אבי, לבּי

ובעברית: צר לי שאינני נוכח כאן ואינני יכול להיות שותף לרגשותיכם. הן כמעט בלתי אפשרי לתת עצות במצב שפרטיו אינם ידועים לי, אבל אני מקווה שתוכלו לרתום את אנרגיית האבל לפעילות מועילה כלשהי.
( ביקשתי מחברה לעזור בתרגום המשפט הזה לעברית והיא הוסיפה: ״הכתיבה שלו פשוטה ואלגנטית וקשה להעביר את התחכום שלה לעברית.״ ובאמת, קשה לתפוס את הטון המדוייק שלו, של אבי, החיוך המיוחד שמהדהד בכתיבתו)

לפני שנה מת אבא שלי. הוא מת כפי שהוא חי – בעדינות. כשפתחתי את הצוואה שלו מסיבות מעשיות לחלוטין, מצאתי את המשפט הזה – הצוואה הרוחנית ( אם כי השורש ציווי אינו מתאים לו או לרוחו), אולי בעצם הברכה שלו, ברכת הדרך. ברכה שבורכה בראיית הזולת ובאמפטיה כלפיו. אני הולכת עם ההצעה הזו, הברכה הזו, בלבי כבר זמן רב. לא חלף יום מבלי שחשבתי על אבי, ולא חלף יום בו לא הפניתי מבטי הצידה מהאֵבל אל הנחוץ, אל הדחוף והלאה ממה שבעצם חיוני לי. יום השנה הוא זמן סימבולי ואני נאחזת בו לפלס דרך הלאה, כשברכתו של אבי אוחזת בידי ומאירה את השביל.

זה המגדלור, אבל הייתי זקוקה גם לאבני דרך. ואם יוצאים, כמו שאמר ד״ר זוס מגיעים למקומות נפלאים! ( אבא שלי לימד אותי לקרוא אנגלית מספריו של ד״ר זוס. כל כך מתאים לו, ההומור הבלתי צפוי ושמחת הנונסנס, עד היום אני זוכרת בחדווה וכמעט בעל פה את Green Eggs and Ham) בתערוכה של מיכל רכטר לויט ״רחוב לורנס״ מצאתי את עצמי שייכת לציור הזה. מתבוננת עוד ועוד בעושר של צבע השמן החי, הסמיך, החושני. מנסה לחדור דרכו. הנה, חשבתי לעצמי, עוד מבט למולדת שלי ״ארץ החצרות האחוריות״, מושך אותי פנימה. ראיתי בו פינה אפלה, נשכחת מלב, מיכלית אשפה, לשמאלה על הארץ אדם, או אולי ערימת סמרטוטים ואור. האור חודר מהחריץ, מהסדק סמוך לרצפה, ומאיר קיר שלם, שמתבהר בתוך האפילה.

מיכל לויט, רחוב לורנס

המפגש עם הציור של מיכל איפשר לי לפתוח את הדלת שצייר לי אבא שלי:

״אשוב אפוא לטענתי שיש משהו באמנות, קשור במהותה, שנראה בעיני כרגש טמיר, רגש שבאורח פרדוכסלי הוא הרחבה של העצמי וצמצום שלו בעת ובעונה אחת. ברגש זה חוזרים ונפגשים האדם והציפור. זה אותו משהו באדם, שדומה לשירת הציפור, מקשר אותו ברגש עם זולתו ומטשטש לרגע את הגבולות שבינו לבין מה שמחוצה לו. זה שמאפשר לו, אפילו מעודד אותו, לברוח מאימת הבדידות ולחוש שהוא חלק אינטגרלי של עולמו, של הזולת ושל היקום כולו. תכלית הרגש הזה, אם אמנם רק רגש הוא, היא להגיב תגובה פנימית המכוונת כלפי חוץ — לצאת מעבר ליחיד, למעלה או למטה ממנו, דרכו, ולנוע חופשי, בזמן, בחלל, ביקום. זהו גישור רגשי ושכלי, תקוה ותביעה, נתפשת בחוש, מעין–מוסרית, כמעט מיסטית, אבל לא מיסטית.״
״האמנות […] היא ההיתוך שלנו עם העולם באמצעות ההיתוך שלנו זה עם זה, וההיתוך שלנו זה עם זה באמצעות ההיתוך שלנו עם העולם. היא חושנית, מופשטת, מיידית, מרוחקת, בהירת ורבת–סוד. החידה, כמו פתרונה, מתחדשת תמיד.״
(מתוך טבעה האוניברסאלי של האמנות, בן–עמי שרפשטיין, הוצאת עם עובד,1989)

ואז החלטתי לצאת עם שחר לצלם בחצרות האחוריות, שוב, אחרי ימים רבים מאוד של הימנעות.

חמש ורבע. לקום בזמן לתפוס את האור הנכון, את האוויר החדש. השחר — השעה הרועדת, המאפשרת, זמן להיסוס ואופטימיות. הבלוג הזה התחיל בחתולה וכך גם הבוקר הזה נפתח בחתול. (אבא שלי אהב חתולים וגם צייר אותם)

נחמן מציץ אתי מבעד לחלון למשש את החשיכה. הפרווה החמימה, צללית אוזניו הזקופות והקשת המדוייקת של הראש ממלאים את לבי באהבה.

אני מוכנה. מבקיעה את הפקעת ומתוך הגולם יוצאת אל החשיכה, שעוטפת אותי באינטימיות, בסמיכות, בשקט. בעצם כמעט שקט, הציפורים מתעוררות, מישהו משתעל בחדרו. כאן אני יכולה להיות חבויה, אבל בכל זאת בעולם. בחושך אני מחפשת את האור בחצרות ליד הבית. מתחילה קרוב, קרוב כנוגד חרדה.

חושבת על אבי בערוב ימיו, יושב על הכורסה בסלון, מעל לראשו שני ציורים עדינים מאוד, זהובים ותמיד בקרבה גדולה אליו החתולה — קוֹקוֹ. אבל יותר מכל אני זוכרת את אלומת האור ( באותם הימים היה כבר כבד ראייה מאוד) שהאירה את הפינה הזאת, הפינה של אבא.

כמה מושך האור בחלונות, כמו סיפור אגדה, כמה חגיגית יכולה להיות שרשרת נורות, אפילו נשכחת בחצר אפלה, כמה החושך מחמיא לאור.

מבט מחצר אחורית ברחוב אוסישקין לחצר אחורית ברחוב זכריה, 17.11.2020, 6:05
בן–עמי שרפשטיין, כפר וכנסייה, 1979. צוייר בטכניקה שאבא שלי אהב ואולי אפילו המציא לעצמו – ציור רקע בצבעי שעווה צבעוניים, כיסוי הרקע בדיו שחור וחריטה בדיו כדי לחשוף את הצבעוניות בארעיות. אני זוכרת שהוא לימד את ילדי השכנים לצייר כך. 

איזה ציורים נהדרים יכול אור לצייר על קיר, על כיסא או על גזם ירוק. אני מתעכבת ומביטה שוב, מרגישה קצת כמו בתוך ציור מופשט. אני רואה איך האור הזה, הראשון, מכתיר בהוד חצר אחורית וזורה יופי.

Emerging of the Sun from the Clouds – זה השם שאב שלי נתן לציור. אבא שלי אהב מאוד לצייר שקיעות, ואני כאן מטיילת לקראת זריחה. שנינו אוחזים במעבר בין חושך לאור, משני קצותיו.

כשאני מתבוננת ברצף התמונות שלי עם שובי הביתה, אחרי שוטטות השחר, אני מוצאת הליכה מחושך לאור, מקצה הלילה אל עבר היום. מתוך המחבוא שלי, דרך הלבד העטוף בשמיכת האפילה, עד לחשיפה לאור. החושך מאפשר לי להתבונן לכיוון החצר האחורית של החיים, אל הזקנה, אל הקצה, אל המוות; והאור המתגנב מאפשר לי להבין ביתר דיוק שאני מנסה להקשיב פנימה, לאֵבל – לחצר האחורית שלי.

בחצר האחורית של נעמה, בירושלים, 24.11.2020, קפה של בוקר

והנה אפשר לחזור להתחלה, להסתכל בציור של מיכל שוב. גם זו מחווה לאבא שלי, המאפשר הגדול
( כשהייתי בת 16 הורי לקחו אותי לראשונה למוזיאונים הגדולים בניו יורק; בדחילו עברתי מתמונה לתמונה בצייתנות ובריכוז כשאבא שלי לחש על אוזני – תתעכבי רק אצל התמונות שאת אוהבת; הוא גם אהב לומר: אסור לאכול מה שלא אוהבים), אמן נקודות המבט השונות, שהראה לי תמיד שאפשר לראות כל דבר מכמה צדדים. אבי עודד קשב וניזון ממחשבה שאינה חד מימדית, התענג על ריבוי אפשרויות של צלילים וצורות ועסק בהרחבה ולא בצימצום. הנה, למשל, בסיומו של הספר ספונטניות באמנות מציע אבא שלי שאלות לקורא, וכך הוא כותב:

״ספונטניות נמנה עם הטקטסטים שאני מבקש מן הסטודנטים שלי לקרוא כהכנה לסמינר שאני מקיים
( הסמינר שאחרון שלימד, שהיה אישי במיוחד ומפאת גילו התקיים בביתו. אבא שלי היה מורה 80 שנה, מגיל 17 עד גיל 97, וכשנאלץ להפסיק נצטער צער גדול. אני מאמינה שהיותו מורה היה חלק חשוב ובלתי נפרד מהגדרת האני שלו) ונושאו אמנות העולם, אמנות בלא גבולות של תרבות. אני מעדיף את הקח–ותן של השיחה על פני ההרצאה החזיתית, ולפיכך השיעורים בכיתת הלימוד מבוססים על מקבץ שאלות שאני שואל על הטקסט הנקרא. השאלות הן, לעיתים, אירוניות, לא–צפויות, משעשעות, פילסופיות ולעיתים אף אישיות. קשה תמיד להעמיד להן תשובה מספקת, ולעיתים אף לא אפשרי. אני שואב הנאה מרובה מהמצאת השאלות, כמו הסטודנטים שלי, ואני נהנה מן הדיון בהן״

ומכיוון שהתעכבתי הרבה ליד הציור, מיכל עמדה לידי וסיפרה לי כך:

״הבית שבו גרו בני ומשפחתו היה חלק מקומפלקס בתים שחיבקו גינה גדולה ומשותפת. בחדר של הנכדה שלי היה חלון גדול שהשקיף לגינה. כדי שהאור לא יפריע לה לישון בצהריים, תלו וילון שחור וכבד שבעצם יצר חדר חושך כמו קופסא שחורה, יום אחד הבן שלי גילה שיש חור קטן בוילון, והגינה עם הבית והעצים שממש ממולם הוקרנו על קיר חדר השינה אבל הפוך. מסתבר שלתופעה הזו יש שם, קמרה אובסקורה. ( קמרה אובסקורה מורכבת מתא סגור שבאחת מדפנותיו יש נקב זעיר. קרני אור אשר מוחזרות מהעצם חודרות דרך הנקב ויוצרות דמות הפוכה בדופן הנגדית. )
עמדתי שם בחושך וציירתי את הפלא הזה״

אז בעצם הכתם המרכזי בציור הוא מיטת תינוק, ולצידו על מזרון על הרצפה ישנה נכדתה של מיכל מכוסה בשמיכה והאור חודר מבעד לדלת שנפתחת אל שאר הבית. 

אחד הציורים האהובים עלי של אבא שלי: דורית הגיעה Doreet's come, 1992

ושני הסיפורים בתוכי, פח האשפה בחצר האחורית והתינוקת הישנה בחדר חם. והציור נהדר.

האור עולה. ואני בעולם. 

אבא שלי ואני עם גור חתולים בחצר האחורית בביתנו, ברחוב הזית 15 בתל אביב. 1967 כנראה.

לאבא שלי, בן, בן-עמי שרפשטיין, 1919-2019



  • התצלום של אבי בראש הפוסט הוא של דני עשת, 2006

37 מחשבות על “אבי, לבּי

    • תודה, ללי יקרה, על שאת הולכת אתי כל הדרך מקצה הלילה לתחילה יום. וכן געגוע גדול לבן, לרוחב ההשראה, לצחוקו ולסקרנות הבלתי נלאית.

  1. כל כך יפה, מרגש ונוגע. ״״אשוב אפוא לטענתי שיש משהו באמנות, קשור במהותה, שנראה בעיני כרגש טמיר, רגש שבאורח פרדוכסלי הוא הרחבה של העצמי וצמצום שלו בעת ובעונה אחת.״ הזכרת לי – את הימים בהם למדתי אצל אביך בבניין גילמן באוניברסיטה, קורס שעניינו היה הקשר בין אמנות, בעלי חיים וילדים קטנים, ונזכרתי גם באבי ז״ל, בפינות שלו בבית ובחצר האחורית, בקשר הקרוב בינינו ובשוטטות שלי ״דרך הלבד העטוף בשמיכת האפילה, עד לחשיפה לאור.״ חוט עדין מקשר בין כל התצלומים, הציורים, המילים. פותח צוהר אל הגעגוע האינסופי שלך אל אביך ומעורר רגשות, תחושות ומחשבות. תודה.

    • ורד, כל כך נפלא לקבל הד שכזה, להרגיש שאני מובנת. או במילים אחרות ״רגש טמיר, רגש שבאורח פרדוכסלי הוא הרחבה של העצמי וצמצום שלו בעת ובעונה אחת.״ תודה
      איך נראתה החצר האחורית אצלכם?

      • שונה מאלו שבבנינים המשותפים. אצלנו החצר האחורית היתה המקום המרכזי, בית דו משפחתי בחולון, עצי פרי, שביל מרוצף בשברי אבן שיש שאבי ריצף במו ידיו, ושם יכולת למצוא אותו אחרי יום עבודה מפרך ב״סולל בונה״, יושב וקורא עיתון, או מתקן רדיו ישן, או מפסל בכל מיני חומרים או מנמנם או מתווכח איתי על פוליטיקה (מנסה להחזיר אותי למרכז מתון, ואני מושכת שמאלה)… אבל התחושות דומות לאלו שתיארת.

  2. דורית היקרה, כה ריגשת אותי. ובעיקר קראתי ובכיתי לסירוגין, והבנתי שבורכת באב והוא בבת…..

    תתעכבי רק אצל התמונות שאת אוהבת… טיפ כל כך חשוב לחיים.

    • הילה חברה שלי יקירה לי, טוב להתרגש ביחד. זה כמו שאבא שלי כתב ״רגש טמיר״ שמחבר אותנו. כן, יופי של טיפ! שלא לדבר על ״אסור לאכול מה שלא אוהבים״. תודה

  3. ! Doreet's come ! רק עכשיו, בקריאה ראשונה ללא דמעות של הפוסט שלך, הבחנתי בסימני הקריאה שמשני צדי הציור היפהפה של בואך. סימני קריאה של שמחה, ציור שהוא רגש, שמחת אב בבתו שבעולם, בבתו שבאה לבקר. וכל כך נכון לסיים בקריאה דומה מצדך: "ואני בעולם". ההדדיות שביניכם, העושר של הקשר, עולים כל כך יפה מהמילים ומהתמונות.

    • !! שני סימני קריאה לקריאה הטובה שלך, תודה !!
      (ונדמה לי שהיה בציור הזה גם ההומור הדק, החיובי של אבי. שמחה לבואי וגם הד מחוייך לכניסה המהומתנית משהו ולקבלת הפנים הסוערת של פחות של אמי)

  4. נסחפתי💕 שלחתי ליובל, לולדי שגם למד בשני הסמינרים האחרונים נזכרתי בשאלה ששאלתי את אליה מעל האוכל בארוחה חגיגית, מה יותר סימבולי דלת או חלון? 💋

    • כמה הסחף הזה יפה וטוב לי ❤ נעים לי שאנשים חושבים על בן שלנו. אני חושבת שהוא היה מאוד אוהב את שאלת ארוחת הערב שלך. איתך תמיד

  5. דוריתי היופי של מילותייך, האסתטיות של המבע על עצמך על אביך על העולם פשוט עוררו בי דמע על הבוקר. נדיר שיופי מילולי מרגש אותי כל כך אם כי לכך אני נכספת בכל פעם שמונח טקסט לנגד עיניי. ולעניין אבא ובת, אין לך אולי מושג על אמת כמה באמת גדולה זכייתך באבא כזה. פשוט תאמיני לי

    • אני מאמינה לך ענתי, בכול, את חברה אהובה ואוחזת בידי זמן כה רב, מעודדת אותי בעוז ללכת בשביל הזה, שנוטה להיות סמוי מן העין, מקצה הלילה אל היום.

      תודה עמוקה ונרגשת.

  6. דודו, דורית. הפוסט הזה הוא כמו יכולת לאסוף את האבל ולפתוח צוואה רוחנית,, בוודאי את חלקה. אני שומרת אותו כמובן, למרות שהוא ילווה את המחשבות, כי הוא לוכד. הוא אכן מצית מחושך אור.
    הציור "דורית מגיעה", הקפיץ אותי. הכתום בפנים וכל השמחה שנלווית לציור רישום, כולל סימני הקריאה בצד, זו ודאי תחושה עמוקה ועמדת ביטחון בעולם שתנצרי תמיד: איזו שמחה שדורית מגיעה. היא כוללת הכל. הוא מרגש בצבעים, בגודל שלך על הדף. את כמעט הכל. זה מה שהייתי כל כך רוצה לחשוב שהענקתי לילדי.
    הצילום של דני, הנפת הידיים, שמחה וניצחון, ריפיון ואחזקה, נפלא. ליבי עלה על גדותיו, גם מעצם העובדה שכתבת את הבלוג הזה. ומעבר לצד החזותי, המבט שלך מעניק את המשמעות והפרשנות. וזו החוכמה.

  7. שלום דורית,
    שמי רונית, בשנים 1984-1987 למדתי באוניברסיטת תל אביב . השתתפתי בקורס בודד של פילוסופיה אצל אביך. קולו ודמותו של אביך נחרתו במוחי. אני עדיין שומעת אותו. איש חכם ועדין ושונה כל כך מיתר המרצים בהם נתקלתי. חבל שלא הכרתיו מקרוב. אשרייך שזכית בו כאב.

    • שלום לך רונית, זו תגובה כל כך משמחת בשבילי! תודה! המחשבה שדבריו של אבי חיים בלבות תלמידיו מרגשת ונפלאה. אשריו ואשרי שזכינו במילותיך.

  8. דורית יקרה,
    מאד התרגשתי לקרוא שאביך הוא בן עמי שרפשטיין. כל כך מתאים שאת תהיי ביתו. לא ידעתי קודם, והגעתי ונשארתי בבלוג שלך בזכות עצמו, ולגלות שזה היה אביך, זה מאד מרגש. אני חושבת שגם אני למדתי אצלו – בתואר הראשון למדתי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מעט מורים זכורים לי בשמותיהם מאז והוא אחד מהם. איזה יופי לדעת עליו עוד קצת, ולראות תמונה יותר מלאה של מי שהוא היה. אין לי כל כך מילים, אני מתקשה למצוא. שולחת חיבוקים.

  9. יעל יקרה ביותר, איזו תגובה מחממת לב. נותנת אישוש לפרסום של הפוסט הזה, משהו שתמיד רועד אצלי רגע לפני… אני כל כך שמחה לפגוש בעולם תלמידיו של אבי – היותו מורה היתה בדם לבו.
    שולחת חיבוקים חזרה, שייפגשו החיבוקים משני הקצוות ויעשו שמח 🙂

  10. הייתי תלמידה של אביך בת"א, בשנת 74. השיעור הראשון אליו נכנסתי היה שלו. נכנסתי מלאת חששות וברגע ששמעתי אותו- נרגעתי. עד היום אני שומעת את קולו, ואת האינטונציה הייחודית.

    • ציפי יקרה, יש לי נחת של ממש מהקשר הזה עם תלמידיו/דותיו של אבי. תודה על הושטת היד הזו, שמשמיעה גם באוזני את מנגינת קולו.

  11. דורית יקרה, כל כך יפה שאת כותבת על אבא שלך. שכבר עברה שנה למותו. את גם כותבת וגם נותנת לו מקום. אבא שממלא את החיים באישיות ובעושר הנפשי המאוד מיוחד שלו. מרגש לקרוא שלימד עד גיל 97!… ושמח בזה. מדהים, בעצם. הכתיבה שלך עשירה מאוד. שני דימויים נראו לי פשוט נפלאים: כתם האור על הקיר – צילום נפלא! והציור של אבא שלך את דורית שמגיעה – נהדר, תמים, חכם! מקווה שתמשיכי לגעת בזכרונות שלך והדברים שנשארו. נשאר לי הרבה טעם של עוד

    • רונית יקרה, חברה לדרך מקצה הליה אל עבר תחילת היום, חברה ללב, תודה.
      המבט הטוב והנבון שלך והמילים הנדיבות נותנים לי כוח ורצון למהשיך לצאת בשחר, אל עבר עצמי. תבוא עליך ברכה.

  12. דורית,
    אהבתי את הרכות שבה את מתארת את אביך – את אביך בשבילך. הרכות של אור הזריחה לפני שהשמש יוצאת. את האור שיוצא מתוך החושך שהחושך מרכך אותו שהוא כמעט ולא קיים. הגבולות כל כך רכים. אהבתי שאת מדברת בכתיבה שלך על אביך על האמנות . מהו הדבר הזה. אהבתי שהשיח שלך איתו הולך גם דרך מה שהוא כתב.
    חושבת שכתבתי לך כבר, שבעל הספונטניות באמנות – הספר דפדפתי בו הלוך ושוב הרבה ימים. הוא ליווה אותי בהוראה שלי.
    מודה לך על הדברים שכתבת , על ההקשרים הכול כך עשירים.

    • דינה, התגובה שלך עוטפת אותי ברכות וביופי, תודה. הרבדים והועשר שאת מוסיפה במבט שלך לדברים שלי הופכים אותי לבעלי יותר ערך. חיבוק ספונטאני ❤

  13. דורית יקירה,
    אם יש את נפשי לדעת את המעיין
    ממנו שאבת את מאור פנייך,
    את עז הנפש ותעצומות הנדיבות לחלוק עם חברותייך,
    את כישורייך האומנותיים ואוצר עינייך,
    את חדוּת הבנתך ותפיסתך וייפי אומנותך.

    אם לא ידעתי מניין כל אלה,
    הנה עדותך כי האיר אביך [/הורייך/אבותייך] על מזבחו תמיד
    והעבירך ויביאך עד הלום,
    ואור התמיד שקרן היימנו בחייו מְצָוֶה לך את החיים.
    והחיים בכלל עד לעולם.

    (ויסלח לי ביאליק שממנו בחרתי להיות ההשראה שלי…)

    אין זמן יותר מתאים בלוח השנה לכתיבתם של דברייך, מלאיי ההשראה והתקוה.
    אין צילומים יותר מתאימים מאשר אלה שבחרת, המראים שאפילו מתוך החושך יכול להגיע חומו של האור.
    שניזכה לאור כל השנה.

    • נאוה יקירה לי, איזו השראה נהדרת! איזו תגובה פותחת לב ומרגשת.
      שנזכה לחברות ובריאות והשראה משותפת ממילים ודימויים. כך נוכל לחוות יחד אותו רגש טמיר – אותו האור.
      תודה

  14. הנה הגעתי לקריאה והנה הגעתי לתגובה. הרבה שנים. הוא מאיר במוחי ואני בעיקר זוכר אותו מלא וגם מאד צנוע.מעט פעמים חותם נטבע בי בשניית הוולדו ונצרב לנצח. ואיני מרגיש צורך להוסיף. האור משוטט בפינות החשוכות ואת – בצילומיך מחממת אותוֿ וקטונתי מלהוסיף. הבלוג הזה הוא את כפי שתמיד אני מכיר אותך. הרבה נסתר וגם הרבה גלוי. בגילי המופלג – אני מרגיש כבר יכולת לחשוב בקול את מה שתמיד היה ידוע וחבוי : -מחבק אותך בחום של אהבת אמת.

    • אהוב יקירי, התגובה הזאת שלך כל כך נוגעת, בזיכרון שלאבא שלי, בי. תודה. אתה מאיר לי את הדרך בין הרבה פינות חשוכות., בתגובה הזאת שהיא גם מלאה מאוד בכל מה שהלב מבקש וגם צנועה. חיבוק של ממש.

  15. האבות שלנו התרחקו לנו מהעין אך לא מהלבבות, שם הם העמיקו את אחיזתם אם זה בכלל אפשרי, בצמידות, הרגשתי כל מילה שלך, ואור. תנחומי הכנים.

    • רחלי יקרה, כל תגובה כזו היא נס קטן בשבילי, אור. תודה. אני מרגישה את ידך המושטת.

      נ.ב. ראיתי ברשת שאת פעילה בניסיון להשיג טיפול נאות לקשישים בקופל חולים כללית – גם לי היה ועוד יש ניסיון קשה ביותר. זה מייל שלי אם אני יכולה לעזור במאבק
      doreet.s@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s