שאלה של רומנטיקה או איך נראה פרח הלילך?

זה היה באביב כשיצאתי לי לחפש, לשוטט ולהציץ בחצרות.

רק כשחזרתי לאוטו וברדיו התנגן ״לי ולך״ הבנתי – יצאתי לחפש לי רומנטיקה בחצרות האחוריות של תל אביב. בשבת בבוקר שבתי לחצר שהתאהבתי בה מזמן ברחוב בילו 5 .

כנראה ששמעתי את ״לי ולך״ לראשונה בביצוע אריק איינשטיין וגאולה נוני הצעירים כל כך כשהייתי בת 9 או 10 (בדקתי את התאריכים כדי לוודא), אולי זה היה בשישי בצהרים כשהקרינו את ״סלאח שבתי״ במסדרון הארוך והצר של בית ספר היסודי? אני זוכרת את העוררות הרומנטית הראשונה שלי, כמו נתגבהו השמים להכיל את הכמיהות.

http://

ביומיום הלכנו לצופים ולספריה העירונית שהיתה אז צריף בלב חורשת אקליפטוסים, בחרתי ספרים לפי העובי – ככל  שהיו יותר דפים הפיתוי היה גדול יותר. קראנו ״נפנוף של מטפחת״ של ראובן קריץ, ואת פוצ׳ו ואולי קצת אחר כך על הרפתקאות אנג׳ליק יפת המחשוף שהתרחשו בצרפת ועל מסע קון טיקי רחוק הרבה יותר; עינינו פקוחות להכיר את העולם הגדול וגם ללמוד משהו על הדברים האלה שהיו מסתוריים ומרגשים שקורים בינו לבינה.

היינו כיתה ממש קטנה ובהפסקות היינו משחקים מחניים. אנחנו הבנות לבשנו מכנסי התעמלות מתחת לחצאית בית הספר הירוקה המכוערת ורצינו שיער חלק. היו לנו ״ערבי שישי״ במשולש הדשא שבקצה רחוב ארלוזורוב פינת דרך חיפה (נמיר היום). היתכן, אני שואלת את עצמי, שבאמת רקדנו בהם רקודי עם דרוכים ונרגשים מהחזקת הידיים?

הייתי ילדה חולמנית. היו אז שעות ארוכות בצהרי היום לחלום בהקיץ על איך ארגיש כשאריק איינשטייין ילחש באוזני ״כמה יפה פורח הלילך״, או אולי הוא יאמר זאת אחרת? ממילא לא ידעתי בעצם איך בדיוק נראה פרח הלילך, אבל הבנתי את ריחו וצבעו, את הלי ולך שהוא נושא איתו. פרח הלילך היה מילת קוד, מפתח לעולם קסום, כמו רקיקים או זבדה שקראתי עליהם ונדמו מטעמים שאין כמותם, או בד פופלין שרציתי בכל מאודי למרות שלא היה לי מושג איך הוא נראה.

האם הפיתוי לשוב, לבקר אהבות ותיקות הוא דרכה הערמומית של הרומנטיקה למשוך אותי אל חיקה?

יצאתי לשלושה מסעות גילוי בחצר הבית הזה ובסביבתו הקרובה. הראשון עורר בי את התשוקה, את געש ההיסחפות, שמתגברים על ההיסוס הבוגר, לפסוע על עלים יבשים, בין עציצים דהויים וכסאות מתפוררים.

המסע השני בורך באור השחר, מטשטש ומכחיל, כמו פילטר שקוף ומכשף, קצר מועד ובר חלוף. יופיו בזמניות החמקנית שלו. שקט וציפורים. פנסי הרחוב עדיין דולקים והשמש עוד לא זורחת. אור ראשון, מייד אחרי הוורוד הפעור. 

אולי הרומנטיקה שלי בגילי היא לחפש הפתעות וגרוטאות בחצר אחורית בשבת השכם השכם בבוקר.  

והמסע השלישי? בו מצאתי שמאז ביקורי האחרון החצר זָקנה והוזנחה עוד יותר אפילו, אבל לא סר חינה בעיני כלל וכלל. נמשכתי אליה כמו עש לאור לילי. התריסים של הבית היו סגורים בדיוק כמו בביקור הקודם שלי, מזמן. דמיינתי שהבית הזה ריק ונשכח והעזובה מעידה על כך (למרות ש…בעצם היתה כביסה טריה למדי תלויה).

אבל מכיוון שהפעם הזאת אחרתי לקום והגעתי בשעה יותר שפויה, פס הקול היה אחר – נשמע מבפנים רדיו. ברור וחזק. יש שם מישהו… מישהי? אני יכולה לספר לעצמי איזה סיפור שאני רוצה שיתחבא מאחורי התריסים המוגפים המאפילים עליו, עטוף בעזובה תל אביבית פתיינית.

במסעותי אלה מצאתי ארנבת ופרחי בוגנוויליה וורודים, כמושים, חתולים שהביטו בי ושתקו, אופניים נושאים מטען של עלים חומים, אופנוע חרב מוטל על צדו – מזכרת לטיול ישן, מדרגות סדוקות, מסקרנות; תנור הסקה ישן (בויילר) בוער ורוחש, וכסא לידו ממתין דומם ומתחמם, כמו נלקחו מנוף של ספרות רוסית; ציפורי גן עדן מזדקנות בצל מזגנים, ושביל ללכת בו, שביל האבנים הצבעוניות ואני דורית בארץ עוץ שלי.

ובקצה השביל חידה: אז איך היא נראית הרומנטיקה הזאת שאני מחפשת?

* אני מגששת באי-בהירות ראשונית. האם היא ערפול התבונה לאור הנרות המרצדים? כי מהי הרומנטיקה אם לא אותו הדבר בטשטוש חינני? הצילומים ראשונים בשחר החיוור, המבוייש – מעורפלים כמוה, האור עדיין אינו בשל. האם האובך המעושן חיוני לרומנטיקה? 

* האם כל כולה התבוננות מבעד לוילון תחרה שכזה? לגלות את המוסתר?

* מציאת לבבות נחבאים בין צללי העלים, במקומות לא צפויים?

* פרחונית, צבעונית? או בעצם ורודה? האם כמו נרקיס אני רואה בה את עצמי, מוצאת בה את ההשתקפות שלי?

* האם כמו כיסא היא מחכה שאתיישב בתוכה, אשקע בה?

* האם היא זקוקה לעוד מישהו? האם היא מכילה תחזית/אפשרויות של ביחד? אני מוצאת בחצרות עוד ועוד עדויות לזוגיות.

* האם היא מובילה בדמיוני לכורסא ובית? חלומות של מנוחה ונחלה מלווים בחבלי כביסה?

* או אולי עיקר העניין הוא להיות תלויה על בלימה, מסוחררת? קריאה מהדהדת ואנקת גבהים?

* ההתרגשות שלפני פתיחת שי ארוז במיוחד בשבילי?

* שמא היא מַגְבר שצובע את הדמיון בצבעים סוערים יותר במבט לאחור? סוג של דיעבד?

* מסיבה שהיתה? האם שרשרת המנורות הצבעוניות מעל הכסא המוטל הפוך, היא זכר לסערה של אמש, או למשהו אחר? מגרפה מוכנה כבר לפנות את השאריות/הזכרונות, את קלות הראש.

אני מחפשת וגם מוצאת חתולים, אהובי נפשי תמיד, הרי בזכות חתולתי האבודה הגעתי לכאן, לארץ החצרות האחוריות. החתול מביט בי רגע לפני שבורח ומשאיר אותי עם דלי תקוות ורוד.

אני עדיין חובבת רומנטיקה, למרות השם הרע שיצא לה, למרות תופעות הלוואי הכואבות שלה. בסופו של דבר אני אומרת לעצמי בעצם זו תאורה, פילטר-נפש. האור (או היעדרו) הוא הרומנטיקה שלי – הוא יכול להקנות נדירות לרגע. הוא הקסם: זהוב בזריחה וכחול לפניה, אדום בשקיעה ומלהיב כשהוא חודר בדרכים בלתי צפויות. כמו חיזור הוא מרצד, מחניף, מסנוור או מחביא. הנה כאן גן הילדים נראה כמו קרקס מסיפור אחר לגמרי באור הפלאי, הנה הנה כנפי פיות באור המרצד בינות לעלים.

הבוקר מבשיל: לרגע הלבן המסנוור מדי, ואז האור נהיה פרגמטי, נטול מה שהאיטלקים קוראים גרציה. התיתכן בכלל רומנטיקה באור השמש העזה? היום המפוכח, הבהיר מאיים למחוק לה כל זכר.

זמן לשוב הביתה לשתות קפה בקינמון, להיאחז בשובל הרומנטיקה במוסיקה – לשמוע The shadow of your smile בביצוע של Dexster Gordon

ואם רציתי קצת לסובב את כפתור העוצמה של הרומנטיקה אפשר לשמוע את פרנק סינטרה, את צל חיוכך, כל מילה ברורה, מדוייקת, נופלת כמו עלה שלכת הישר ללב.

ממילא, הגיע הקיץ התל-אביבי והצמית כל לבלוב. להתראות בסתיו, רומנטיקה.

19 מחשבות על “שאלה של רומנטיקה או איך נראה פרח הלילך?

  1. אני מכירה את חזיתו של הבית בבילו שנים רבות, מעולם לא ראיתי את חצרו האחורית, מרתקת ורבת הרפתקאות. אבל מה שעושה אותה יפה ומעניינת כך כף זה העומק הרגשי והאינטלקטואלי שלך. דורית אהובה תודה על הטיול

  2. כמה יפות החצרות שלך, דורית אהובה (בעיני!), מחזירה לרומנטיקה את שמה הטוב ואת הזוהר למקומות שאיבדו אותו.

  3. תודה דורית! כבר קראתי-טרפתי את מה ששלחת. התגעגעתי: לבקרים המשותפים שהיו לנו. אבל אעזוב. החזקתי בסינורך ובשקט בשקט הלכתי אחריך. לפעמים הולכת, לפעמים מדלגת. כמה נעים שהכל עם צילומים. ושהצילומים הם שלך. כן, רומנטיקה. השירים. התחושה של “פעם” שאין להחזיר. בד פופלין, גם אני לא בדקתי אף פעם מה זה. בד נשי? נשים של המאה ה-19? אהבתי את הקול של אריק שהתערבב עם אור-שחר כחול-וורוד. והמשפט, ‘כשאריק ישיר לי’. הרי פעם, הכל היה אפשרי? ואז “אני דורית בארץ עוץ שלי”. והנה ‘עדויות לזוגיות’: המשפכים! את כותבת שלבבות נחבאים. הרי יש אור מרצד, כנפי פיות. אבל ממש על יד יש כסא “לשקוע בו”, רק אין לו מושב. והוא גם לא על ארבע רגליים. וכבר את מצטרפת עם ‘עומד על בלימה’ ומגניבה פנימה חרדות. אולי זו הרומנטיקה? חלום בלי גבולות? האור שתיכף יגוז? הלפני (כל מה שיבוא). והרי, תמיד, בסוף – בא היום המפוכח, השמש העזה.

    תודה על הטיול, דורית. על הכחול-וורוד, ארץ עוץ ועיר בשמש. אני, הבוקר התעוררתי מוקדם, והלכתי לים. עוד היה חושך. כמו שאני אוהבת. והלכתי את כל המסלול, כמו פעם, עד הדולפינריום וחזרה. וכמו אצל סנדק, כשחזרתי, יודה היה עדין ישן עמוק. האם הדברים מאחורי? לא ממש. לא זוכרת אם שמעת שיש לי – לפי בדיקת רנטגן – שני שברי-דחיסה בעמוד השדרה. והרופאים מזהים את זה עם האוסתיאופורוזיס. ועכשיו יש הוכחות. אז בינתים בדיקת דם (שנראית טוב…) ועוד כמה וכמה. ואחר כך זריקות בבטן (אני לעצמי? צריכה ללמוד) חודשיים וכדורים ועוד. מה שטוב זה ששיעורי פלדנקרייז ממש טובים ואני יוצאת מהם מחוזקת והולכת. וגם שלמדתי לעזור לעצמי, בבית. וזה עובד. וההליכה שלי הולכת ומתגברת. זה משמח אותי בלי די.

    נדבר נלך ביחד רונית

    • כן כן רונית נלך ביחד! בקרוב, אני צמאה לטיולים המשותפים עם שחר.
      אני כל כך מתברכת בקריאה/התבוננות שלך – אני מרגישה שאת מבינה את החיבורים שלי בנפש/מחשבה, את שמיכת הטלאים שאני תופרת בין המחשבות הצילומים והשיטוטים. תודה רונית, אין כמוך 🙂

  4. כל פוסט שלך כתוב יפה מקודמו. ולעניין הרומנטיקה, את יודעת שבדיוק גמרתי לקרוא כבוגרת את אחד מספרי הילדות האהובים שלי, על אן (with an E!) מאבונלי (Avonlea!), שמחפשת רומנטיקה בכל דבר ומוכנה לעשות המון, אפילו לטבוע כמעט בסירה, בשמה. והיא גם אומרת על כל מיני מצבים שהם romantical. ואת, נשמה רומנטית שכמוך, אחות לכל הנשמות הרומנטיות שבעולם. נהדרת שכמוך.

    • הו! להיות מושווית לאן מאבונלי (כם בספרים שקראתי בילדות) זו מחמאה ע נ ק ית! בעצם רומנטית ממש 🙂 תודה ברו, יקרה ואהובה

  5. אני מחוברת בנשמתי לחצרות האחוריות שלך, וחוזרת לאחור, אל ילדותי הקסומה. תודה לך, דורית אהובה.

  6. דורית בדיוק לפני שבוע לנתי שנת לילה ובוקר של כיף אצל נעמה ונזכרתי בחצר האחורית שהבאת אתך אז מביקורך שלך את עם פעמון הזכוכית של סילביה פלאת. והתגעגעתי לחצר האחורית שלך והנה בדיוק הגעת לפני החום הגדול. אוהבת את הרומנטיקה שלך של עכשיו שמחפשת הפתעות ומשיבה רוח רעננה לכל מה שקמל. תודה לך.

    • איזו שמחה שביקרת אתי בחצרות, דינה! זה כל כך משמח אותי, אני אוהבת את המבט שלך – הצבעוני והמבין. גם אני התגעגע
      תי לחצרות, בעצם לעצמי. ולחברתך 🙂 תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s