"קטמנדו?
הלם ענק.
מחרטה לגעגוע לפליאה גדולה."
באפריל 2007 נסעתי לתשעה שבועות לקטמנדו, להתנדבות. אני חושבת ששם זה התחיל. המבט הזה שלי.
חיפשתי ומצאתי מיילים שכתבתי משם בימים הראשונים, קצת אחרי הנחיתה עם מיגרנה אחרי עשרים וארבע שעות של טלטולי דרך. המשפט הראשון שאמרתי לעצמי היה: "דורית, סעי הביתה, קחי רכבת, קחי אווירון" . יושבת בקפה אינטרנט, מתגעגעת, לומדת עדיין איך מקלידים עברית במקלדת אנגלית, לא בטוחה איך משתמשים בג'ימייל, לידי תרמילאים צעירים בתאמל
"מתאוששת מההלם הראשוני של המפגש עם העולם השלישי
בחברת שמונה עשר אנשים באותו בית
ומפנימה אינסוף חוויות
של יופי וסירחון פרפרים וכלבים עזובים
מקדשים צבעוניות וטינופת
שבילי הרים עם טרסות מדהימות
ועיר ללא ביוב
שלובים
בתערובת נפלאה חסרת גבולות ובלתי נסבלת של
פרחים וקופים על חוטי החשמל
המוני כלבים עזובים ופרות בכבישים
תייירים מקומיים ופליטים מטיבט
צפיפות ורעש
הקודש והחול היפה והנורא מעורבים לחלוטין
אין לדמין את התנועה כאן בעיניים שלנו
נהיגה פרועה לחלוטין בצד האנגלי של הכביש
אם יש צד שבוחרים בכלל
כאוס מוחלט צפירות המוני הולכי רגל אופנים אופנועים פרות קופים מוניות טוסטוסים ריקשות נעים באי סדר מהמם
ובחיוך
הבית שאנחנו גרים בו מקסים
כעשרה חדרים ונוף משגע
יש המון מרפסות שאני לא תמיד מבדילה ביניהן
אבל אחת מהן כבר שלי
בלב כמובן
זאת עם הנוף האינסופי עד האופק
לבית מוליכה דרך עפר בעליה קטנה ועליה פוסעים אמהות ילדים וזקנים
תלמידים בתלבושת בית ספר נזירים טיבטים כלבים
ויש בה כמה מכולות קטנות
הגינות כאן יפהפיות ויש המון פרחים
ופרפרים גם.
גם בבטן מעופפים אנה ואנה"
(לא התעכבתי לצורך סימני פיסוק אז ב-2007)
לא צילמתי בקטמנדו. אני נאחזת בתיאור המילולי וזוכרת את פרחי הדליה בכל צבעי הקשת, זקופים, מושלמים כל כך בצורתם כמו קיפולי נייר משוכללים, שתולים בשולי הבתים ועל גדרות בכל כלי אפשרי, מצנצנות שבורות לפחיות גדולות של שימורים, למיכלי פסלטיק. ויופיים כמו מתעצם. אני זוכרת את עצמי חושבת על האהבה ליופי, על הצורך בו.
שם נדמה לי התחיל לפרוח המבט הזה שלי אל מאחורי הדברים. כשחזרתי הביתה לתל אביב חיפשתי למצוא שוב הכישוף של התערובת חסרת הגבולות בחצרות האחוריות. מבטי מפרפר אל בין המשימות שלא סיימנו, התקוות שנכזבו, הדברים שלא החלטנו לאן הם שייכים, השברים הלא מאוחים שמקבלים צורה בצילומי החצרות. ומתוך כל זה האומץ הזה המופלא לפרוח, להעז לצמוח בין הסדקים, להרהיב ביופי בוהק, להעז להיות זקוף, לעטוף בית שלם, להיות ורוד, להיות צבעוני, להיות אדום גם בחושך, להתאים, להיות שונה, לזהור בקרן שמש, דווקא כאן – משמח אותי בדרכים לא צפויות. 
כמו שיר. אולי שורות מתוך "הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן
"וידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק,
ועיניך פורחות כמו פנינים של זכוכית על צואר הברק.
רק ראשך העיף צף באור העמוק. ורק פיך שרק."
אז כתבתי "אין ספק שזה טלטול משמעותי
ויש לקוות שבקצהו השני של הניעור אמצא משהו ??? יותר"
ועכשיו אני חושבת לעצמי, השיטוט זה בחצרות האחוריות, המחפש, הוא הד לשלושת סימני השאלה משם, מסוואימבו אשר בקטמנדו. אולי אפילו תשובה.
בארץ החצרות האחוריות 