בלוז לחצרות האחוריות

 "כדי להגיע אל מה שאינך יודע
עליך ללכת בדרך שהיא דרך של אי ידיעה.
כדי להחזיק במה שאינך מחזיק
עליך ללכת בדרך של אי אחיזה.
כדי להגיע אל מה שאינך
עליך ללכת בדרך שבה אינך.
ומה שאינך יודע הוא הדבר היחיד שתדע
ומה ששלך הוא שאינו שלך
והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך."
מתוך ת.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים, בתרגומה של אסתר כספי

הכותרת ״בלוז לחצרות האחוריות״  נחה אצלי זמן רב אצלי בראש, וחיכתה לתוכן. אחרי הפוסט האחרון, המופנם, אינטימי ואישי כל כך, חשבתי שיהיה טוב לצאת להתבונן שוב.

בעצם דמיינתי את הפוסט הזה בתחילתו כפסקול, פסקול עם תמונות. אבל, לאמיתו של דבר, עדיין קשה לי  להניח לדברים עד כדי כך, יש דברים שאני רוצה להסביר, לנתב, מילים שאולי רוצות להיכתב.

ובפער בין התוכניות למציאות, בין החלום ליומיום, בין השחר לבוקר, בין הסקיצה לביצוע אני מתחילה את השיטוט הכחול הזה. בכלל פערים הם לעתים קרובות החלק המעניין של הסיפור בשבילי, פערים ופרומים.

 1. רוח הדברים, השראה
_____________________

מתחילה במוסיקה: מיילס דיוויס מתוך התקליט שלו kind of blue בקטע All Blues , פסיעה פנימה לחלל כחול, לסרט.
ב״הוראות ההפעלה״ לסצינה הזאת אני חושבת שהייתי כותבת – לשהות. לחלום. להקשיב. להתבונן. להיעטף בכחול.

ברווח בין הצלילים להתבונוות אני מנסה לחבר בין המופשט לקונקרטי, בין הרעיון למה שהעיניים רואות, בין מצב הרוח לצבע. צבעים חשובים לי במיוחד – הם מדברים ישירות עם ועל הרגש בלי לעבור פילטרים של מחשבה וניתוח.

והזמן שחר: החצרות האחוריות אפופות באור הכחול שעליו כבר כתבתי באביב לפני ארבע שנים. מתברר לי שאני חוזרת אליו שוב ושוב. הדבר הזה שלי עם הכחולים הוא מערכת יחסים.

 

ועל מה שרציתי לומר בדרך לשדות הכחולים כתב מזמן סבא שלי, ישראל אפרת, בשירו ״על מלים ודממה״:

 

2 . עמלנות, שיטוט וחיפוש דרך
_________________________

אני עושה מה שאני יודעת, מה שלימדו אותי – אוגרת מידע. מנסה לתת לתמונות מילים, לעטוף אותן במחשבות שלי.

קוראת ספר על הצבע כחול*.
ומגלה שהשימושים האמנותיים והדתיים בצבע הזה היו נדירים מאוד בתקופות הקדומות ורק במאות האחת עשרה ושתים עשרה הפך מצבע סוג ב׳ לאריסטוקראטי ואופנתי; שהיוונים העתיקים חשבו שהוא ממש מכוער והרומאים שייכו אותו לברברים ואילו עכשיו הרוב בוחרים בו כצבע החביב עליהם; כחול פעם, בימי הביניים, נחשב צבע חם; עכשיו הוא התקרר (אולי כי זה צבעם העכשווי של מים שבימי הביניים למדתי שנחשבו ירוקים); בבין מאות הארבע עשרה לשבע עשרה הכחול עלה בהיררכית הצבעים בתרבות האירופית וגורלו היה לשאת על גבו את המוסר; הוא התפתח לצבע מלכותי, גברי ורוחני ויחד עם ההתקדמות הזאת לפופולרי יותר ויותר. כיום הכחול הוא האהוד שבצבעים: תחשבו ג׳ינס, תחשבו סקס, תחשבו חלומות…
וכרגיל כשאני מתחילה לבדוק נושא, אני נפעמת מכמה יש לדעת, או במלים אחרות מקבלת פרספקטיבה על מרחבי אי הידיעה שלי.

מחפשת באינטרנט מידע על הבלוז.
ומוצאת בשאלה ישירה לגוגל, שיתכן שמקור השם למוסיקה הזאת נובע מהביטוי האנגלי מהמאה השבע עשרה ״The blue devils״ – השדים הכחולים – שבא לתאר את ההזיות החזותיות שלעיתים מלוות גמילה קשה מאלכוהול. הביטוי התקצר משך הזמן ל״בלוז״  “The blues” – ביטוי צבעוני לדיכאון וצער. מוסיקת הבלוז המבכה את חוסר הצדק, את שברון הלב והיאוש מבטאת גם כמיהה לחיים טובים יותר, נושאת איתה את הרעיון שבנגינה, שירה והקשבה לבלוז, אפשר להניח קצת לצער, אולי להתגבר עליו  – lose the blues.

נוברת בזיכרון על משמעות הכחול בשבילי. כותבת מילים, רשימות, רמזים לעצמי.
כחול של אור טלוויזה בלילות. כחל בעיניים. כחול של הדגל. כחול כי קר. כחול צבע מיסטי. הטווח של הכחול מאינדיגו לטורקיז. כחול של מים – אני אוהבת מים, בעצם הם לא כחולים, אלא משקפים מה שיש. כחול של נוף מרוחק בציורים רנסנסיים.
כשהייתי ילדה הלבישו אותי הרבה כחול ותכלת, בגלל העיניים. למדתי שזה הצבע הכי מתאים לי. השנה כשהחלטתי להפסיק לצבוע את השיער, זאת אומרת להאפיר רשמית – קישטתי את השיער בפס כחול.
ההתחלה של היום כחולה, כמו גם סופו. זה הזמן למשאלות, להיסוסים, זמן כחול. ובחצרות – זה צבע השמים הנפקחים ממעל, ביניהן.
למה בעצם כחול זה עצוב? האם אי פעם ניסיתי להשתחרר מזה קצת, לנער את הכחול מעלי?

מוצאת שירים וציטוטים שיכולים להיארג פנימה.
והשיר שבחרתי מאפשר עוד אחד מהדברים החביבים עלי – השוואת תרגומים

ו…אוספת את כל התמונות שצילמתי בחצרות (בעצם, את אלו שאני מחבבת יותר) שבהן מככב הכחול – 264 במספר. בשלב הבא יהיה צריך למיין.

למצוא איזו גורם משותף שעוזר לאגד תמונות או מחשבות – זו ההנחיה לעצמי.

 3. וגם ניסיון להבין, להבהיר, לתת נפח רגשי, אפילו להסיק?
______________________________________________

דברים שהרגשתי פעם (ומשפיעים על מי שאני גם היום) – בילי הולידיי נכנסה לחיי כשעזב אותי גבר צעיר שמאוד אהבתי. בצערי פצעתי את כפות ידי בזכוכיות שבורות והייתי בטוחה שתיכף אפיל את עצמי על פסי הרכבת; אבל, כמו שאמרו לפני, היום כבר לא מתים מאהבה.

לא מזמן מצאתי בספר שקראתי מישהי שהרגישה כמוני:
״אני אתחיל בשיר של זמרת שהמוסיקה שלה עזרה לי לשרוד את השנה שלי בניו יורק. היא מתה ארבע שנים לפני שהגעתי לשם. קוראים לה בילי הולידיי. כשהקשבתי לשירים שלה הרגשתי פחות בודדה.״
״ממה היא מתה?״
״היא מתה בגיל ארבעים וארבע מאלכוהוליזם. כפי שתשמעי בקול שלה, היו לה חיים עצובים מאוד, אבל כששעמתי אותה שרה, העצב שלה ניחם אותי. אני לא יודעת למה, אבל עובדה.״
(מתוך הפרטים שהושמטו מאת תומס אוגדן, בתרגומו של יואב כ״ץ, הוצאת עם עובד)

קולה השבור של בילי הולידיי היה לי מקום ומעטפת, השתקפות ומזור – כמו היום המראות של החצרות האחוריות. הכאב על האהבה ההיא התפוגג, אבל זכרון הכאב נשאר מצולק בתוכי. ההדהוד לצערי בקולה מפייס את הכאב.

ודברים שאני פוגשת היום, בעבודתי כמעצבת ספרים – לעתים קרובות אנשים לא פוחדים, אפילו נמשכים לתיאורים מילוליים של דברים קשים – סבל, צער, אימה, יאוש; אבל  נבהלים ומפנים מבטם מהביטוי החזותי של הרגשות הללו; מעדיפים בהרבה דימויים פרחוניים, אופטימיים, צבעוניים, מרוככים. והנה אני כאן מחפשת דווקא את צד התפר (B side): את המראה הפגום, הנוף השבור, המציאות הפרומה, שיביעו את האמיתות הפצועות, את הרגש החשוף הזה.

בחצרות אני הולכת בזהירות על הקו הדק שבין שמחה לכאב, כאן השער שמעבר לו אני יכולה להיפגש עם כחולי הנפש, לשיר

4. סוף / בעצם
_____________

יש נחמה במילול הצער, בנתינת צורה לכחולים. זה השיר שלי – בלוז לחצרות, בלוז למה שלא קרה, בלוז למי שאני לא, בלוז לפיגמנטציה של הזמן, לחלודה, לקמטים, לצלקות, לזיכרון שדוהה, למה שמהוה, פעור, בלוז לילד שלי שלא נולד.

״לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים יותר עזים.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
אחר כך, אהבה״
(מתוך שירה של דליה רביקוביץ, אתה בודאי זוכר)

ולסיכום, בלי חתול אי אפשר.

 

Princton University Press,2001Blue, the history of a color by Michel Pastoureau *

 

 

 

 

 

 

 

 

33 מחשבות על “בלוז לחצרות האחוריות

  1. פוסט נפלא בכחול עמוק, השיר הפותח של ת.ס. אליוט מופתי, וגם התרגום נהדר. נשאבתי פנימה כשברקע הצלילים של מיילס דיויס, ועכשיו לאט לאט בקצב הבלוז חווה את המלים ואת הדימויים. תודה רבה, הענקת לגווני הכחול את כל הכבוד, היופי והמשמעות.

    • ורד, את מרגשת אותי ממש. פתחתי שער ואת נכנסת בו, מבינה ללבי ולרוחי – זה הכי טוב שיכול לקרות לי אחרי שאני משחררת פוסט לעולם.

      • אולי משום שחויתי דברים דומים בחצרות האחוריות שלי, ובהליכה על הקו הדק… הפוסט שלך פורט על נימי נפשי.

  2. איזה יופי של פוסט .מעורר בי געגוע לארגון שגם אני טרחתי פעם לעשות לשיטוטיי בחצרות האחוריים. בינתיים אהנה מפרי עמלך וכשרונך. החסרת סרטים כחולים, וטוב שכך. אסוציאציות נוספות שלי לכחול הם כחול כביסה, חולצה כחולה, צוארון כחול.

    • מחסנאית יקרה ביותר, גם אני מתגעגעת לסיפורי השיטוטים שלך … מצרפת בתודה את הכחולים שלך לזר – את הכביסה, החולצות והצווארונים

  3. איזה מסע עמוק ומרתק מהחצר האחורית של העבדים באמריקה אל הפס הכחול-כסוף בשערך היום. אהבה רבה לאורך כל הדרך.

  4. מכל הטוב שבעולם יש בו בפוסט הזה, מהכללי לאישי, מרגשות של אנשי הליריקה לרגשותיך שלך, מהבית אל החוץ, כמו הכחול, מהשטוח לעמוק מן השמח לעגמומי. לא אוהבת את הצבע, כן אוהבת אותך ואת העומק שבך ואוהבת את כתיבתך.

  5. הציטוט מת.ס. אליוט הוא מופלא ומתחבר לתורות זניות של אי ידיעה. גם המוזיקה שהבאת, בלוז מכל מיני סוגים, יפה ונוגע ללב. הצילומים שלך מראים על שוטטות בלי מטרה, בלי ידיעה, בלי מטרה ומכאן יופים של צילומי האקראיות שכחול הוא אחד הנושאים בהם. תודה רבה. דורית

    • כמה טוב ונעים לפגוש דורית בחצרות, דורית כמוך. המילים האלה שלך גורמות לי להרגיש שאת מושיטה לי לי יד ומצטרפת אלי לשיטוט, תודה

  6. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך, ותמיד מעשיר כל כך לקרוא פוסט שלך. את מזכירה לי את טובה יאנסן (סיפורי המומינים). את וכל הדברים שאת מביאה עמך, כולל החתול שבסוף, מהווים עבורי המון נחמה.
    אני אוהבת חרוזים כחולים 🙂

    • יואואווו, איזה עונג וכבוד להיות באותה משבצת עם המומינים 🙂
      אמנדה, את משמחת ומרגשת אותי, בעצם אפשר בפירוש לומר מנחמת אותי!
      והמילים שלך עוטפות אותי בהבנה ובטוב. מאחלת לך המון חרוזים כחולים 🙂

  7. הי דורית, איזה בחירה חזקה. בצבע הכחול, בבלוז! יש מישהו שזה לא מקום רוטט אצלו? (אני תוהה). גם המוזיקה, דווקא הקטע הראשון הארוך, הייתה מאוד חזקה בשבילי. כלומר, השפיעה עלי. הזכירה והחייתה את מושג הבלוז. גם בשבילי זה מיד מכניס תקופות חיים, עבר רחוק. את האהבה הגדולה שהייתה לי אל בילי הולידיי שנים. השיר של אליוט נהדר! כמה הידיעה יכולה להפריע להבנת הדברים הסמויים. זה מכאיב, ואני מזדהה, וזה כואב וממשי. איך הכנסת, בכזאת מהירות: את הרגש פנימה. בשבילי: עם הצילום הראשון, הצל הכחול, הנשפך. זה חוזר שוב, הרבה יותר מאוחר, ושוב מפשיט ממני הגנות. וואו. יש הרבה הומור. לפעמים בבחירה לצלם. בדמיון שלך, שמחבר את הדברים, כשהם קשורים “רק” בצבע. כמו הפירות החומים, שנראים בצילום כמו קרוטונים, במרק של חצר אחורית. ולפעמים עצב נוגע ללב, כמו הצלחות התכולות השבורות, אחת מזכירה לב. לב שהוא שבור, משומש. הזדהיתי הרבה. גם לי כחול חשוב. לפעמים אני ‘כחולה’ מדי, בעיני עצמי, כשקיוויתי להיות יותר ‘חמה’. אצלך הכחול לפעמים שבור. לפעמים קולאז’. לפעמים בדיחה. לפעמים אינפורמציה. מותר! אהבתי את מה שכתב ישראל אפרת, שאומר שמה שרצית לומר הוא לא מה שאמרת… כמה נכון. וכמה אנחנו עובדים עם/נגד זה, מנסים להתעקש, כן רוצים להגיד, לבטא, להרים זלזל. (האם הכרת את הסבא הזה? האם על שמו אפרת שלך?) כמה נגעה לליבי הגרב, עם האטב הכחול. לבדה בלילה. שמורה, אבל ממש לא מוגנת. תודה רונית

    • הי רונית – התגובה שלך ממלאת את הלב, ואת המחשבות גם 🙂
      תודה גדולה על הקריאה האיכותית כל כך.
      בזכותך מצאתי את הלב בצלחת.
      כן היכרתי את הסבא הזה היטב, וכן! על שמו נקראת אפרת
      שלך, שמורה אבל ממש לא מוגנת – דורית

  8. היי דורית

    איזה יופי

    בצילומים יש איזה מיסתורין שממש כישף אותי.

    הכחול הזה שלא איפשרתי לו לתקשר איתי [ואני לא מבינה למה], עד גיל מאוד מבוגר יחסית. ועכשיו זה נפתח לי, מדהים.

    גם הציטטות והמוזיקה משתלבים בכאב ובעמוק הזה.

    העצב עמוק כמו ים[מים] שכבות, עומק, [בעיני], השימחה כמו רוח, קלילה או עוצמתית אבל חולפת על פני קו המשווה של ההווה.

    תודה על הקסם

    מצפה לעוד

    דברים טובים קסומים

    רינה.

    .

    ,

  9. את התגובה אשיב לך במסנג׳ר של פייס בוק (עניין טכני) למעט העניינים הבאים: מיילס דייויס הוא אולי האהוב עלי מכולם. את הספר על ״כחול״ הציגו לי שלשום בתור ספר חובה יחד עם הספר ״שחור״ אם אינני טועה. התרגומים מוכיחים לי תמיד שכל תרגום הוא מ-יקום שונה ויוצק משמעות שונה לתוכן מעניין ומתסכל כאחד כי אולי כוונת המחבר שונה בכלל. זוכר שזיסי סתווי בזמנו היה מגיש ארבעה תרגומים לקטע שיר או שיר קצר וזה תמיד הביא אותי לתהיות שאני מעלה כרגע. אני אוהב את הטקסט ואוהב את הצילומים ו – אהבה זה מצויין.

    • כמה כיף שנפגשנו, אהוד, שאנחו עדיין נפגשים, כאן שם ובחצרות. למצוא מישהו שמשוטט באותם שבילים זה טוב. אהבה- זה מצויין 🙂
      תודה

  10. היי דורית. לא יודעת אבל הפוסט הזה שולח אותי ליופי שבתרגום אני לא מתכוונת בהכרח לתרגום הכפול של שירה של אלזה לסקר שילר "פסנתרי הכחול" אלא למאפיין של תרגום טוב ששולח את הקורא לתנועה שדומה מאוד למה שמתרחש בפוסט שלך. המעברים בין האישי לכללי, מהצילומים למלים ולמוסיקה את שולחת אותנו למחילה אין סופית ובכל פינה מחכה לנו הפתעה ובאותו הזמן הדברים כל כך פשוטים. אוהבת במיוחד את הצילום עם פירות האזדרכת מרגישה את הרטיבות של הפרי. תודה

    • הי דינה.תודה דינה. כמה טוב שאת משוטטת איתי, בהבנה, בהבנה, בלב. נכון, זה הכל תרגום – של הרגשות למלים, של החצרות לתצלומים, של אויר הבוקר למסיקה. התנועה הזאת במה שאת קוראת המחילה הוא הדבר שאני מנסה לחוות ולתאר. ואני כל כך שמחה שאת שם אתי.

  11. זוכרת ששתינו שיפצנו והחלפנו ריצוף – את לאפור בגוון כחול ואני לאפור בגוון חום? והנה אחד ההבדלים בקליפת אגוז: את באת מכחול (העיניים), אני מחום (העיניים?), ובדרך נפגשנו, כל אחת רואה את העולם בעיניים שלה, ונוצר דיבור מעשיר, תומך, חד פעמי – נוצרה חברות לכל החיים. כמה יפה כתבת וצילמת.

  12. א. חבל שהחתול המקנח לא כחול.
    ב. האופן שבו את משלבת בין ידענותך לפנימיותך היוצרת מדהים אותי כל פעם מחדש
    ג. מעניין שכחול הוא הצבע שלי אך בשיא העידון המשמח
    ד. והנה משהו משלי כתרומה


    מתוך הסרט כחול…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s