חברה אהובה שלחה לי את שורות השיר של דילן תומאס בתגובה לפוסט הקודם "איך הוא מעז"
The force that through the green fuse drives the flower
Drives my green age; that blasts the roots of trees
Is my destroyer.
And I am dumb to tell the crooked rose
My youth is bent by the same wintry fever.
הכוח במילים הולם בי ירוק, חורפי. אולי בעצם נחל שוצף של אביב וולשי.
אבל כאן האוגוסט הזה. אפילו כשאני משכימה עם שחר האור אפור ואטום. החצרות חסרות השראה.
והוא צומח.
חצוף, ערני וזריז, זוקף ראש, מתפתל ורוקד עם סולמות, מתפרש לרוחב ומטפס לגובה. מלא חיות. כאן בתל אביב בחום המסנוור. אני מצלמת ומכה שורש במקום הזה המלוהט. כאן ועכשיו. נושמת את בעירת הקיץ פנימה. מיוזעת, באור חסר הרחמים אני רואה אותו בפינות, בחצרות, מציץ מהמדרכה. אני לא יודעת את שמו. אבל אחרי אינספור פורטרטים הוא הופך למכר. הוא האוגוסט שלי. מחפשת למצוא אותו מואר בקרן שמש ייחודית. הצללים חותכים בי כהים וקשים. בתמונות אני מוצאת את דמותי.
בוקע כמו המפלצת ירוקת העיניים. הקנאה. גם אני רוצה לחו"ל למקומות ירוקים וקרירים, מיוערים, למפלי מים, למוזיאונים נהדרים. אני כותבת ומייד נאבקת בצורך הדוחק, המוכר, למחוק את המילים, כאילו כך אגרום לה להעלם, לקנאה. תהיי חיובית, אני אומרת לעצמי: איזוהי המאושרת? השמחה בחלקה. אבל זה פורץ מבין אבני המדרכת – חוסר ההסתפקות ביובש, באפרוריות ואז עוד מעז ופורח נטול בושה. ככה בתוך הקיץ, בחצרות המאובקות, כאילו הוא פרח מן המניין. ולאט לאט הפריחה נפתחת, רכה, לבנה כמו כלה, מַרפה ומתנשבת לה ברוח.
החתולה נמה מעוטרת בפרחי קיץ. אבק החצרות מצע לחלומותיה, העשבים סביבה פרחי כוכבים. מה יש בה בחתולה הנינוחה, בבוהק הפרווה ששולח אותי לזכרון של אותו חורף תל אביבי בהיר ובדולחי לפני כל כך הרבה שנים? אל אותו הבוקר בבר ברחוב אלנבי שבו אמיר אמר לי: לכי. ואני בחצאית קטיפה ארוכה, חצאית שחורה של לילה, קמתי ללא מילה, חזרתי הביתה ובכיתי שנה. אני זוכרת שאת החצאית שאלתי מחברה ששירתה אתי בצבא. אני לא זוכרת שהחזרתי לה אותה. אולי החזקתי אתי את רגע הפרידה עוד קצת, בארון. הגוון המהוה של החצרות מזכיר לי איך נבלתי אז בשממה שאחרי אותו הבוקר.
שני תקליטים אמיר השאיר לי: קת'לין פרייה שרה הנדל וביל אוונס. מעלות של יופי ואני דווקא דבקתי בבילי הולידיי. את אמיר לא ראיתי אפילו פעם אחת מאז, אבל עכשיו באוגוסט אני שבה הביתה, דביקה, אל הקפה קר והמאוורר מרימה רגליים ומקשיבה, משווה ביצועים של בילי הולידיי לשיר שכתבה, שרה את שירת העשבים, את הסדק במדרכה, את ברכת היֵש. קולה מביא לי מזמן אחר, מארץ רחוקה צליל סתוי.