לאמא שלי, גילה
החורף בתל אביב קצר ונפלא כנעורים עצמם. הכל נראה אפשרי כשנעלמת הצחיחות הקיצית. הקרקע שכמהה כל חודשי הקיץ, נמלאת פתאום שמחה ובחצרות האדמה נפתחת, נענית לגשם ומצמיחה פלומת חורף ירוקה ואופטימית. השידפון נשכח, הירוק מפציע מהקרקע הנטושה למחצה, בוקע מנקיקים ומבין אבני המדרכת, צומח מתוך גדרות אבן, לא מחכה להזמנה, לא שתול, לא מוגן, לא מטופח, פורץ דרך. השטיח הירוק עסיסי, נטול בושה, רענן צעיר וחדש מתרחב ובוהק בשמש הזוהרת של החורף התל אביבי.
כאן בחצרות האחוריות אני מגלה מחדש את עונות השנה, חוזרת לתמימות הקריאה בספרי הלימוד של בית הספר העממי. הטבע מתערבב בשאריות שלנו, ממלא את החפצים הנטושים בנעורים, נותן לנו מתנת חינם אחרי הגשם הראשון. החצרות נשטפות בצבע ירוק, נצבעות חגיגיות בעיטורי עלים, שמרהיבים לקשט הכל בלי משוא פנים – מכסי ביוב, ברזים ושעוני מים , בדלי סיגריות, כל מה שמונח, שהיה ונשכח.
ממש עכשיו בכל העיר, בכל פינה כמו נדברו ביניהם עולים הירוקים מכל הסוגים שלובי עלים, ומטפסים הלאה הלאה כמו קוראים זה לזה: לצאת-לצאת-לבקוע-להיות. הפלומה הראשונית הרכה צומחת והופכת לגל ירוק, אמיץ, נוכֵח, מתעצם, המשנה את פני העיר. כאן בחצרות האחוריות של העיר נזכרת במשפט שאמרה לי בתי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג: "יש לך גם אג'נדה חברתית, הרי".
מחאה חברתית, 2011, צילום: רפי מן
עוד מעט יהיו פרחים, עוד מעט ירהיבו הצבעים, עוד מעט משהו יבשיל אבל בינתיים הכל חדש, צעיר ומלא תקווה, תינוקות אורבניים, גבעולים זקופים, גמישים ירוקים וטריים, מהירים לצמוח כאילו לא שמעו על קמילה מעולם.
וכשאני הולכת על השטיח הירוק הזה, על הטל הלח, לרגעים אני מרגישה שאפשר לא לחשוב על הקיץ המתקרב ככל שהירוק ממריא, ולחוש בפעימת העורקים איך העסיס מטפס לתוכי ומצמיח בי אומץ להעז את המבהיל והנפלא מכל – לרצות, לרצות בכל מאודי.
בארץ החצרות האחוריות 