קמטים

תשעה חדשים מאז הפעם האחרונה. איך מתחילים? כדי לצעוד צעד ראשון בדרך חזרה למולדת החצרות האחוריות שלי נאחזתי ברשימה של אברהם בלבן כבידית לחילוץ מהשתיקה.

אברהם בלבן, רשימות תל אביביות, הארץ, 27.9.2019

התחלתי מסופה של הרשימה, רציתי לתת למילים תמונה, צורה ונפח חזותי. הפיתוי הזה – להצטרף לסיור בחצר אחורית בשלווה מאובקת, לפגוש עוד פיסת אדמה נשכחת – עבד. הנה אני שבה.

השכמתי לצלם בראש השנה תש״ף, ומייד עם הקפה שאחרי ניסיתי לחשוב מה אני הכי רוצה לומר, מה משמעותי לי עכשיו. הרהרתי, כתבתי, מחקתי והתלבטתי בימים שבין כסה לעשור, שהשנה אחרו וחלו באוקטובר. בתל אביב יש בימים האלה, הימים הנוראים, מעט (מאוד) רחמים שאנחנו כה זקוקים להם: להט הקיץ מרפה מעט, עננים בחלוני מרככים את זוהר הזריחה. ביום כיפור מצאתי את הקול אותו ביקשתי בשני ספרי שירה: ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ של חיים גורי ו״עוד לא עוד״ של טוביה ריבנר (ה״עוד״ הזה שחוזר בשמות הספרים, חץ ללב). נדמה לי שאולי אין טעם שאוסיף מילים על השירים שכתבו שני משוררים אלה בערוב ימיהם. ובכל זאת … אולי אעז 

ועל תקוות הסתיו שלי ועל סבא שלי, ישראל אפרת, כתבתי כבר בבלוג הזה לפני כמה שנים, כשטיילתי בין צייטלין למאנה. 

כל הבלוג הזה יסודו בשוטטות, שוטטות רגלית בחצרות, שוטטות מחשבתית שנולדת שם, ולכן קשה לתכנן מראש, זה לא צילום אולפן שאפשר להכין לו את התאורה והאביזרים. אני מתחילה באיזה גרעין של רעיון, ואז הולכת בעקבות החצרות, מנסה לאחוז בחוט המחשבה. השוטטות שלי הפעם רוקמת בתוכי בצבעים מאובקים, מטליאה לבד אחד את הילדות שלי המתרחקת והמבט הנוכחי היומיומי שלי אל הזקנה. אני מטיילת בחצר הסתווית יד ביד עם הבהלה מתבוננת בפניה עד שארגע.

מצאתי את עצמי בחצר אפרורית, שקטה, כמו איזה מיצוי של חצרות תל אביב המוזנחות בנחת. דומה כל כך לנוף מולדתי הממשי. הארץ כמו בשירי המולדת, כמו שנראתה בפלקטים של הכנרת ושדות חיטה שנתלו בכיתה, לא מוכרת לי באמת מהילדות. להורי לא היתה מכונית ועיקר הטיולים שהציעו לי בבית היו בספרים. מבט אמיתי לשנות ילדותי נושא אותי למדרכות הוותיקות והסדוקות שעשב מציץ משוליהן, לטלאי עפר תל אביבי של שנות השישים, אל ״שדות״ שעדיין היו בור ונשאו את כל מטען הזמן שחלף עליהן, עונות השנה, אנשים שביקרו כאן, חפצים נשכחו.

חיים גורי כתב בספרו ״אף שרציתי עוד קצת עוד״ מילים שמתאימות להפליא לתחושות שלי בחצר השקטה השכם בבוקר החג:

החצר הלא מעוצבת מזכירה לי את חצר הגן או בית הספר, את העפר בגן השעשועים, את דרך העפר בדפנה, זו שהפכה לשלולית חורף ענקית שאהבנו כל כך, הדרך שהלכנו בה כולנו, ילדי השכונה, מהבית לגן ולבית הספר, ולמכולת גם. צמחי בר שהתערבבו בצמחי תרבות שנעזבו לנפשם, ששורשיהם התחזקו בשדה הבור. הפשטות הנינוחה, הברז המטפטף בפינה, עקבות צעדינו בחול – זה הנוף שגדלתי בתוכו.

כאן בחצר המאובקת אני מקווה לפגוש בשלוות הזקנה. הזקנה הזאת שקשה וכאוב להתבונן בפניה, קל לי יותר להתחכך בה בחצר אחורית שחוקת שנים כמו זו. הארכיאולוגיה של הקיום שלנו כאן, בעיר, כאן בתל אביב, חלודת הזמן, הטקסטורה של המקום, הריח המאובק של העפר, השילוב של ההזנחה הקלה, ועקבות האנשים שעברו כאן, מזכירים לי את שירו של טוביה ריבנר. 

מתוך ספרו  של טוביה ריבנר, ”עוד לא עוד", הוצאת מוסד ביאליק, 2019

אני רוצה להיות פתוחה כמוהו לסימני הזמן. פני ההולכים ומתרחקים מפני ילדותי, הורי שמפת פניהם הקשישות אוגרת אל תוכה את כל השנים שחלפו – אני רוצה לאהוב את כל זה; להצליח להביט בתום לב, בנדיבות ולא ביראה אל צלקות הזמן, אל מה שלפני. החצרות מתווכות ביני ובין האהבה הזאת, כמו תרגום שמאפשר להתקרב ברוך לזקנה. להרחיק את המבט והעדפת הלב מהדרישה המרחפת באוויר לעור חלק וצעירות אינסופית.

חיים גורי מתוך הספר ״אף שרציתי עוד קצת עוד״, הקיבוץ המאוחד 2015

אני מתבוננת סביבי שוב ולאט. לומדת את המקום, תמיד נגלה עוד משהו וגם בחצר שנראית משמימה לחלוטין: בקבוקון מבריק על הארץ ליד נוצה בינות לעלים המרשרשים והנה מהצד השני פלא של ממש – חתלתול מציץ אלי! והנה יש לו אח, הוא לא לבדו. לאחר מכן, בבית, אני מגלה בצילום עוד תינוקי מעבר לגדר – שלישייה!

החתלתולים, פניהם תמימים כפרחי אמנון ותמר, מבטם סקרני ופתוח, מוגנים כרגע בעולמם בין הגדר לכריות תחת צל העץ, מחכים לאמא חתולה. הצעירוּת הזאת, שברירית ומתוקה כל כך עד שהלב נכמר, ובכל זאת תקוות הסתיו. שישתובבו, שיגדלו וימצאו בית ומחסה. שיבוא הגשם.

מתוך ספרו  של טוביה ריבנר, ”עוד לא עוד", הוצאת מוסד ביאליק, 2019
כישצאתי מהחצר חיכתה לי הכתובת הזאת, כמו ברכה לשנה החדשה

Baby, it’s cold out there

יום שישי, שתיים וחצי בלילה, נוסעים בזהירות. אני אוחזת בכפתו של ג׳ינג׳י. ״ג׳ינג׳י, חתולי שלי, אני כל כך מצטערת״ אני מיבבת בקול, שוב ושוב ״הבטחתי לך שזה יהיה בבית, שזה לא יהיה ככה,״ מערבולת הצער שלי מתמקדת בכך שלא יכולתי למלא את הבטחתי לעצמי, בבוא העת להרדים אותו בשלווה, בביתו מבלי להסיע אותו מבוהל במנשא השנוא עליו לשולחן המתכתי הקר אצל הוטרינר. אבל כשקרס ג׳ינג׳י שלי, אהובי, חתולי שלי, זה קרה ביום שישי מאוחר בלילה ולא היתה כל דרך אחרת שלא להאריך את ייסוריו. חזרנו הביתה בזנבו של הלילה. ואז בחושך ובשקט – החרדה, הסבל והאימה הפכו לקור של ההעדר. ניקינו את המוות מהבית וסגרתי היטב את הדלת לחצר האחורית של החיים, הגסיסה. כחלוף הימים ההעדר התחיל להרגיש נקי ומסודר, פחות מלחיץ – אפילו בטוח, הריק הזה הלך ונהיה לי נוח.

חושבת בלבי את מילותיו של סבא שלי, ישראל אפרת: 
״לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות.״

(ישראל אפרת מלים ודממה, פחד ויופי, עמוד 96, ספרית פועלים, תשל״ח 1978 )

הלב שלי מלא צער, כך כתבתי לחברתי ענת לויט באחד הפטפוטים שלנו, אבל לעתים אני מצליחה ללבוש ורוד ולהיות פרחונית, (ותודה לענת שאמרה לי לשמור בצד את המשפט) או לעלות על קו 480 ולסַפר את עצמי מחדש. ברחתי קצת להתנחם אצל חברותי הירושלמיות.  

31.12.2018. סופשנה ותחילתה. בשחר של השנה החדשה אני בחצר האחורית אצל נעמה, בעצם גינה. אולי הפוסט הזה הוא סיפור על אהבה וגינה, על חברוֹת, על אינטימיות. על קור רענן שצורב את הלחי וטוב לי בו ועל קור אחר, מצמית. על גשם, לכלוך וצמיחה. על אור בבית והחושך שקורא לי בחוץ.  

החיבוק החם של קבלת הפנים, מאפשר לי להעז לחשוב על צילומי שחר בקור הירושלמי, לפנטז על האופציה לעזוב את הפוך ואת בקבוק המים החמים במיטה, זה שממרכז את תשומת הלב המשמחת של הגוף, ולצאת לפגוש את עצמי, שם בקור. נעמה משאירה לי את המפתח לגן על אדן החלון. בייבי, אני אומרת לעצמי, קר שם בחוץ.


הייתי ערה ודרוכה כשהשעון בנייד צלצל, לבשתי מעיל על הפיג׳מה, כפפות, נעליים ויצאתי אל הקור, בקצה החשכה רק כדי לגלות שאולי קצת פחות קר ממה שחשבתי (אולי כובע הצמר פחות נחוץ בעצם). הכל רחוץ, חד, מבריק וקר. החצר נדמית לי מצופה בבדולח. האור שחודר מבעד לשער ומאיר את המדרגות הרטובות מנצנץ הבטחה. דמותי משתקפת בחלון, נגלית כהה באפילה.

קול תרנגול וציפורי שחר. החשיכה הולכת ונפתחת אל תוך האור. יום חדש וריחו רענן וטרי מגשם. ובַלְבַד הדיבור הפנימי מעלה בי שיר. לפעמים יש שיר שכאילו נכתב לגמרי בשבילך. כאילו הוא זורם בעורקיך, כאילו את השיר, בכל מאודך. לפעמים אני מרגישה ששיר כזה מצפה את הקוצים בשכבת מגן בזמן שאני מנסה לבלוע אותם.

היי שקטה
מאת רחל שפירא | לחן: יהודה פוליקר

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי… 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.  

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

פעמון זכוכית, שבשעה המתבהרת הזאת, האפורה-כחולה, נראה לי כמו פעמון כפור מאגדה צפונית, כזו שיש בה שדים ומלאכים. גיבור הפוסט שכתבתי מזמן ״גן לירי״, מקבל את פני כמו חבר משכבר, שותק. אני דורכת בבוץ, מתענגת ונזהרת לא להחליק בדרכי אל הפינות שקוראות לי, ומגלה אחר כך שכמו בילדות לכלכתי בצעדי את מרצפות הבית, הבאתי את החוץ פנימה

אני כל כך אוהבת כשקר בחוץ וחם בבית. למה כשחם בחוץ וקר בפנים פחות נעים לי? האם יש סדר נכון לדברים? בטווח בין הניגודים האלה: הפנים והחוץ, הגשם והרדיאטור, הנוכחות והאֵבֵל אני חוזרת למחשבות של סבא שלי על פחד ויופי: ״לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה, עצבת או חדווה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביתר, היא היש ואין.
כי האין מעבר ללשון, כיצד להביעו מבלי לאבדו… משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור … הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד…״

האם זה סביר או אפשרי לי בכלל אחרי הכול לבחור להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם? להירטב, להתלכלך, להעז להבריק רחוצה כמותם מאתמולי? להגשים? Love is messy אני אומרת לעצמי בהשפעת הבוץ על הנעליים, ומנסה לתרגם, הניסיון מעלה שלל משמעויות: האהבה מבלגנת, מבלבלת, האהבה היא מהומה. שנותי צברו בי עוד דברים על האהבה: מתברר, לאחר כמה שכאלה, שמלבד יופייה היא גם טירחה, שהיא פורעת סדר וממכרת, שהיא תובענית חסרת בושה ומלאכה רבה בצידה. בכל מקרה, אני הרי כבר יודעת היטב, היא צופנת או מבטיחה תמיד כאב לב. 

היום האיר וחתולה שחורה חמקה אל עבר החצר השכנה. נעמה שהביאה לשתינו קפה אמרה: ״אין לי מושג מאיפה היא צצה״ והצביעה על אור השמש בעלים הכרוכים על השער, השער לגן, ״כמו תכשיטים״ אמרתי. ״העלה הוא הסף בין הקור לחום״ היא הוסיפה. אולי בעצם כל זה סיפור על אור השמש בעלי השלכת.

על החיים ועל המוות כמו שאמרנו כשהיינו ילדים לפני שעשינו מעשה שדרש אומץ מיוחד, מסוכן, מפחיד, כמו למשל לאהוב שוב – אימצנו חתוליים, שניים גורַיים. וכבר יש להם שמות: נחמן מקרוכמאל ורוזה (לוכסנבורג) מרציפן. הוא אפור-לבן, ערס מתוק ושמנמן ללא-חת, והיא ג׳ינג׳ית ביישנית וגיבורה, משותקת כפה – פליטי החצרות האחוריות של תל אביב.

ברוכים הבאים!

ופוסט פוסט : כדרכי בשיטוט לבחירת המוזיקה לפוסט אני משווה ביצועים עם יואב, בדרך כלל על קפה, הנה עוד כמה למעוניינים, קודם עוד שני דואטים על פיתוי וקור…

ומעט מהביצועים הרבים ל״היי שקטה״. אני כל כך אוהבת את את האפשרויות השונות


ואני יכולה לתאר לעצמי גם קול חיצוני, גבר שישיר את זה

בדיוק אז החתולה שלי

בדיוק אז שיפצנו את הדירה, והחתולה שלי נפלה מהחלון. קומה שלישית אל האספלט. היא עמדה על אדן החלון ונבהלה מהפועל, ניסתה לקפוץ באלכסון אל המזגן וצנחה שלוש קומות.
התחלתי לבלות את הלילות בחצרות האחוריות. מחפשת. לפעמים לפנות בוקר. העזובה משכה את לבי יותר ויותר. טלאים של פינות חבויות, וֶספה ישנה – גלגליה חבויים בסרפדים המצמחים, ספה מרוטת כריות עם חור מסיגריה בוערת, צמחים זנוחים, קרשים ופחי אשפה. דברים שהיו פעם של מישהו. החצרות החדשות והנקיות שבהן סלולים מגרשי חניה נראו לי עקרות.

DSCN1015 L

זו התמונה הראשונה שצילמתי בחצר אחורית. החצר האחורית שמאחורי הבית שלנו. כמעט אור.

לאט לאט הגיחו חתולי השכונה, מתחככים ברגלי. שוטטנו ביחד – הם ואני. כולם מלבדה.
החצרות המוזנחות התאימו לי. אהבתי את הרגעים בהם הבהיל פנס פינה, שיח ומדרגה. השיבה האיטית לחושך הרגיעה מעט את הקשר הכאוב בבטן שלי.

לא האמנתי שאראה אותה שוב. מעולם לא היתה ממש שלי. עיניים ירוקות מוקפות בכחל. דרוכה. ובכל זאת מצאתי את עצמי באחורי הבתים בלילות. מצאתי את מקומי. חדרי מדרגות ומקלטים נעולים, אופניים מכוסים בשיחים מאובקים, בלוני גז, ארונות פעורים, נעליים ישנות, חדרי אשפה, ברזים מטפטפים ובדלים. נשארנו מאחור. כבויים וסמויים.

DSCN3250 L
ישבתי על הספה שהיתה פעם צהובה, מישהו פעם עישן שם מאוחר בלילה וחרך בה חור בהיסח הדעת. כמה זמן סביר לחכות לחתולה שלי? זמן חסר תכלית של אחורי קלעים. כיסא מטבח בסגנון שנות החמישים נשען של שלוש רגלים מולי. אולי הם ישבו כאן ושוחחו, שתו קפה. מצוטטת לשיחת הרפאים. חתולת לילה מתקרבת, חשדנית. אני מרחיקה את לבי ממנה.

DSCN9364

שנה לאחר מכן קניתי לעצמי ליום הולדתי מצלמה.  מצאתי את עצמי יוצאת עם שחר לאותן חצרות אחוריות לתעד את רוח הרפאים של אותו חיפוש. חשבתי לעצמי שאוכל  לסגור מעגל, שאמצא נחמה בכך. ובמקום מצאתי לי ארץ פלאות, ארץ החצרות האחוריות.  מאז אני שם.

DSCN6818 L