דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה

״אולי אין צורך לחדור ולנתח מעבר לכפות הרגליים. די בכך.״
כך כתבה לי יוספה בתגובה לפוסט הקודם בו אני מתחילה להתחקות אחרי הדיוקן העצמי שלי.
ואני עוצרת לרגע וחושבת לעצמי, יתכן; ובכל זאת רב הפיתוי להמשיך, להיכנס, לחדור. חוץ מזה הבטחתי חלק ב – אין ספק, העם מחכה 🙂

הלו דוריתקבלת הפנים של החצרות אישית מאוד – ״הלו דורית״ כתוב בוורוד על אבן בין הצללים; מתחת לשמי המפורש משקפים ורודות, אמנם מקוטעות קצת, אבל בכל זאת. כיצד אסרב להזמנה, לקריאה: ״בואי דורית. התבונני, תסתכלי טוב ואולי תמצאי״.  לב אדום מעל כהבטחה של אהבה, איך אפנה לה עורף?
ואז אני מוצאת מפתח – אות וסימן!

מפתחקורץ לי כמו אחד מסימני הדרך, הרמזים שפיתו את אליס להמשיך בהרפתקאה, לגלות את ארץ הפלאות.
״לפתע היא גילתה שולחן קטן עשוי זכוכית. לא היה עליו דבר, פרט למפתח זהב זעיר, והרעיון הראשון שעלה בדעתה של אליס היה שייתכן שהמפתח שייך לאחת הדלתות שבאולם; אך אוי ! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בשום פנים ואופן המפתח לא פתח אף דלת. עד שלבסוף, היא גילתה מסך נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו התגלתה דלת בגובה של כשלושים ס"מ. היא ניסתה את מפתח הזהב במנעול, ולמזלה הטוב, המפתח התאים!

אליס פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא גדול יותר ממחילת –עכברוש; היא התכופפה על ברכיה והביטה לאורך המעבר ולעיניה נשקף גן קסום ומדהים שמעולם לא ראתה. היא כל כך השתוקקה לצאת מהאולם האפל הזה ולשוטט בין ערוגות-הפרחים הזוהרות, והמזרקות הקרירות, אבל אפילו לא היתה מסוגלת להעביר את ראשה בדלת הדַלָה. "או," אמרה אליס, "הלוואי שיכולתי להתכווץ כמו טלסקופ! אני חושבת שיכולתי, אילו רק ידעתי איך להתחיל."

aliceroom3ואני מחליטה להמשיך, להידחק אפילו בקושי, לעבור דרך המראה, מבעד לאיך שאני נראית, לגן, לקסם, הלאה.

dscn0250lזה בדרך כלל מתחיל בשקט, בלילה, או בסוג של חושך, חרדה מציפה אותי והעוררות שמלווה אותה. אמירה הס כתבה את זה יותר טוב ממה שהיית יכולה לדמיין שאפשר
hesהסנאי שבי יוצא אל העולם, אל החצרות האחוריות, ואני נדרכת – מתבוננת ומקשיבה.

אני יודעת שזה נכון, שזה המקום שלי, זו דמותי: נסוגה מאירועים למפגש של חולין, מעדיפה את בגדי הערב שלי (שהם אותם בגדים ישנים ומסומרטטים שקיבלו כבר את צורת גופי ברכות  ונצבעו במה שאפרתי קוראת באפור הבית. הגוון המופלא שנוצר בשני אופנים – או שהבגדים היו פעם כהים ודהו בכביסות ובשמש, או שהם היו פעם בהירים ונצבעו אפור במרוצת השנים) על פני להתלבש כראוי, מעדיפה את המקוטע על השלם, את האחורי על פני החזית, את צד התפר ואת הסקיצות על פני הביצוע המהודק.

dscn3029l-new

dscn0011l

ירחהזמן מתגעגע ומשחק בדברים, מצייר עליהם בצבעי חלודה וירוקת, מרכך פינות חדות וסודק את השלם. אני רוצה לראות אותם=אותי כמו שאנחנו נראים ללא שיפוט ולא להיות שבויה בתדמית, או בצורה הצפויה, המוגדרת, שאמורה להיות להם משמם. אני מחפשת את המילים שיבהירו למה כאן, בחצרות האחוריות, אני רואה את עצמי. בשעות שהזמן לא ברור, כבר לא לילה ותיכף מתחיל היום אני רוצה לנסות להבין מה יש בחצרות האלה שגורם לי להרגיש שהן דיוקן שלי, חיי. לפעמים אני שומעת אנשים מתעוררים, ברזים נפתחים ומים יורדים באסלות, כחכוח ונביחת כלב, מקשיבה ומנסה לפענח.
ובכל שחר הציפורים שרות. שרות ממש ולפעמים ברעש מפליא. רעש שמציף ומקיף כמו שקט.

dscn0110dscn1865l dscn2759l dscn1500lהאחוריים של העיר מבולבלים, מלאים מסרים סותרים ופינות לא מסודרות. הדברים מתערבבים זה זה לא קרואים, לא מאורגנים, מקוטעים, פצועים, מרוטים, שכוחים, עזובים, חלודים, קרועים, ולא תמיד מובנים. הם כמו נותנים צורה לחרדות שלי ומשקפים את הפחדים, חלומות האימה, הביעותים, ההיסוסים, והתקוות הרכות.

dscn0934l

dscn2076l

dscn3756אפשר גם להתחיל את מסע הבירור הזה בצורה לינארית – מהילדות. הייתי ילדה חולמנית, בישנית, הדמיון היה הבית שלי – בדרך כלל סחף אותי הרחק מכאן. המציאות היתה כן שילוח בשבילי, קראתי ספרים ובין שתיים לארבע שהיינו אמורים להיות בשקט טיילתי לבדי ב״שדה״, ככה קראנו אז לגבעת ההבטחה. פרדס עזוב שטרם נבנו עליו בית הספר לאחיות ובית החולים דנה, שהיה בעצם, במחשבה שנייה, סוג של חצר אחורית. הייתי נסיכה צרת מותניים בטירה מכושפת, פיה שקופת כנף, או גבירה רמה בזמן שקטפתי פרחי בר ענווים כדי ליבש אותם בין דפי המחברת. הרקע לשרעפים שלי היה עזובה תל אביבית מוצפת שיחי מימוזה צהובים ודוקרניים שביניהם נחבאו בריכות מים מתפוררות ותילי נמלים פעילים. אולי לכן אני מרגישה בבית בנוף החצרות האחוריות, ושם מגרה אותי במיוחד לצלם תמונות  שאפשר לצוד בהן זנבו של סיפור שיהדהד את אלו שסיפרתי לעצמי אז….

dscn0857l

בוגנויליה

״איילה, במבי״

התמונות דהויות, מטושטשות, רועדות, לא בטוחות בעצמן, משתדלות. המבט רוצה להתמקד בפרח ופתאום נגלה לידו איזה פח, נתלה באיזה טשטוש שיש לו איכות פתאומית; מקיף קומפוזיציה מרושלת כזו שנגלים בה קצוות של חפצים ואז לפתע  עוקב אחרי חתול מתרחק בלי רחש; מוצא צעצוע, משהו מושלך ששר בצבע מפתיע, בקול רם. לפעמים אני פוגשת משהו מצחיק בין הצערים המושלכים והפרומים או אפילו מקטע יפה, יפה באופן שאין לו שיעור, אמיץ, נניח פייטה של כביסה; ולעתים זה האור, איזה גוון שהוא מעניק לדברים, קרן שמש שגרגרי האבק רוקדים בה, כמו ריח, כמו זיכרון שהאקורד הראשון של שיר מוכר מביא איתו, משהו שכזה שפוגשים בבוקר של יום רגיל בחצר אחורית שגורם לנשימה להשתנות, לדברים להיפתח. סולם לטפס בו.

dscn2409l

סולם

צבר קשור

dscn0873lאז ככה אני נראית? ככה אני חושבת שאני ? כן. להיום. בערך.
המראה לא מעובד, לא מתוקן או מוחלק; ככה מחוספס, עקום, מטפטף, צומח מתוך סדק וקצת מעופף, שבור לב,

כנפיים בקבוק סוקולוב

הנני – מלאה סתירות פנימיות, פערים וגשרים, ודברים סמויים בחשכה (מחכים להתגלות? מעדיפים להסתתר?), טלאים, אוסף אקלקטי וחד פעמי. הסיפור לא ברור, לא מסוגנן, לא בהכרח המשכי. המבט נמשך לצבעוני, למצחיק, לפצוע.

איזה רגש מציץ, חשוף יתר על המידה, לא אלגנטי. לגמרי לא – יותר מדי, פחות מדי, לא ממושמע. דמותי, מה שאני רואה, יותר פרומה מפרועה, יותר יומיומית מחגיגית, יותר ישראלית, מקומית, תל אביבית מגלובאלית, יותר לא מרוצה משבעה, יותר כמהה ממסופקת. ולבטח שופכת כאן עודף לא מרוסן של מילות תיאור…

dscn2119l-new

dscn2951l

קומקוםשמיכת טלאים שנוצרת כאן היא  כמו תיאור פיזי של הנפש, המחשבות, התודעה המתפתלת.

אני מנסה שבחירת התמונות לפוסט הזה תהיה אינטואיטיבית ככל האפשר ומוצאת שיש בהעדפות שלי חשיבות עצומה לצבע, לאור, לאומץ להבקיע, לפרוח, להוריק ולהצחיק מבין האפר והאבנים, להאיר פינה חשוכה, לחשוף במעט את סודותיה.

dscn3116l

סדק

dscn2757lהנה, ככה אני רוצה להיות. פורחת. מבעד לשערים הנעולים, מבין אבני הגדר האפורות. למצוא מה חזק כוחם של הסנאים. dscn3213lבמקום מוטו אני מבקשת לסיים כמין דז׳יסטיף במילים של אבא שלי, בן עמי שרפשטיין, שהן כמו מגדלור בשבילי, קריאה לצאת אל שבילי החצרות, אל החיים:
״האמנות בכל צורותיה היא תמיד אנטיתיזה, אינסטינטיבית ורצונית, לבדידות, שגווניה מרובים כסמים–שכנגד שנועדו להילחם בה. אבל האמנות היא יותר מסם–נגד רב–פנים לבדידות. היא מציגה, כפי שאמרתי, את הצורות העמוקות של היחיד ושל התרבות; היא לוחמת באפתיה ובאנרכיה באמצעות כוחה ליצב ולעורר, היא לוחמת בקיפאון באמצעות כוחה ליצור, לפורר וליצור מחדש את הסדר בעולם האדם; והיא תובעת בשקט או בקול זעקה, תגובה מבני–אדם.״

(מתוך ספרו של בן–עמי שרפשטיין, טבעה האוניברסאלי של האמנות, עם עובד, 1989, תירגם מאנגלית: דן דאור)

*תודה מיוחדת לאמירה הס על הרשות לפרסם את שירה, ולאלי הירש על שהביא את השיר הנפלא הזה לידיעתי

 

 

 

 

 

 

23 מחשבות על “דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה

  1. דורית האליס של החצרות האחוריות של תל אביב. הדמיון של הילדה כמקום שאפשר לברוח ולצמוח ממנו בהקבלה לאמנות שהיא הכלי שלנו למרוד בשעמום. מה יפה תיאור הלבוש שלך והצבע האפור שנשמר מתוך החיפוש אחר הצבעים. הצילומים מרגשים ומנכיחים את הסתירות הם כמעט לעולם אינם ממוסגרים. החיפוש אחרי האינטואיטיביות כחלק מהשחרור מושך אותי לקסם דמותך כפי שהיא משתקפת בחצרות האחוריות. תודה!

    • דינה דינה
      אם היו אומרים לי שפעם אפגוש מישהי שתבין מה אני מתכוונת כל כך במדוייק, שתשמע את אוושת הרוח במחשבות שלי – לא הייתי מאמינה. זכיתי בע נ ק! תודה שאת שם, קוראת ומתבוננת ואת!

  2. תודה תודה על עוד פוסט מופלא, עשיר ומעורר. בין השאר. אחת המחשבות שעולות – כמה מרתק צד התפר במבט הייחודי שלך, שהרי הפכת את התפר עצמו לעיסוקך העיקרי ובו אין מופלאה ממך.

  3. הקסם של הטישטוש מתערבב בבהירות שבה את מבטאת את עצמך. מצאתי אותך בקלות בין המילים ללא הסתתרות או מיסתורין, וטוב שכך… הנפש הפיוטית והיפה שלך אינה צריכה להסתתר.

  4. באזני רוחי הקשבתי לרעשי מחשבותייך וסאון העיר. התחברתי לבדידות המטיילת בדרך בשעה שאת/אני מתסתובבים לבד בינות לחפצים, לצבעים ולמחשבות. הזדהתי כל כך בקלות. השעה מאוחרת או מוקדמת ואני שומע גם את נינה נוחרת קלות וממלמלת בחתולית את שיש לה להוסיף. אני אלך לישון ואולי אמשיך לטייל בין תמונותייך עוד מעט קט.

  5. Oh my dearest, dearest DDD. I feel breathess, fullness with admiration, trying to encompass… Your thoughts are so delicate and complex, and the pictures with the marvelous colors bursting in strange frames… I'm impatient to read with you, (I wish I could myself!!!) Maybe we can at least start tonight? GOOD DAY!!!       <secti

  6. דורית, קראתי שוב את הפוסט, את כל כך מרגשת אותי, הצילומים נפלאים, הטקסט ממש חודר ומגיע פנימה ומרתק, ואני מרגישה שאקרא בו שוב, יש בו מורכבות ואומץ, והמשפט הזה חזק! "המראה לא מעובד, לא מתוקן או מוחלק; ככה מחוספס, עקום, מטפטף, צומח מתוך סדק וקצת מעופף, שבור לב,"

  7. נפלאות הגודש:
    את מרבה לכתוב על חלודה, אפור הבית, עקבות של אנשים שהיו כאן. נדמה שאת שבה וחוזרת על הרעיון שהשאריות הן הצד המכוסה של החזית ומשום כך הן האמת שמתגלה כל פעם מחדש. את עושה את זה שוב ושוב, באופן שאת מציגה אותו כבלתי נשלט, כלא ניתן כלל להמנע ממנו – והעובדה שזה מקים אותך מהמיטה בשעות שאנשים בדרך כלל מעדיפים להשאר בתוכה. את נדחפת החוצה לתעד את היופי, שהוא בעיניך הוכחה נחרצת לאופטימיות, בתוך הסבך שאפילו אם הוא לא מוזנח, הרי הוא לא הוכן לתצוגה מהזוויות שאת מתבוננת בו.
    ולכן, משום שאת עושה את זה שוב ושוב, אני חושבת עתה, שבסופו של דבר את מעוניינת להציב את נפלאות הגודש. הגודש זה הדבר שאותו את רוצה לתפוש במילה, לתפוש בצילום, לתפוש אפילו בשיר של אמירה הס ששמחתי להיתקל בו, או בציטוט של אביך.

    • כמה מעניינת הקריאה שלך, נמה יקירת לבי.
      אני מראה לי את עצמי במראה לא צפויה. מרתק אותי במיוחד המשפט ״בתוך הסבך שאפילו אם הוא לא מוזנח, הרי הוא לא הוכן לתצוגה מהזוויות שאת מתבוננת בו.״ עוד אתן עליו את הדעת…
      וכן נכון, אני אוהבת גודש -בארוקיות לטינית של חצרות אחוריות. תודה, נהדר לי שאת כאן אתי

  8. נהדר ומרגש.
    לא, איני מתכוונת לתמונות, כי הן בסטנדרט הגבוה שהרגלת אותנו אליו: החדות והצבעוניות וההרמוניה למלל של העין מבעד לעדשה – ובפחות מזה איני מסתפקת גם בפוסטים הבאים (:
    אני מתייחסת למלל, ובראשונה לכותרת "דיוקן עצמי…- מבעד למראה". ותיקון קטן, כמו שאני קראתי: לא מבעד למראה במובן שאצל אליס (מארץ הפלאות), שהרי היא עברה דרך המראה לעולם אחר. אלא "לנוכח המראה".
    דורית יקירה, את מישירה מבט למה שנשקף אליך מהמראה. ולאור מה ששיתפת אותי במציאות מהעבר שלך והעכשווית שלך, הרי אני מַבְחינה במבטך המפוכח והצלול. מבט עושה חשבון-נפש, מבט ש"אינו עושה הנחות" לטוב ולרע, מבט משלים באהבה עם מה שהוא רואה. מבט בוגר ובשֵל. לא פשוט. לא מובן מאליו.
    תוצאות המבט שבהחלט אפשר להזדהות עימן.
    ועל כך תודה ֹשֶאַתְּ.

  9. נאווה יקרה,
    לשוב לכאן, לדיוקן העצמי האחורי שלי באור מילותיך זה מרגש מאוד בשבילי.
    השיחה איתך כאן, ובמקומות אחרים, היא מאותן שיחות יחידות סגולה שנותנות טעם ומזור, מחדדות את המחשבה ועוטפות בחום.
    לא מובן מאליו כלל. ותודה שנפגשנו ותודה שאת

  10. אני לא יודעת מדוע כל כך אני אוהבת את המגבות או החלוקים הלבנים על מתקן הייבוש, בלילה. למה דווקא את הצילום הזה אני מעוניינת לתלות על הקיר. הרי בסופו של דבר, למעשה, יש לי את אותו מתקן עצמו בבית, והוא אפילו ממש עכשיו בחוץ בחושך. אולי בגלל הקפלים של הבדים, אולי משום שזה מזכיר לי פסל שיש עם גלימות ובו בזמן יומיומי, חילוני, מקרי.
    ישר כוח

    • הבחירה הזאת בלי לדעת בדיוק למה, ה״אני אוהבת״ המנומק ב״אולי״ זה בדיוק מה שאנ ימחפשת וצוצאת לפעמים בחצרות האחוריות. תודה נעמה . וכן, גם אני. למה ראיתי בזה פיאטה? אולי בכלל מה שראית בו גם.
      המילים שלך באמת נותנות לי כוח.

  11. פינגבק: בלוז לחצרות האחוריות | בארץ החצרות האחוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s