאי שכתבה דוברבקה אוגרשיץ'; היא כותבת על חבר שלה, אמן: ריצ'רד מצא ברחובת ברלין ארבעים וארבעה כיסאות שהושלכו ואחר-כך הציגם בתערוכה שלו. "הם היו כל–כך עייפים. רציתי שכולם יכירו בזה שאלה לא כיסאות אלא כיסאות–לשעבר. הזיכרון הוא בעצם מלאכת–אוהב." אומר ריצ'רד.

מלאכת אוהבת – השיטוט/צילום הזה שלי. לומדת ומתאהבת בשכבת הזמן המכסה את הדברים. כל דבר ודבר.

צלליות של כוונות טובות, תוכניות וחברויות אני רואה בכסאות. מי שהייתי. הדים למי שהייתי רוצה להיות. מי שחיכה כאן, מי ששתתה קפה, סימס ללא תשובה, עישנה סיגריה, מי שבהה.

כל אותם כסאות, כורסאות וספות שפגשתי בחצרות האחוריות מאז אותה המתנה לילית על הספה הצהובה לחתולה שלי שנעלמה והשאירה לי את השביל לחצרות – לא ישבתי על אף אחד מהם. אני בשוטטות והם בציפייה.
אבל העיניים, העיינים רואות בכל פינה חתולה.