דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה

60. שישים? שישים! לא ייאמן. איך הגעתי הנה?
זמן מתאים להתבונן בעצמי במבט מפוקח, אולי אפילו משועשע? לדייק – זו בעצם המטרה שאני שמה לעצמי.
בשלב ראשון התגובה שלי מתאימה לכותרות סיפורים של גנסין: בינתיים, בטרם, הצידה. לא קל להישיר מבט אל עצמי.

כמו ציירים שאני אוהבת אני רוצה להביט פנימה אל עצמי באומץ, בלי הנחות, כמו שאנחנו החברות קוראות לזה באור הפלורסנט (בניגוד לאור הסלחני של נרות למשל) לשרטט דיוקן עצמי שלי.

אני מתחילה לגשש אחרי קווי המתאר של דמותי באזור הנוחות שלי, במקום שאני מרגישה שהוא מולדת  – החצרות האחוריות. במקום להביט במראה אני משוטטת בחצרות התל אביביות, שם אני מוצאת את קמטי הנפש שלי: קמטי צחוק, גיל, צער וסתם קמטי בר.

אני יודעת בתוכי שהתמונות והמילים שלי מארץ החצרות האחוריות הם דיוקן עצמי. למה? אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, המילים לא מספקות. אני נזכרת בספרו של אבא שלי
״ Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion״.

Ineffability – היתה לי מילה חדשה כשהוא כתב את הספר. מילה נהדרת המכילה/מקפלת בתוכה את השלילה שלה. אחדות של ניגודים. חידה בתוך מילה.

( את שם הספר קשה לתרגם. אולי ״הבלתי ניתן לביטוי ״.  גם failure לא ממש קל. כי הכוונה כאן לאי-ספיקה, לא לכישלון. קוצר/אזלת ידן של המילים [הבעיה שאין למלים ידיים]? נרפותן? חולשתן?)

המוטו של ספרו הוא:

ובעברית : "מה שעושה אותי לעצמי הוא אותו חלק מהלא-נודע שקיים בי… הפערים הם נקודת המוצא שלי". פול ולרי, מסייה טסט

 נקודת ההתחלה היא הפערים – הנה מחשבה שמאפשרת לי לצעוד צעד אחד לעבר עצמי. אני ממשיכה לקרוא בהקדמה:

אנחנו הננו בעלי-החיים המשתמשים במילים והמרבים להתלונן שהמילים מכזיבות. כשאנחנו רוצים להביע משהו ואיננו מצליחים ליצור את הרושם המדויק, נאמר אולי: "אי אפשר לנסח זאת במילים". אנחנו רומזים שאילו יכולנו להשתמש היטב במילים או אילו היו המילים מדיום מהימן יותר, היינו מיטיבים להביע במדויק את חווייתנו והיינו נתפסים בעיני אחרים כפי שאנחנו יודעים שהננו. דומה שכולנו שותפים לאותו חלום, סמוי ככל שיהיה, על תקשורת מושלמת ועל קרבת נפש מושלמת, וכמה צר לנו כשאנחנו נותנים את דעתנו להחמצת החלום הזה.

אז אני פונה לתמונות, אולי משם יבוא עזרי. אני מתחילה מתצלומים שבהם נחשפים חלקים ממני, מגופי – רגל או לפעמים בגד, צל, השתקפות. לפעמים אפילו רואים את המצלמה או את פעולת הצילום. כמו משחק מקדים, אני מתחילה מהקצוות, מהחלקים שנחשפים בקלות. המקטעים האלה שלי נמצאים בלא מעט תמונות אם במתכוון ואם פולשים באקראי לפריים.

ומה בעצם אני רואה? כפות רגליים בנעליים או בסנדלים, קרוקס; תשומת הלב שלי מופנית לבהונות רק כדי לגלות שהרווח בין הבוהן השנייה לשלישית קצת מוגזם (מסימני הגיל?). כל צבעי הלק מעוררים בי איזו חיבה לעצמי. אני נחשפת כהשתקפות במראה, מוצאת את דמותי בשלולית, כל כולי צל חולף בחצרות האחוריות. בין מסמרים וקרשים לחלודה אני מוצאת קטעים ופיסות שלי, קצוות בינות לעשבים; יד עם מצלמה מצלה על העזובה – התיעוד נהיה חלק מהתמונה. אני שואלת את עצמי אם כל הקטעים הללו הם הימנעות מהתבוננות ישירה במראה? עצרתי כאן לחודש חודשיים, לא מצאתי את הדרך.

חזרתי לספר של אבא שלי בשלישית, למצוא את סיסמת הקסם שתאפשר לי לעבור.

ובתרגום עברי: כרבים אחרים לבי יוצא אל אותם אזורי סְפָר שבהם הידע מתפוגג והופך לבוּרוּת ולתעלומות אמיתיות ומדומיינות.

אני שבה להתבונן. מה אני למדה על עצמי בתמונות משטח ההפקר? שאני אוהבת לקים בכל מיני צבעים וקומפוזיציות אגביות? שביקרתי בחצרות קיץ וחורף, בשמש ובאפילה? שהצל שלי הולך לפני? ויותר מכך – שאני יכולה להתחבא בצל שלי – קווי המתאר שלו נוחים כמו שמיכת פוך,  מטשטשים את הפרטים, מחברים את המקטעים לגוש? מחייכת במבוכה לנוכח הזרת שלי המורמת (ללא טיפת מודעות עצמית) בזמן שאני מצלמת, כמו הייתי איזו ליידי במסיבת תה.

התמונות מעידות על דברים שמושכים את תשומת לבי: חתול שיחמוק עוד שנייה, שעון בלהות, מטאטא ובמרחק חצרות לא מעטות – יעה, פרחים אמיצים, ברזים שיבשו, שאריות.

הדגדוג הראשוני הזה, הקילוף, תחילתה של החשיפה מענג, משמח. הפרימה מפתה להיפתח עוד קצת, ומתיזה ניצוצות ורמזים על הסכנות והעינוגים שבהמשך. כפות רגליים וצללים, חלקת עור שכמהַה להתגלות ממחשוף, זה מרעיד בי את החשק להמשיך.

וכדי להחזיר לעצמי חלק מהאמון במילים אני חוזרת לקארבר – הוא שמלותיו אותתו לי את תחילתו של המסע הזה לחצרות האחריות שהתחיל באפלולית. (ואפשר לקרוא על כך בפוסט השני שלי). הנה קטע מדברים שנשא חודשים מעטים לפני מותו באוזני תלמידים ״הרהור על שורה מאת תרזה הקדושה״**:
״סנט תרזה, אותה אשה מדהימה שחיה לפני 373 שנים אמרה: ׳מלים מובילות למעשים… הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה, ומעוררות בה רוך.״
ומסיים את דבריו כך:
״זכרו גם אותה מלה כמעט חסרת שימוש, הנמצאת על סף היעלמותה ממילון המושגים הציבורי והפרטי: רוך. זה לא יכול להזיק. ואת המלה השניה: נשמה – תקראו לזה רוח, אם אתם רוצים, אם זה עוזר לכם להגדיר את הטריטוריה. גם את זה אל תשכחו. שימו לב לרוח של מילותיכם, של מעשיכם. זאת הכנה מספיקה. די לדבר.״
ואני מנסה לקחת מכאן את הרוך ואת האומץ ולהמשיך הלאה לפוסט הבא.

עד כאן אולי זה קצת קל מדי, חיצוני – זה בעצם עוד לא לגמרי מה שרציתי לומר. עדיין לא הגעתי לדיוקן העצמי המדוייק עד כדי נחמה ומרגוע. תם שלב האפולוגטיקה. הצעד הבא דורש leap of  faith – דילוג שיש בו נכונות להאמין במשהו שעדיין לא הוכח.
לחתור הלאה אל הפְנים. הלאה לחדד את המבט, ללטש, לשייף את המחשבה. להעז להסתכל באפילת הלב, לעבור מבעד למראה. לחדור.

סבא שלי, ישראל אפרת,  פותח לי בשירו דלת להיכנס וגם לצאת. משלח אותי הלאה

היי, כמו כמה וכמה מהסופרים שגדלתי עליהם – אני כותבת בהמשכים 🙂 בקרוב חלק ב.

 

* Ben-Ami Scharfstein, Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion, 1993, Suny Press

** ריימונד קארבר, שירים, ערך ותרגם :עוזי וייל, מודן, 1997

*** על זמן ועל חוץ, מתוך ספרו של סבא שלי, ישראל אפרת, אלול כלו חדש של שיר, מסדה * אגודת הסופרים, 1972, המוקדש לי.
שיר נוסף שלו שמתאים מאוד לדברי אילו הופיע בפוסט קודם שלי ״בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו״ וממנו בחרתי גם את הציטוט שנחרט על המצבה שלו.