Baby, it’s cold out there

יום שישי, שתיים וחצי בלילה, נוסעים בזהירות. אני אוחזת בכפתו של ג׳ינג׳י. ״ג׳ינג׳י, חתולי שלי, אני כל כך מצטערת״ אני מיבבת בקול, שוב ושוב ״הבטחתי לך שזה יהיה בבית, שזה לא יהיה ככה,״ מערבולת הצער שלי מתמקדת בכך שלא יכולתי למלא את הבטחתי לעצמי, בבוא העת להרדים אותו בשלווה, בביתו מבלי להסיע אותו מבוהל במנשא השנוא עליו לשולחן המתכתי הקר אצל הוטרינר. אבל כשקרס ג׳ינג׳י שלי, אהובי, חתולי שלי, זה קרה ביום שישי מאוחר בלילה ולא היתה כל דרך אחרת שלא להאריך את ייסוריו. חזרנו הביתה בזנבו של הלילה. ואז בחושך ובשקט – החרדה, הסבל והאימה הפכו לקור של ההעדר. ניקינו את המוות מהבית וסגרתי היטב את הדלת לחצר האחורית של החיים, הגסיסה. כחלוף הימים ההעדר התחיל להרגיש נקי ומסודר, פחות מלחיץ – אפילו בטוח, הריק הזה הלך ונהיה לי נוח.

חושבת בלבי את מילותיו של סבא שלי, ישראל אפרת: 
״לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות.״

(ישראל אפרת מלים ודממה, פחד ויופי, עמוד 96, ספרית פועלים, תשל״ח 1978 )

הלב שלי מלא צער, כך כתבתי לחברתי ענת לויט באחד הפטפוטים שלנו, אבל לעתים אני מצליחה ללבוש ורוד ולהיות פרחונית, (ותודה לענת שאמרה לי לשמור בצד את המשפט) או לעלות על קו 480 ולסַפר את עצמי מחדש. ברחתי קצת להתנחם אצל חברותי הירושלמיות.  

31.12.2018. סופשנה ותחילתה. בשחר של השנה החדשה אני בחצר האחורית אצל נעמה, בעצם גינה. אולי הפוסט הזה הוא סיפור על אהבה וגינה, על חברוֹת, על אינטימיות. על קור רענן שצורב את הלחי וטוב לי בו ועל קור אחר, מצמית. על גשם, לכלוך וצמיחה. על אור בבית והחושך שקורא לי בחוץ.  

החיבוק החם של קבלת הפנים, מאפשר לי להעז לחשוב על צילומי שחר בקור הירושלמי, לפנטז על האופציה לעזוב את הפוך ואת בקבוק המים החמים במיטה, זה שממרכז את תשומת הלב המשמחת של הגוף, ולצאת לפגוש את עצמי, שם בקור. נעמה משאירה לי את המפתח לגן על אדן החלון. בייבי, אני אומרת לעצמי, קר שם בחוץ.


הייתי ערה ודרוכה כשהשעון בנייד צלצל, לבשתי מעיל על הפיג׳מה, כפפות, נעליים ויצאתי אל הקור, בקצה החשכה רק כדי לגלות שאולי קצת פחות קר ממה שחשבתי (אולי כובע הצמר פחות נחוץ בעצם). הכל רחוץ, חד, מבריק וקר. החצר נדמית לי מצופה בבדולח. האור שחודר מבעד לשער ומאיר את המדרגות הרטובות מנצנץ הבטחה. דמותי משתקפת בחלון, נגלית כהה באפילה.

קול תרנגול וציפורי שחר. החשיכה הולכת ונפתחת אל תוך האור. יום חדש וריחו רענן וטרי מגשם. ובַלְבַד הדיבור הפנימי מעלה בי שיר. לפעמים יש שיר שכאילו נכתב לגמרי בשבילך. כאילו הוא זורם בעורקיך, כאילו את השיר, בכל מאודך. לפעמים אני מרגישה ששיר כזה מצפה את הקוצים בשכבת מגן בזמן שאני מנסה לבלוע אותם.

היי שקטה
מאת רחל שפירא | לחן: יהודה פוליקר

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי… 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.  

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

פעמון זכוכית, שבשעה המתבהרת הזאת, האפורה-כחולה, נראה לי כמו פעמון כפור מאגדה צפונית, כזו שיש בה שדים ומלאכים. גיבור הפוסט שכתבתי מזמן ״גן לירי״, מקבל את פני כמו חבר משכבר, שותק. אני דורכת בבוץ, מתענגת ונזהרת לא להחליק בדרכי אל הפינות שקוראות לי, ומגלה אחר כך שכמו בילדות לכלכתי בצעדי את מרצפות הבית, הבאתי את החוץ פנימה

אני כל כך אוהבת כשקר בחוץ וחם בבית. למה כשחם בחוץ וקר בפנים פחות נעים לי? האם יש סדר נכון לדברים? בטווח בין הניגודים האלה: הפנים והחוץ, הגשם והרדיאטור, הנוכחות והאֵבֵל אני חוזרת למחשבות של סבא שלי על פחד ויופי: ״לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה, עצבת או חדווה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביתר, היא היש ואין.
כי האין מעבר ללשון, כיצד להביעו מבלי לאבדו… משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור … הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד…״

האם זה סביר או אפשרי לי בכלל אחרי הכול לבחור להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם? להירטב, להתלכלך, להעז להבריק רחוצה כמותם מאתמולי? להגשים? Love is messy אני אומרת לעצמי בהשפעת הבוץ על הנעליים, ומנסה לתרגם, הניסיון מעלה שלל משמעויות: האהבה מבלגנת, מבלבלת, האהבה היא מהומה. שנותי צברו בי עוד דברים על האהבה: מתברר, לאחר כמה שכאלה, שמלבד יופייה היא גם טירחה, שהיא פורעת סדר וממכרת, שהיא תובענית חסרת בושה ומלאכה רבה בצידה. בכל מקרה, אני הרי כבר יודעת היטב, היא צופנת או מבטיחה תמיד כאב לב. 

היום האיר וחתולה שחורה חמקה אל עבר החצר השכנה. נעמה שהביאה לשתינו קפה אמרה: ״אין לי מושג מאיפה היא צצה״ והצביעה על אור השמש בעלים הכרוכים על השער, השער לגן, ״כמו תכשיטים״ אמרתי. ״העלה הוא הסף בין הקור לחום״ היא הוסיפה. אולי בעצם כל זה סיפור על אור השמש בעלי השלכת.

על החיים ועל המוות כמו שאמרנו כשהיינו ילדים לפני שעשינו מעשה שדרש אומץ מיוחד, מסוכן, מפחיד, כמו למשל לאהוב שוב – אימצנו חתוליים, שניים גורַיים. וכבר יש להם שמות: נחמן מקרוכמאל ורוזה (לוכסנבורג) מרציפן. הוא אפור-לבן, ערס מתוק ושמנמן ללא-חת, והיא ג׳ינג׳ית ביישנית וגיבורה, משותקת כפה – פליטי החצרות האחוריות של תל אביב.

ברוכים הבאים!

ופוסט פוסט : כדרכי בשיטוט לבחירת המוזיקה לפוסט אני משווה ביצועים עם יואב, בדרך כלל על קפה, הנה עוד כמה למעוניינים, קודם עוד שני דואטים על פיתוי וקור…

ומעט מהביצועים הרבים ל״היי שקטה״. אני כל כך אוהבת את את האפשרויות השונות


ואני יכולה לתאר לעצמי גם קול חיצוני, גבר שישיר את זה

על מתנות ומיגרנות

לגלריה היתה חצר אחורית. נטע הראתה לנו שם את הפסל ואני היצצתי מעבר לגדר לחצר השכנה וגיליתי שם מכונת כביסה. הביקור עם אפרתי בגלריה עינגע בתערוכה הנהדרת של מרב קמל חליל בלבין יואב אפרתי – ״קרנפים״ – היה חלק מבילוי יום הולדת, ואז שיגעון החצרות האחוריות חטף אותי שוב. כטוב לבי בחופשה ובבילוי, ובהיתר גילי המופלג פתחתי את הפה וסיפרתי לנטע על הרומן המתמשך שלי עם החצרות ועל הבלוג, אורו עיניה של נטע והיא הובילה אותנו לחצר אחורית סמוכה. wow!

sliding של אסף אלקלעי, בחצר האחורית של גלריה עינגע

I DSCN1497 L

כמו החיוך של החתול המלים שלי קיבלו חיים משל עצמן והוליכו אותי הלאה, בעקבות הזמן, בעקבות השפן, בעקבות הטירוף למלכת החצרות האחוריות! וכך הבאתי על עצמי מתנה מושלמת ליום ההולדת – חצר לא נודעת ומלאה כל טוב. הכל מצאתי שם! מסיבת יום הולדת של ממש !

כובע קולה

בירה

לב

בודהא

בודהא

הו חדוות השיטוט! אין לי אלא לדבר בשבח הסטיות הנפלאות מהדרך, בעיקר בימי הולדת. ועדיין, למרות השמחה שגרמה לי לקפץ כעז כדי לצלם (עדות מזמן אמת של בתי) כחום היום ועם ברך דאובה לא מצאתי את מפתח הזהב הזעיר לתחילתו של הפוסט הזה.

DSCN1557L

DSCN1531 L

ואוסיף ואכתוב בשבח הבהיה והשיטוט חסר המטרה גם ברשת שהביא עד אלי פוסט של מירב גולן לרגל מאה וחמישים שנה לספרו של לואיס קרול ובו ציטוט מארץ הפלאות. כן, בדיוק זה מה שחסר לי. הנה המפתח, הנה:

החתול רק חייך כשראה את אליס. …
״שונר צ׳שר,״ היא פתחה בהיסוס מאחר שלא היתה בטוחה כלל, אם יהיה מרוצה מן הכינוי; אבל החתול רק הרחיב מעט את חיוכו. ״טוב, עד כאן הוא מרוצה,״ חשבה אליס, והמשיכה,״ התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?״
״זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,״ אמר החתול.
״לא אכפת לי כל–כך לאן-״ אמרה אליס.
״אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי,״ אמר החתול.״
״-בתנאי שאגיע לאנשהו,״ הוסיפה אליס כהסבר.
״בטוח שתגיעי,״ אמר החתול, ״אם רק תתמידי בהליכה.״

A alice_meets_cat2

האם זה מוטו? כל מה שרציתי לומר בתמצית? או אולי בעצם סיום מושלם? שאלתי את עצמי והמשכתי ללכת…  נזכרת בערבים בהם אבא שלי קרא לי את הספר לפני השינה כשהייתי בערך בגודל של עליסה (היא אליס היום) וכמה הבהיל אותי החתול הנעלם וחיוכו העצמאי, שנשאר אתי אחרי שהספר נסגר, חושף שיניים בחשיכה. במפגש המחודש, המאוחר, ההנחיות של החתול נראות לי ברורות לחלוטין; וחיוכו? האם הוא פניו של כאב? בשמש הצהרים העזה, המסנוורת, ציורי הגרפיטי בהקו והחצר המזמינה שינתה פניה ופתאום נראתה כמו מיגרנה.

G DSCN2043L

G2 DSCN1999L

G DSCN1956 L

G3 DSCN2067 L G DSCN2064 L

המחשבה על מיגרנה שוטטה אלי ביודעה שללואיס קרול היו מיגרנות. כמו לי. נזכרתי במיגרנה הראשונה שלי בגיל שתים עשרה במחנה קיץ בצופים כשסידרנו בצהרי יולי אבנים מסויידות לקישוט המאהל: הראש פעם כאב נורא כל אותו אחר הצהרים, הקאתי בלילה מחוץ לאוהל אל האבנים הצחיחות. המיגרנה גדלה עם הנשיות שלי, מלווה אותי לכל מקום ומלמדת אותי על כאב טהור. לרגע חוויתי את הבחילה, את צרחת הראש המתפוצץ מבפנים, את הצורך הדוחק, הנואש והמיידי לברוח מהגוף למקום כואב פחות. לשתות משהו, לאכול משהו שיקח אותי לגוף אחר: תרופה, שיקוי, דבר פלא. נזכרתי שקראתי על ״תסמונת אליס בארץ הפלאות" (מצב שבו האדם חווה את גופו או חלקים ממנו כגדולים יותר או קטנים יותר מן הממדים הנכונים – AIWS) שאולי לואיס קרול חווה בזמן מיגרנה ושהיתה השראה לאליס הגדֵלה והקטֵנה, המתרחקת מכפות רגליה וחוזרת מתקרבת לעצמה.

DSCN2045

שאלתי מחברה את הספר וחזרתי לקרוא בו:

אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה ולכן ניסחה שאלה אחרת. ״ איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?״ […]
אמר החתול:״ כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת.״
״איך אתה יודע שאני מטורפת?״ אמרה אליס.
״זה ברור,״ אמר החתול, ״אחרת לא היית באה לכאן.״

כן הוא צודק. באתי לכאן שוב, לביקור שני בחצר, הפעם אחר צהרים, האור קצת אחר. ואני מוצאת שזו חצר אולטימטיבית: יש בה הכל מכל. כל מה שאני מחפשת. האם יש טעם להמשיך לחפש עוד חצרות?

P DSCN1562 l

נעל

DSCN1563 L

שיר

G+ DSCN1990 Lואז אני פוגשת חתול. חתול אפור, מקומי, הוא מביט בי ואני מנסה:

״בבקשה, אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת: אתה גורם לי סחרחורת.״
״בסדר,״ אמר החתול;

Z DSCN1574 L

החתול האפור הסתובב  בעודו מביט בי ונעלם בנבכי החצר, מאחורי הספה או בתוך המבנה ההרוס שנראה כמו שטח אימונים ללוחמה בשטח בנוי. נזכרתי בחתולה שלי, האפורהֿ זו שנפלה שלוש קומות ונעלמה ולקחה אותי איתה לארץ החצרות האחוריות.

החתול של אליס הפעם נעלם לאט מאוד, החל בקצה זנבו וכלה בחיוכו, שנשאר עוד זמן–מה לאחר שנעלם כל היתר.
״מוזר,״ חשבה אליס; ״כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול? זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!״

S DSCN2056L

ביציאה אני פוגשת עץ משאלות, שקית הנילון המוארת מתעופפת ברוח ונושאת את המשאלה שלי הלאה לרחוב ואז אני שמה לב לדבר מוזר באויר: בתחילה לא עמדתי על טיבו, אולם לאחר שאתבונן דקה או שתיים, אבחין שזה חיוך, ואומר לעצמי, ״זהו החתול–צ׳שר: עכשיו כבר יהיה לי עם מי לדבר.״

DSCN2060 L

L A Cheshire-Cat-appearing John-Tenniel-1866

כל מיני נון ביתים:

* התרגום שצוטט בפוסט של מירב גולן שונה מהתרגום של רינה ליטוין שאני ציטטתי מתוך ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״, הספר המוער, הספריה החדשה. השוואת תרגום היא גם תחביב חביב.

* התערוכה העכשווית בגלריה עינגע Twilight Zone

* לא מצאתי בפוסט מקום מתאים במדוייק לציטוט האוהב עלי ״מותר לחתול להסתכל במלך״ – אז אניח אותו כאן 🙂