לכו בעקבות הצבע | Follow the color

DSCN9831L

DSCN0132L

DSCN0857 Lאם החצרות האחוריות הן המולדת שלי, הצבעים הם שפת האם שלי, אהבת ילדות. אני מרגישה בצבעים, חושבת בצבעים, מסדרת בצבעים, אוהבת צבעים –  יש מהם שנפשי קשורה בהם מאז ומתמיד ויש כאלו שאני מתידדת איתם משך הזמן. הכחולים, הירוקים והטורקיזים (כמו שמים, כמו מים מרגיעים, משקפים, נושמים) משמחים אותי תמיד והחרדל חביב עלי בתנאים מסויימים – נניח בשכנות ל…  באור מסויים…
וגם כאן, בחצרות האחוריות הולכת בעקבות הצבע.

DSCN0386L

DSCN9665L

DSCN1176L

DSCN8737L

DSCN0877L

DSCN0882L

בחצרות האחוריות אני מוצאת צבעים שאין להם שם, של הדברים שהיו פעם, את חלודת הזמן, את הפטינה של הנפש שמתעייפת, וסדוקה מוצאת לה מחסה בין הדברים הפגומים. צבע הדברים הוא חלק מהמהות שלהם.
צבעים פורחים בכל מקום. שקית נילון ורודה שהושלכה היא פרח צבעוני בנוף החצרות האחוריות, דלי פלסטיק זוהר באור השמש כמו איזמרגד, כדור אבוד בוהק ומאיר את הבטון בסומק לא צפוי.
שם בין הדברים שנשכחו ונעזבו לנפשם הצבע הוא שחקן מרכזי – הוא זה שבוחר במי אסתכל ראשון, הוא משוא הפנים,  הפרוטקציה,  ה״בלי תור״. הוא מספר סיפורים,
מעלה רגשות מבין הסדקים והגיבורים שלו יכולים להיות ענווי הארץ.
בלון

DSCN2005L

DSCN9454L

DSCN3653L

DSCN9598LDSCN6216L

DSCN4046L

DSCN1713L

DSCN3863L

בר גיורא

DSCN0081Lוילון ורוד בהיר מאפשר הצצה פנימה, ממסגר באופטימיות רכה גן פלאות – חתול ג׳ינג׳י מנמנם על כיסא כחול, ציפור כחולת צוואר מביטה בו (בתמיהה?) עיטור כתום במורד צווארה מהדהד את פרוות החתול,  גן ירוק (כמה גוונים של ירוק אני יכולה למצוא כאן?), דלי אדום מנץ מאחור ומשוחח עם סרט אדום שתומך במוטות העציץ. גם העציץ כחול. עכשיו גיליתי את הכיסא הכחול השני, למי הוא מחכה? ממציאה לעצמי את שיחת הצבעים

DSCN1377LDSCN0876L

DSCN6291L

DSCN1477LDSCN1037Lלפינת הקיר צבע מחוספס, מרגישה את זה בעור, את מגע השכבות המתקלפות. הזמן שלו צבוע במשטחים אפורים, זיזים בגווני בז׳ והצללה בחומי חלודה. יעה ורוד, חמוקיו חלקים, מחייך אלי מבין מצעיו (אפורים בהירים, תיפור תכול), שולח אותי לוורודים אחרים – שקית מושלכת, פרחים שנמאסו,  עדיין לא נבולים לחלוטין (מי זרק אותם? מה הסיפור שלהם?). אני מתענגת על משחק שזירת התמונות זו אחר זו, הקצה של האחת קורא לבאה שתבוא אחריה… הנה מגיעים גם הצהובים ואחיהם הכתומים, נוספים הירוקים, תכלתים וסגול להשלמת גווני הקשת,  ובתרועה רמה כמו סימן קריאה שמח להדגשה יתרה – האדומים!

DSCN9853LDSCN3687L

DSCN1083L

סוקולובומה אני רוצה לומר בעצם? אני מנסה  לומר בפה מלא, גם אם בשקט – הרבה יופי חבוי הרחק מן החזית, ועלינו חובת המבט. אני מתאמנת בלנקות את המבט מדברים שאני יודעת, מנסה לא לערבב יופי עם כסף, צבע עם מוסכמות. מחפשת דרכים לאפשר למבט שלי חירות.

כל הצבעים כולם הם המענה של הדברים לאור, שיחה עם המוח ועצבי הראיה. הצבעים שאנחנו רואים תלויים בחפצים שיחזירו לנו את האור. גופים שבולעים את כל האור מרוקנים את מבטנו מצבעים, עוטפים הכל  בשחור, משאירים אותנו בחשיכה.

בדרכי זו אמירה חברתית. אולי אפילו פוליטית (או בעצם הכול פוליטי).
יופי הוא דבר שבוחרים לראות.

DSCN3266L

הדרך הזאת מוקדשת לאפרתי שלי, שצובעת את עולמי בכל הצבעים כולם

 

ומכיון שעוסקים בצבעים אני לא מצליחה להתאפק ולא להרחיב מעט, להוסיף כמה בונוסים:

כבר כשהייתי ילדה כל כך אהבתי  צבעים, שסידרתי שיצאו מהברז

d+ faucet rainbow Lבנצי הוא Elmer מככב ללא ספק!

5.-Elmer-wind-005Lחיוך לסיום – תראו מה שצבע יכול לעשות! בלתי נשכח 🙂

 

 

 

 

הרהורים על ברזים. וגם על כיורים, צנורות, מדי מים ומרזבים.

עד שפגשתי בשיטפון לא היה לי מושג איך להתחיל. המינימום הדרוש לי היה שיטפון להיסחף בו, איזו הגזמה כדי לפתוח את הברז, ומצאתי אותו בשירו של אלמוג בהר shitafon behar lמתוך "צמאון בארות" (עם עובד, 2008)

כן, כן, ככה בדיוק אמרתי לעצמי, ככה אני – מבעבעת יתר על המידה, עולה על גדותי, ממש לא בצמצום, תמיד איזה סומק מוגזם, מתקשה להיפרד, בוכה בקלות. אבל ממילא אלמוג בהר כתב זה הרבה יותר טוב אני אומרת לעצמי כשאני מתקשה בתיאור. וחיכיתי. חיכיתי לשיטפון של רגשות, מלים.

DSCN3807 L

ובמקום השיטפון – דממה, כלום. המלים משתהות, אולי יבשו בכלל. כשאני מסתכלת על עצמי באור הפלורסנט חסר הרחמים, מחפשת את דמותי האמיתית – אני בכלל לא כמו שאני מדמיינת, כמו שאני רגילה לראות את עצמי. השיטפון היחיד בחיי כרגע הוא רשימת המטלות (טו דו ליסט) ההולכת ומתארכת. מטלות שנדמה לי, או באמת, ממתינות לי בתועפות: מיילים, וואסטאפים, חשבונות לתשלום, ארונות שצריך לסדר, פינות מאובקות שצריך לנקות-אולי-בשבוע-הבא, מעיין כביסה שאינו מפסיק לנבוע, מתנות שצריך לקנות, טלפונים שצריך להחזיר, תורים שצריך לקבוע, דברים שצריך לזרוק. לפרקים נדמה לי שאני טובעת בזרם המתגבר. ואיזו אימת מוות מלווה את כל אלו בצרימה מתגברת.

מה נהיה ממני?

עם האילמות היבשה שמשביתה לי השפתים, לוקחת מצלמה ומשוטטת בחצרות האחוריות, שם מצאתי הרבה ברזים שמזמן לא זרמו בהם מים, אילמים. כמעט בכל חצר יש ברז. הרבה מהם יצאו מכלל שימוש מזמן. חפצים נשארו מאחור, מנכיחים זמנים אחרים. פעם בכל חצר היה ברז לשטיפת פחי אשפה.

DSCN0643 L DSCN2315L יואב מסביר שזה היה לפני המצאת שקית האשפה, ואני מנסה נואשות להיזכר מתי נכנסה שקית האשפה לחיינו ואיך באמת היה קודם, מסריח?

מתבוננת בהם בתשומת לב הולכת וגדלה וכשאני רואה את הברזים המצולקים, פצועי החלודה אי אפשר שלא לחשוב על הברזים ערופי השפתים של אבידן. אין שיר כזה, זהו שמו של ספר. משפט שהוא שיר שלם.

DSCN0552 L

אחרי שאני חושבת על אבידן, על מוסיקת המלים שלו, המדוייקות, קשה לי עוד יותר לסובב את הידית לפתיחה – הידית המאובנת משנים של שתיקה, החסומה באבנית מסויידת – כדי שתזרים מים, חיים שיפרו את השתיקה הצחיחה. אפילו טפטוף, משהו לא רצוני, או מתוכנן, גם הוא מביא חיים. יש צלילים. משהו צומח, ריח קל של טחב. עכשיו לזרום. לתת למלים לטפטף החוצה.

DSCN0612 L

נזכרת בתיאור יפה של אלי הירש ששבה את לבי מזמן תחילת השיטוט בחצרות, ברשימה על שיריו של רובי שונברגר: "תחשבו, למשל, על ברז מטפטף בחצר אחורית של בניין דירות לא רחוק מהפחים, על המערכת האקולוגית שנוצרת סביבו, על השלולית שלא תסתמן בשום מפה אך יכולה לשמש בעצמה מפה של אגם מופלא, בראשיתי, שמזכיר לנפש את תשוקותיה הגלויות והסמויות ביותר – לשתות, לטבוע, להתלכלך, לברוח, לחזור הביתה, לצאת לדרך." ואני יוצאת לדרך לחפש עוד ברזים, לצלם אותם, לנסות להבין את שפתם. מביטה לתוכם, מנסה לפענח. "עכשיו ברז או שעון מדברים בשפתו / של זה שאני מעדיפה להתגורר מפניו במלון" כותבת נורית זרחי בשירה אטלנטה – בטוחה גם היא שלברזים שפה . יש משהו גברי בשפה של השעונים, איזה יופי מופשט, לעתים כמעט מוֹנדריאני, ציורי, בצינורות המנסים לשמור על זויות ישרות. אבל ברבות השנים נוספות למדי מים ולמערכת הצנורות הסתעפויות אנרכיסטיות, מעקפים וטלאים.

DSCN0727 L

DSCN3101  L

DSCN0631 L

הברזים מתגלים כלא פוטוגניים בעליל, חשובים אמנם, מערכת פיקוד שליטה ובקרה על המערכת הלבבית – העורקים ווהורידים של הבית, החצר, העיר, אבל חסרי חן חזותי. הצנרת של האיזונים והבלמים פועלת בנתיבים נראים ונסתרים, דרכיה מפותלות, מורכבות, גלויות-נחבאות. הווסתים   השעונים על קירות מתקלפים בינות לצמחיה ולעזובה, חשופים לפגיעה. טפטופים מגלים לי דרכי מילוט למים למרזבים ולכיורים וסביבם אזוב ועצבת.

DSCN0735 L DSCN1134 L

DSCN7693 L

יש פה ושם ברזים שכיף יותר לצלם; כאלו המקושטים בדגל המדינה למשל, או בחתול ג'ינג'י שמביט בי בדאגה, אפילו כיור מפונפן וברוקי מצאתי. אבל יותר מכך מצאתי המון  דברים יפים יותר לצילום כשחיפשתי ברזים –  סימני דרך שהתחבבו עלי: חתול שחור לבן על רקע תריס עם פסי רוחב כמו גריד יפני, נדנדה מסיפור ילדים, בית בובות על דשא ירוק, סמרטוטים צבעוניים קשורים על עצים, לימונים צהובים בשמש, מריצה עם המון בקבוקי בירה ריקים, דלי מלא מים – עץ בתוכו, חמציצים, שושנים וכביסה ורודה מתייבשת בשמש.

דברים

אבל בכל זאת – אני מזכירה לעצמי – די להסחות הדעת, פני לברזים. אני מנסה לפענח את אמנות הויסות, לגלות המידה הנכונה, התערובת המדוייקת של החם והקר. הולכת בעקבות הצמיחות הקטנות, הנענות לטפטופים. מחפשת

DSCN0689 L

DSCN0690 L

DSCN0740 L

ואז – הרגע המתוק שבו אני שומעת מים חיים, מים זורמים ממרזב (מי מתרחץ שם למעלה?),  אגן הניקוז למרגלות המרזב המעוצב כחור מנעול, מפתח לקבלה, להכלה, מתלחלח ומתמרק, סביביו ג'ונגל קטן ירוק ורענן. ובמבט נוסף אני מגלה שאפשר לצמוח ולטפס על מרזב, להמריא אל השמים, ואפילו להשאיר פס – הלב הרי הוא חיה לא מאולפת.

DSCN0722 L

* תודות לאלמוג בהר על הרשות הנדיבה לצטט את שירו ולאלי הירש על הרשות לצטט מהרשומה שלו "רובי שונברגר, מפה". כאן בלינק אפשר לקרוא את הרשומה בשלמותה – http://elihirsh.com/?p=4769