בגנוּת האחריות

אבל למה עכשיו את לא יודעת לעוף, אמא?"
"כי כבר גדלתי, יקרה שלי. כשאנשים גדלים הם שוכחים כיצד".
"למה הם שוכחים כיצד?"
"כי הם כבר לא עליזים ותמימים וחסרי לב. רק התמימים והעליזים וחסרי הלב יכולים לעוף".
(דיאלוג בין ונדי המבוגרת לבתה, פיטר פן).

או במילים אחרות חסרי האחריות הם אילו שיכולים. ואני? במקום לעוף, אני אחראית.

כשניסיתי להבהיר לעצמי איך אסביר את הכתיבה בגנות האחריות נזכתי במורה חיה, אי שם בתיכון כשהסבירה לנו על תפוקה שולית יורדת: אדם אחד עובד בחלקת שדה בגודל כזה וכזה מספיק כך וכך, שניים יספיקו כפול, שלושה יספיקו עוד יותר אפילו וכן הלאה. באמת וכן הלאה? אם ינסו 100 אנשים למשל לעבוד באותה חלקת שדה האם באמת יספיקו יותר? לא. הם יסתבכו זה בזה והתפוקה תפחת. ואני ישבתי בכיתה, השמש נקשרת בעיניי וחשבתי כמה חם לאנשים העובדים בשדה…

זהו. בדיוק ככה בעניין האחריות. זה טוב ויפה וראוי ואף מועיל להיות אדם אחראי, בעיקר לסביבתך. אלא מאי? עוד ועוד ועוד אחריות ואז היא הופכת משביתת שמחות, שוחקת, רומסנית. המקום שהיא תופסת בנפש לעתים חוסם את האוויר הנחוץ למעוף הדמיון; כובד האחריות על הכתפיים מפריע לי לדלג, הדברים החשובים שהידיים אוחזות תופסים את מקומם של הצדפים או הפרחים שיכולתי לאסוף, מונעים את משחק האצבעות בטיפות הגשם.

אני מדמיינת את האחריות לפעמים כמו קולר: הרצועה המושכת והמתהדקת מורכבת ממה שצריך, מה שרוצים ממני, מה שביקשו, מה שהבטחתי, מה שמקובל, מה שמצופה, מה שנהוג. 

כל כך היטיבו לבטא את כל אלה יונתן גפן, יוני רכטר ואריק איינשטיין בשיר ״הצריך הזה״

איך נראית אחריות? שאלה לא קלה בכלל. בהיותי בנאדם כל כך חזותי, אני תוהה, במיוחד בתוקף המחשבה שאולי אכתוב פוסט על אחריות מוגזמת וחוסר אחריות בריא. כובד הראש החוסם את עורקי היצירה, המקוריות, האומץ – האם אפשר לצלם אותו? האם הדימוי של הכדור הזה בראש הסולם יכול להתאים? ומי אחראי למי? הסולם לשאת את הכדור או הכדור לשמור על שיווי משקל בדיוק שם?

בחצר האחורית של נעמה

אולי קל יהיה יותר להבין את ההתנגדות שלי לאחריות בעזרת המחשבה על ההיפך ממנה. להתמקד במה שאחריות עודפת כובשת ומעקרת: מעבר לטווח מסויים היא רומסת (לפחות אצלי) את ההרשאה הפנימית, את ההשראה, את הצמיחה, את הלבלוב, את העצמי. אולי עצם השיטוט שלי בחצרות הוא הבריחה שלי מאחריות? במקום לסדר את החזית אני מטיילת לי בעורף. עצם ההימצאות בחצר האחורית שלעתים כה קרובות מוזנחת היא סוג של התחמקות מאחריות, לפחות זו של הנראוּת, של הייצוגיות.

ולכן אדבר בשבח הספונטניות, בשבח הבטלה, בשבח הילדיות, בשבח העצמיות, בשבח המעוף, האנרגיה האלכסונית, בזכות קלות הראש. צריך לפתוח את השער ולצאת מהגדר, או להיכנס לארץ הבלתי צפוי.

Don’t fence me in * (שימו לב לדיאלוג הנהדר בין השניים במיוחד בדקה 4:26)

השוטטות עצמה, במקום לבצע עוד מטלה מרשימת המטלות הארוכה המחכה ל-V הגואל, היא מרד זעיר באחריות. מעשה שהתועלת בו לא ברורה, שמטרתו מתגבשת תוך כדי. אולי באמת לא הייתי נתקלת בחצר המפעימה הזאת שנגלתה לפני, כמו שנפתחת תיבת ההפתעות, אילמלא הייתי הולכת (בחוסר אחרית מהזן הכלכלי) לרופא השיניים היקר יותר, ששבה את לבי. אולי זה המקום לציין שבמידה מסויימת של חוסר אחריות ציבורי אני מכניסה אותה לבלוג שלי ״ארץ החצרות האחוריות״ למרות שהיא בעצם חצר קדמית. כמו קסם היא נגלתה לי בדיוק ברגע המתאים.

בשבח הבטלה כתב כבר ברטראנד ראסל במסה שבעצם ממליצה ממליץ על הבטלה היחסית, כמופת לאחריות חברתית, מין היפוך ממה שאנחנו רגילים לחשוב, אני קוראת ומהנהנת לעצמי:

״כמו רוב בני דורי, חונכתי על ברכי האימרה "הבטלה היא אם כל חטאת" […] רק סגפנות אווילית, גורמת לנו להמשיך ולהתעקש על עבודה בהיקף מוגזם.

האמת היא שהזזת חומר הנה להנה, בעוד שבמידה מסוימת נחוצה לקיומנו, היא בהדגשה לא אחת מהמטרות של חיי האדם. […] הוטענו בעניין זה מפאת שני צרכים. אחד הוא הצורך לשמור שהעניים יהיו מרוצים, מה שהוביל את העשירים, במשך אלפי שנים, להטיף למהוגנות שבעבודה, תוך שהם דואגים בעצמם להישאר לא-מהוגנים במובן זה. השני הוא הההנאה החדשה מהמנגנון, המביאה אותנו להתענג על השינויים המתוחכמים להדהים שאנו יכולים ליצור על פני האדמה. אף אחד ממניעים אלו אינו נראה מצודד לפועל במציאות. אם תשאל אותו מה הוא חושב לדבר הטוב ביותר בחייו, לא סביר שיענה […] “אף פעם אני לא מאושר כמו עם עלות השחר עת אני יכול לחזור על העמל שהוא מקור סיפוקי." הם רואים בעבודה את מה שצריך לראות בעבודה, מקור הכנסה, ואלו שעות הפנאי מהן הם שואבים את מעט האושר אותו הם חווים.

בעולם בו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום […] ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות, והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות. הואיל והאנשים לא יהיו עייפים בזמנם הפנוי, הם לא יבקשו רק שעשועים פסיביים ותפלים. סביר שלפחות אחוז אחד יקדיש את הזמן מחוץ לעבודה המקצועית בעיסוקים בעלי חשיבות ציבורית, ומכיוון שהם לא יהיו תלויים בעיסוקים אלו לפרנסתם, מקוריותם תהיה חסרת גבולות, ולא יהיה כל צורך לציית לסטנדרטים שנקבעו בידי ברי סמכא באים בימים. אבל לא רק במקרים יוצאים דופן כאלו יבואו לידי ביטוי יתרונות הפנאי. גברים ונשים רגילים, בתינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. החשק למלחמה יאבד, בחלקו בשל סיבה זאת, ובחלקו בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם. מזג נוח הוא זה, מכל המידות המוסריות, שנחוץ לעולם יותר מכל, ומזג נוח הוא תולדה של נינוחות וביטחון, לא של מאבק מתיש. שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכל; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים בהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח.״

ציטוט מקוצר מהתרגום של יניב חמו

וכדי להביא לכאן גם את שמחת הספונטניות אצטט מספרו של אבא שלי ״ספונטניות באמנות״: הוא מזכיר לנו ש

״חוויות של משחק ושל יצירה קוסמות לנו כל–כך מכיוון שכאשר הן אינטנסיביות הן מבטלות את המודעות לזמן ולעצמיות (ואני אוסיף כאן ולאחריות), ומעוררות תחושה של ספונטניות מוחלטת. לאמיתו של דבר, אנחנו מרגישים הכי עצמנו כשאנחו עושים משהו באינטנסיביות רבה עד כדי שכחת עצמנו.״

״מאחר שאנו בני–אדם הננו בעלי–חיים רבי תושייה, מצאנו דרכים רבות להתמודד עם השיעמום ועם תאומו המסוכן, הדיכאון. כדי להימנע משיעמום אנו מנסים בדרך כלל להגביר את ההנאה מפעילויותינו היומיומיות. דרך אחת היא לשקוע בהן בהתמדה רבה יותר (ואני מוסיפה למשל להכין המון רשימות מטלות שצריך לבצע), ודרך שנייה — לגוון אותן כדי שיהיו מרגשות יותר…. הריגושים האלה מחדשים את חיוניותנו ומחזירים ותנו למצב ההנאה שבסיסי האידאל של החיים הספונטניים שלוחי הרסן.

האידאל הזה משיב את ילדותנו, שנשארת זיכרון מודע שימושי וזיכרון לא–מודע שימושי עוד יותר. כשהיינו קטנים הורשינו לפעול כאילו כללי המוסר אינם חלים עלינו״

מתוך ספונטניות באמנות מאת בן-עמי שרפשטיין, ספרית אפקים, עם עובד 2006 

החצר הזאת מזכירה לי את העונג הגדול בשובבות, את החירות הגדולה שאפשר למצוא באמנות; את מה שהטמיעו בי בילדות – הרשות לחשוב אחרת, הרשות לחרוג, לצאת מהקווים, לצחוק בקול רם מדי, לבכות כשלא מתאים, לא לעמוד בזמנים, לעוף על כנפי הדמיון, לצייר בלי סקיצות, להניח דברים על הנייר מבלי למדוד והנה אם יש ציפורים בראש אפשר להוסיף אותם גם לעץ.

גם בילבי גיבורת ילדותי חושבת שלהיות מבוגר אחראי זה לא משו בכלל.

מתוך ״בילבי לא רוצה להיות גדולה״ מאת אסטריד לינדגרן ואינרגיד ונג נימן, עם עובד, 2017

או כמו שסיכמו את זה בילדותי: לא רוצים לישון (כי זה נבון, כי צריך לקום מחר מוקדם, כי זה בריא)  רוצים להשתגע!

בסוף השיטוט הורדתי את הנעליים הלא נוחות שנעלתי והשארתי אותם על ספה מיותמת שחיכתה להם. הפלגתי הלאה בכפכפים (שחיכו לי בתיק הבריכה) לצלילי Girls just want to have fun.

נ.ב. היו סימנים להקשרים מאוד שונים בחצר. זה מה שאני ראיתי באותו היום. מישהו מכיר את החצר הזאת ברחוב גורדון? יודע עוד אודותיה?