מוסיקה!
אנחנו תיירים בבודפשט. אוגוסט. ביום הראשון פוגש אותנו גשם קיצי – אושר! אנחנו פותחים מטריה והולכים לאתר הקרוב ביותר למלון, לבית הכנסת ברחוב דוהאני. יושבים בפנים להתייבש ולהיות תיירים. המקום מפואר, כנסייתי משהו במראהו. אני מתבוננת בפרטים: בזהב, בויטראז׳ים, בפיתוחי העץ המשובח, במגיני הדויד המשולבים בעיטורים מכל הסוגים וחושבת על האנשים שישבו כאן, על ספסלי העץ, שמותיהם כתובים באותיות עבריות על המושב. נינוחה על מושב העץ האיכותי המגולף להפליא, אני לא יכולה להימנע מלחשוב על שבריריות הקיום, על הקרח הדק מאוד, על הפסע שמפריד…
יצר הצילום שלי לא התגלה עד שראינו את החצר האחורית של בית הכנסת, רטובה מגשם.
האות העברית היא מאהבותי הגדולות והנה אני נפגשת עם אהבתי הרחק מביתי. הידיעה שכל מי שקיבל חינוך יהודי בכל מקום בעולם, כאן באירופה, בבגדאד, בארגנטינה או בניו יורק, לפני חמישים או חמש מאות ואפילו אלף שנה ועכשיו אני יכולים לקרוא אותם דברים גורמת לי לתחושה שקשה להגדיר: התפעמות, התרגשות, התפעלות, שייכות. על כל פנים רגש שמאיץ את הדופק.
אני עומדת בפתח, מתבוננת ומקשיבה לגשם הרך היורד על הכתובות ונזכרת בספרו של אמרה קרסט ללא גורל. כשחזרתי עיינתי בו שוב למצוא ציטוט מתאים. הקטעים המסומנים הלכו והתרבו. קשה לבחור: שיחה עם הכרטיסן ברכבת שחזרה מבוכנוואלד, תיאור של בודפשט כשהוא שב אליה, וכאן הרגע הזה בו הוא מגיע
ואחרי הכל, הקטע שאני הכי רוצה להביא הנה הוא סופו של הספר. הגוף שלי מגיב כל פעם כשאני קוראת בו.
ממשיכים. בודפשט יפהפיה. כמה קל להיות תיירת – להתבונן מבחוץ, ללא עוגן, ללא מחוייבות. אני מוצאת את עצמי מחפשת אחיזה, נמשכת לנקודת המבט המוכרת לי מהחצרות האחוריות של תל אביב – ציץ אמיץ שצומח מתוך אבן בחצר כנסיה, מדרגות המילוט של המלון. מהו הדבר שגורם לי להרגיש שייכת? מהו הדבר שמחייה אותי בחצרות האחוריות? חמקמק ועם זאת ברור לי לחלוטין. אולי אכתוב על זה בבלוג הזה שוב, על צד התפר, על הדברים שאנחנו עוזבים לא מטופלים והם מסרבים להיעלם, על קמטים של המציאות, חלודת הזמן – לכתוב ולצלם כדי להבין, להרגיש בתוך התמונה.
ואז ביום האחרון לחופשה זה קרה. בדרך חזרה למלון, רגע לפני שאורזים, ברחוב דוהאני, כמו עליסה עברתי במנהרה (מרומזרת) והגעתי לארץ הפלאות שלי – חצר אחורית של ממש!
כאיילה שינסתי את ברכי הדוויות ושוטטתי במרחבים של היקום הזה להתבונן, לתעד, להפנים, לראות את עצמי. אמנם המרחב גדול יותר, אבל המרכיבים מוכרים: צמחי מעזבה, נשכחות ושאריות, פליטי אש, בדלים, גרפיטי, חמרי ניקוי, מכוניות חונות וקירות מתקלפים ובלויים. אהה… ארץ מולדת. כמעט, אף לא חתול אחד. הרמתי מבט ליונים שחנו על קיר הגרפיטי והסתבר לי שמהחצר האחוריות הזאת רואים את בית הכנסת. כמו שאני אוהבת הדברים נגלים בספירלה. הקצוות נפגשים, תחילת הטיול וסופו משוחחים ביניהם כאן, בשמש הבוטחת והחמה במגרש החניה.
שמעתי קול צחוק. הלכתי בעקבותיו וראיתי ליד הארובה הגבוהה שתי נשים מעשנות, משחחות במרפסת. הצילום לא יצא מספיק ברור (הגדלתי לנו קטע לנסות להבחין יותר בפרטים. אולי בעצם הפענוח לא משנה, העיקר הוא הגירוי) אבל נימת השיחה שלא הבנתי אף מילה ממנה היתה מוכרת לי. חברות. כמו השיחה שלי עם החברות שלי שנמשכת על פני כל החיים, החברות שלי שהן הזיכרון שלי, הנרטיב של חיי. וחשבתי על עוד חברה, דוברבקה אנחנו קוראות לה באינטימיות ומקוות להיפגש לקפה מתישהו.
דוברבקה אוגרשיץ׳ שספרה מוזיאון הכניעה ללא תנאי מלווה אותי מאז שראה אור. תחילתו תכולת קיבה של פיל הים רולנד, שהיא כעין חצר אחורית ועל מרכיביה היא כותבת: ״כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה […] הקורא מוזמן לקרוא את הספר (ואני אומרת את הבלוג) באופן דומה. ואם לא ימצא בין הפרקים זיקה והקשרי משמעות חזקים, הוא מוזמן לגלות אורך רוח ובהדרגה יתהוו הקשרים מעצמם.״ והיא כותבת גם על חברות. שוב ושוב אני מדפדפת בספר כדי לבחור קטע אחד (שהרי הצמצום הוא יפה בעיני) שינקז לתוכו את כל מה שאני רוצה לומר, שיבהיר איך כל התמונות הללו מתחברות אצלי בראש. אני מתקשה ובגלל זה זוכה לקריאה נוספת במבחר קטעים נפלאים על חברות: הן היו נערות של אוניברסיטה: דינקה, אלמה, סוטי, גרטה ודוברבקה. תיאור המפגשים שלהן מחמם את הלב: ״חגגנו כמו בתוך סאונה, התחממנו באדים שהעלינו אנו עצמנו״. משהו בשיחת הנשים במרפסת מתאים לי לתיאור בספר: הן היו חברות לאורך שנים רבות. את גיל המעבר, היא כותבת, חוו כמאבק כולל נגד אי–הסדר שבחיי היוםיום, שהלך והתפשט חרף כל מאמציהן לרסנו. ״הימים נהיו פתאום קצרים יותר, או משהו״ היא כותבת ואני מהנהנת וחושבת על חברותי הטובות, אחיותי לחיים, ששילחו אותי למסע הקטן הזה.
בסופו של דבר הצלחתי לבחור:
בדרכי החוצה, חזרה למלון לארוז, הבטתי אחורה, לעבר העזובה של החצר, למעלה אל הבית המפוחם שחלונותיו נשארו פעורים – הנה, תשוקה לחצר הונגרית, חוט מחשבה חדש – בכל זאת כמה סנטימטרים מעל פני האדמה. הצלחנו חברות, תודה.
וגם תשובה לשאלה הפותחת – ככה כותבים חניה בהונגרית.
יש גם הערת שוליים הנוגעת לחשיבות של מעשה הצילום. צילמתי את השלט רק כציון מקום, הוא יועד להיות תיעוד יבש ואז גיליתי אותן – אותיות עבריות. מצאתי הניח או חניה.
אקורד הסיום מוקדש ליואב, שמחכה לא פעם בסבלנות בין עשבי החצרות האחוריות. הוא מעדיף את המחולות ההונגריים על הוואלס לדנובה.
תודה ליקירותי שיזמו ואיפשרו את המסע הזה: אפרתי, דבורה, ללי, נעמה וברוריה.
בארץ החצרות האחוריות 