Baby, it’s cold out there

יום שישי, שתיים וחצי בלילה, נוסעים בזהירות. אני אוחזת בכפתו של ג׳ינג׳י. ״ג׳ינג׳י, חתולי שלי, אני כל כך מצטערת״ אני מיבבת בקול, שוב ושוב ״הבטחתי לך שזה יהיה בבית, שזה לא יהיה ככה,״ מערבולת הצער שלי מתמקדת בכך שלא יכולתי למלא את הבטחתי לעצמי, בבוא העת להרדים אותו בשלווה, בביתו מבלי להסיע אותו מבוהל במנשא השנוא עליו לשולחן המתכתי הקר אצל הוטרינר. אבל כשקרס ג׳ינג׳י שלי, אהובי, חתולי שלי, זה קרה ביום שישי מאוחר בלילה ולא היתה כל דרך אחרת שלא להאריך את ייסוריו. חזרנו הביתה בזנבו של הלילה. ואז בחושך ובשקט – החרדה, הסבל והאימה הפכו לקור של ההעדר. ניקינו את המוות מהבית וסגרתי היטב את הדלת לחצר האחורית של החיים, הגסיסה. כחלוף הימים ההעדר התחיל להרגיש נקי ומסודר, פחות מלחיץ – אפילו בטוח, הריק הזה הלך ונהיה לי נוח.

חושבת בלבי את מילותיו של סבא שלי, ישראל אפרת: 
״לפי דעתי אין המוות אלא מאורע תמידי בחיים ותו לא, כלומר תיאור החיים עצמם, חיים שפניהם מועדות אל המוות, שמהווים קו ישר של התקרבות ללא הפוגה קטנה שבקטנות אל המוות, וכשנחדל לחיות נחדל גם למות.״

(ישראל אפרת מלים ודממה, פחד ויופי, עמוד 96, ספרית פועלים, תשל״ח 1978 )

הלב שלי מלא צער, כך כתבתי לחברתי ענת לויט באחד הפטפוטים שלנו, אבל לעתים אני מצליחה ללבוש ורוד ולהיות פרחונית, (ותודה לענת שאמרה לי לשמור בצד את המשפט) או לעלות על קו 480 ולסַפר את עצמי מחדש. ברחתי קצת להתנחם אצל חברותי הירושלמיות.  

31.12.2018. סופשנה ותחילתה. בשחר של השנה החדשה אני בחצר האחורית אצל נעמה, בעצם גינה. אולי הפוסט הזה הוא סיפור על אהבה וגינה, על חברוֹת, על אינטימיות. על קור רענן שצורב את הלחי וטוב לי בו ועל קור אחר, מצמית. על גשם, לכלוך וצמיחה. על אור בבית והחושך שקורא לי בחוץ.  

החיבוק החם של קבלת הפנים, מאפשר לי להעז לחשוב על צילומי שחר בקור הירושלמי, לפנטז על האופציה לעזוב את הפוך ואת בקבוק המים החמים במיטה, זה שממרכז את תשומת הלב המשמחת של הגוף, ולצאת לפגוש את עצמי, שם בקור. נעמה משאירה לי את המפתח לגן על אדן החלון. בייבי, אני אומרת לעצמי, קר שם בחוץ.


הייתי ערה ודרוכה כשהשעון בנייד צלצל, לבשתי מעיל על הפיג׳מה, כפפות, נעליים ויצאתי אל הקור, בקצה החשכה רק כדי לגלות שאולי קצת פחות קר ממה שחשבתי (אולי כובע הצמר פחות נחוץ בעצם). הכל רחוץ, חד, מבריק וקר. החצר נדמית לי מצופה בבדולח. האור שחודר מבעד לשער ומאיר את המדרגות הרטובות מנצנץ הבטחה. דמותי משתקפת בחלון, נגלית כהה באפילה.

קול תרנגול וציפורי שחר. החשיכה הולכת ונפתחת אל תוך האור. יום חדש וריחו רענן וטרי מגשם. ובַלְבַד הדיבור הפנימי מעלה בי שיר. לפעמים יש שיר שכאילו נכתב לגמרי בשבילך. כאילו הוא זורם בעורקיך, כאילו את השיר, בכל מאודך. לפעמים אני מרגישה ששיר כזה מצפה את הקוצים בשכבת מגן בזמן שאני מנסה לבלוע אותם.

היי שקטה
מאת רחל שפירא | לחן: יהודה פוליקר

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

 היי שקטה כאילו אין בך דופי… 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.  

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

פעמון זכוכית, שבשעה המתבהרת הזאת, האפורה-כחולה, נראה לי כמו פעמון כפור מאגדה צפונית, כזו שיש בה שדים ומלאכים. גיבור הפוסט שכתבתי מזמן ״גן לירי״, מקבל את פני כמו חבר משכבר, שותק. אני דורכת בבוץ, מתענגת ונזהרת לא להחליק בדרכי אל הפינות שקוראות לי, ומגלה אחר כך שכמו בילדות לכלכתי בצעדי את מרצפות הבית, הבאתי את החוץ פנימה

אני כל כך אוהבת כשקר בחוץ וחם בבית. למה כשחם בחוץ וקר בפנים פחות נעים לי? האם יש סדר נכון לדברים? בטווח בין הניגודים האלה: הפנים והחוץ, הגשם והרדיאטור, הנוכחות והאֵבֵל אני חוזרת למחשבות של סבא שלי על פחד ויופי: ״לב האדם כולו סתירות. אין הרגשה בלי הרגשה נגדית כעין תבלין, עד שלפעמים קשה להכריע: ארשת חטופה זו, או התנהגות זו, אהבה היא או שנאה, עצבת או חדווה. והסתירה העמוקה ביותר, המוסתרת ביתר, היא היש ואין.
כי האין מעבר ללשון, כיצד להביעו מבלי לאבדו… משמעותו לא רק העדר, כמו שהחושך העדר האור, אלא מין אפלה מיוחדת החוזרת ומכהה גם את האור … הוא טמיר ונעלם לא רק מלשון אלא גם ממחשבה. הוא אבסורד…״

האם זה סביר או אפשרי לי בכלל אחרי הכול לבחור להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם? להירטב, להתלכלך, להעז להבריק רחוצה כמותם מאתמולי? להגשים? Love is messy אני אומרת לעצמי בהשפעת הבוץ על הנעליים, ומנסה לתרגם, הניסיון מעלה שלל משמעויות: האהבה מבלגנת, מבלבלת, האהבה היא מהומה. שנותי צברו בי עוד דברים על האהבה: מתברר, לאחר כמה שכאלה, שמלבד יופייה היא גם טירחה, שהיא פורעת סדר וממכרת, שהיא תובענית חסרת בושה ומלאכה רבה בצידה. בכל מקרה, אני הרי כבר יודעת היטב, היא צופנת או מבטיחה תמיד כאב לב. 

היום האיר וחתולה שחורה חמקה אל עבר החצר השכנה. נעמה שהביאה לשתינו קפה אמרה: ״אין לי מושג מאיפה היא צצה״ והצביעה על אור השמש בעלים הכרוכים על השער, השער לגן, ״כמו תכשיטים״ אמרתי. ״העלה הוא הסף בין הקור לחום״ היא הוסיפה. אולי בעצם כל זה סיפור על אור השמש בעלי השלכת.

על החיים ועל המוות כמו שאמרנו כשהיינו ילדים לפני שעשינו מעשה שדרש אומץ מיוחד, מסוכן, מפחיד, כמו למשל לאהוב שוב – אימצנו חתוליים, שניים גורַיים. וכבר יש להם שמות: נחמן מקרוכמאל ורוזה (לוכסנבורג) מרציפן. הוא אפור-לבן, ערס מתוק ושמנמן ללא-חת, והיא ג׳ינג׳ית ביישנית וגיבורה, משותקת כפה – פליטי החצרות האחוריות של תל אביב.

ברוכים הבאים!

ופוסט פוסט : כדרכי בשיטוט לבחירת המוזיקה לפוסט אני משווה ביצועים עם יואב, בדרך כלל על קפה, הנה עוד כמה למעוניינים, קודם עוד שני דואטים על פיתוי וקור…

ומעט מהביצועים הרבים ל״היי שקטה״. אני כל כך אוהבת את את האפשרויות השונות


ואני יכולה לתאר לעצמי גם קול חיצוני, גבר שישיר את זה

18 מחשבות על “Baby, it’s cold out there

  1. נשבעת לך דורית, התגעגעתי וחשבתי שלא ראיתי את ארץ החצרות שלך מזמן והנה כשחזרתי הביתה מצאתי אותך פוסעת עקב בצד אגודל עם היי שקטה שלך ואני בעקבותייך פוסעת קדימה ואחר כך פוסעת אחורה ושוב קדימה בתוך היופי שעשוי משברירי פחד במילותיו של הסבא שלך.
    הפסיעות הן בתוך סמיכות ורטיבות של הצילומים שלך והעצב שאת בוכה אותו עם אהבה, היופי כל כך כל כך.
    תודה לך. דינה

  2. תודה גם על הביצועים הנפלאים לשיר היי שקטה, אהבתי במיוחד את מאיה בלזיצמן אבל גם את כל אחד ואחד מהאפשרויות האחרות שהבאת. ושוב תודה

    • ביליתי המון זמן (נהדר) בלנסות לבחור . בסופו של דבר הביצוע של ריקי גל היה הכי מדויקי לי לבלוג, אבל ה״תחקיר״ היה עונג צרוף

  3. אפשרי, אפשרי "להתחדש כמו הירוקים אחרי הגשם". זהו פוסט של נחמה: בחצר האחורית, בקור הירושלמי, במוזיקה, בגורי החתולים האסופיים (ובשמות שלהם!) וכמובן בחברוּת. אהבה רבה.

    • אפשרי כשיש חברות, וחיבוק מנחם כמו שלך, נהר דיבור ארוך שנים ואהבה רבה. תודה ללי׳לה
      ובעניין שמות הגורים: נחמן מקרוכמאל נקרא על שם הרחוב בו נמצא – רנ״ק והג׳ינג׳ית שנמצאה על מדשאת ההסתדרות זכתה לשם שהוא מחווה לרוזה לוכסנבורג

  4. היי דורית

    בדיוק חשבתי עלייך, והנה פוסט חדש.

    שוב עשית את הקסם, אין דבר במה שכתבת שאני לא מזדהה איתו.

    בצילומים שוב התעלית על עצמך! הם נפלאים.

    לגבי החום והקור בפנים ובחוץ אני איתך.

    הקסם הלילי חורפי, השחר הגשם והפעמון הם אגדה אמיתית.

    והכאב הזה על החתול…

    גם הגינגי שלי כך עזב בלילה וזה כל-כך כואב עדיין.

    השיר מדהים, ומילותיו ממש חובשות לי את הכאב. קרו לי כמה דברים לאחרונה שממש הייתי צריכה להגיד לעצמי את מילותיו[שלא זכרתי] כדי להתפייס עם עצמי, ולקבל את עצמי.

    תודה על הדברים הנפלאים שחשבת העלית על הכתב וצילמת.

    המון חיבוקים טובים, טובים

    רינה

  5. כמי שהתנסתה במצב דומה, דמעתי וכאבתי עימך על אובדן החתול האהוב, הנפש הנוספת שבבית.

    ומעניין לעניין:
    למרות שנולדתי בסימן של חורף (אימי ז"ל נהגה לספר על הקרה ועל עומק השלג בירושלים כשהביאה אותי מביה"ח) ורבים מימי ההולדת שלי מלווים בלבן המושלג, חורף מעורר בי מחשבות נוגות ואפילו רגשות אשם, על שאנו מתפעלים מהקרה, מהלובן ההזוהר ומהניקיון של האוויר לאחר גשמי ברכה/זלעפות, בעוד אנשים רבים סובלים באין יכולתם לחמם את ביתם ואף לצאת ממנו לצורכיהם – it’s cold out there.
    עד שהגעת, דורית, והבאת עימך את האוויר והאווירה החמה שלך וגרמת לי לראות דברים גם אחרת. את האופטימיות שבעטייה מצלמתך קולטת אומנם את הרטוב והגשום והקר, אבל באמצע העדשה נמצאת התקווה, בוורוד ובאדום ובכתום.
    גם הקטעים המוספים – השירה – מתבלים את התמונות באקטואליה ובחמימות.
    תודה שהיקרנת זווית אחרת, נוספת, לירושלים.

    • תודה נאווה על הקריאה וההתבוננות שכה מיטיבות אתי, על ההבנה וגם על נקודת המבט המיוחדת לך – נדיבה ומתחשבת, אנושית ומאירת פנים לסביבה. בארץ שלנו השחונה, הגשם הוא גם מניע לצמיחה, וכן צריך לחשוב ולמצוא דרך לעזור גם על האנשים שלא מחכה להם בית חם בקצה הקור בחוץ.
      ובכלל היית אתי שם בזמן שהפוסט הזה צמח בתוכי. והחיבוק שלך איפשר את הצמיחה. תודה ולהתראות במהרה

  6. הי דורית, ממש התרגשתי לראות שיחד עם כל מה שאת לוקחת עליו אחריות הצלחת להשלים עוד שיטוט-מחשבה בממלכה האחורית שלך. את מתחילה כל כך יפה, ב-2.30 בלילה. נוסעת להיפרד מג’ינג’י האהוב. כל מה שנמצא נעשה ציורי-פילוסופי. הזנב של הלילה, הקור של ההעדר. סבא שמגדיר את המוות כחלק מהחיים. ובסוף “ניקינו את המוות מהבית”. לא מפתיע שמה שמנקים מהבית נשאר טורד בלב… וזה רק טבעי להשתמש בסופשנה לנסיעה לירושלים, העוד יותר קרה, כדי להיות מסוגלת לחוש דווקא שם – אינטימיות מחדש. אהבתי את הניגודים שאת כל הזמן מצרפת יחד. לצאת אל הקור הירושלמי, למצוא בו גשם לכלוך צמיחה. כמו שמתחת לכל מה שאת מתעטפת בו יש פיג’מה: חום, רכות, נעימות. הכל נמצא באמצע ההתדיינות. מסלול כל כך יפה דורית. את השיר של רחל שפירא לא היכרתי. אבל כשהגעתי דרך הביצועים השונים לעברי לידר, כבר היכרתי ואהבתי… איזה כיף לטייל איתך אנחנו בעוד 3 ימים טסים לשבוע אל יובל, לקרלסרוהה בגרמניה, הוא יעשה את רסיטל הסיום שלו… רונית

    • רונית, חברתי למסלול, לדרך, לשיטוט ולשחר, תודה! כהדברים שלך מלטפים כמו הפיג׳מה, מחממים כמו תה מהביל כשחוזרים מהגשם ומשמחים לב כמו פריחה 🙂 כמה את מבינה ללבי: ״לא מפתיע שמה שמנקים מהבית נשאר טורד בלב…״ להתראות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s