דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה

60. שישים? שישים! לא ייאמן. איך הגעתי הנה?
זמן מתאים להתבונן בעצמי במבט מפוקח, אולי אפילו משועשע? לדייק – זו בעצם המטרה שאני שמה לעצמי.
בשלב ראשון התגובה שלי מתאימה לכותרות סיפורים של גנסין: בינתיים, בטרם, הצידה. לא קל להישיר מבט אל עצמי.

images%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%98 self-portrait-with-braid-1941-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%94כמו ציירים שאני אוהבת אני רוצה להביט פנימה אל עצמי באומץ, בלי הנחות, כמו שאנחנו החברות קוראות לזה באור הפלורסנט (בניגוד לאור הסלחני של נרות למשל) לשרטט דיוקן עצמי שלי.

אני מתחילה לגשש אחרי קווי המתאר של דמותי באזור הנוחות שלי, במקום שאני מרגישה שהוא מולדת  – החצרות האחוריות. במקום להביט במראה אני משוטטת בחצרות התל אביביות, שם אני מוצאת את קמטי הנפש שלי: קמטי צחוק, גיל, צער וסתם קמטי בר.

dscn8321l

dscn2901l

dscn5504lאני יודעת בתוכי שהתמונות והמילים שלי מארץ החצרות האחוריות הם דיוקן עצמי. למה? אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, המילים לא מספקות. אני נזכרת בספרו של אבא שלי
״ Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion״.

Ineffability – היתה לי מילה חדשה כשהוא כתב את הספר. מילה נהדרת המכילה/מקפלת בתוכה את השלילה שלה. אחדות של ניגודים. חידה בתוך מילה.

( את שם הספר קשה לתרגם. אולי ״הבלתי ניתן לביטוי ״.  גם failure לא ממש קל. כי הכוונה כאן לאי-ספיקה, לא לכישלון. קוצר/אזלת ידן של המילים [הבעיה שאין למלים ידיים]? נרפותן? חולשתן?)

המוטו של ספרו הוא:

screen-shot-2016-10-04-at-18-47-36-copyובעברית : "מה שעושה אותי לעצמי הוא אותו חלק מהלא-נודע שקיים בי… הפערים הם נקודת המוצא שלי". פול ולרי, מסייה טסט

 נקודת ההתחלה היא הפערים – הנה מחשבה שמאפשרת לי לצעוד צעד אחד לעבר עצמי. אני ממשיכה לקרוא בהקדמה:

screen-shot-2016-10-04-at-18-42-16-copyאנחנו הננו בעלי-החיים המשתמשים במילים והמרבים להתלונן שהמילים מכזיבות. כשאנחנו רוצים להביע משהו ואיננו מצליחים ליצור את הרושם המדויק, נאמר אולי: "אי אפשר לנסח זאת במילים". אנחנו רומזים שאילו יכולנו להשתמש היטב במילים או אילו היו המילים מדיום מהימן יותר, היינו מיטיבים להביע במדויק את חווייתנו והיינו נתפסים בעיני אחרים כפי שאנחנו יודעים שהננו. דומה שכולנו שותפים לאותו חלום, סמוי ככל שיהיה, על תקשורת מושלמת ועל קרבת נפש מושלמת, וכמה צר לנו כשאנחנו נותנים את דעתנו להחמצת החלום הזה.

dscn0592l

dscn9575l

dscn2050lאז אני פונה לתמונות, אולי משם יבוא עזרי. אני מתחילה מתצלומים שבהם נחשפים חלקים ממני, מגופי – רגל או לפעמים בגד, צל, השתקפות. לפעמים אפילו רואים את המצלמה או את פעולת הצילום. כמו משחק מקדים, אני מתחילה מהקצוות, מהחלקים שנחשפים בקלות. המקטעים האלה שלי נמצאים בלא מעט תמונות אם במתכוון ואם פולשים באקראי לפריים.

dscn5311ldscn0849ldscn5716lומה בעצם אני רואה? כפות רגליים בנעליים או בסנדלים, קרוקס; תשומת הלב שלי מופנית לבהונות רק כדי לגלות שהרווח בין הבוהן השנייה לשלישית קצת מוגזם (מסימני הגיל?). כל צבעי הלק מעוררים בי איזו חיבה לעצמי. אני נחשפת כהשתקפות במראה, מוצאת את דמותי בשלולית, כל כולי צל חולף בחצרות האחוריות. בין מסמרים וקרשים לחלודה אני מוצאת קטעים ופיסות שלי, קצוות בינות לעשבים; יד עם מצלמה מצלה על העזובה – התיעוד נהיה חלק מהתמונה. אני שואלת את עצמי אם כל הקטעים הללו הם הימנעות מהתבוננות ישירה במראה? עצרתי כאן לחודש חודשיים, לא מצאתי את הדרך.

dscn3059l dscn3672lחזרתי לספר של אבא שלי בשלישית, למצוא את סיסמת הקסם שתאפשר לי לעבור.

screen-shot-2016-10-04-at-18-48-15-copyובתרגום עברי: כרבים אחרים לבי יוצא אל אותם אזורי סְפָר שבהם הידע מתפוגג והופך לבוּרוּת ולתעלומות אמיתיות ומדומיינות.

אני שבה להתבונן. מה אני למדה על עצמי בתמונות משטח ההפקר? שאני אוהבת לקים בכל מיני צבעים וקומפוזיציות אגביות? שביקרתי בחצרות קיץ וחורף, בשמש ובאפילה? שהצל שלי הולך לפני? ויותר מכך – שאני יכולה להתחבא בצל שלי – קווי המתאר שלו נוחים כמו שמיכת פוך,  מטשטשים את הפרטים, מחברים את המקטעים לגוש? מחייכת במבוכה לנוכח הזרת שלי המורמת (ללא טיפת מודעות עצמית) בזמן שאני מצלמת, כמו הייתי איזו ליידי במסיבת תה.

התמונות מעידות על דברים שמושכים את תשומת לבי: חתול שיחמוק עוד שנייה, שעון בלהות, מטאטא ובמרחק חצרות לא מעטות – יעה, פרחים אמיצים, ברזים שיבשו, שאריות.

dscn5140ldscn0923l

dscn4542l

dscn9281הדגדוג הראשוני הזה, הקילוף, תחילתה של החשיפה מענג, משמח. הפרימה מפתה להיפתח עוד קצת, ומתיזה ניצוצות ורמזים על הסכנות והעינוגים שבהמשך. כפות רגליים וצללים, חלקת עור שכמהַה להתגלות ממחשוף, זה מרעיד בי את החשק להמשיך.

dscn9727ldscn0629lוכדי להחזיר לעצמי חלק מהאמון במילים אני חוזרת לקארבר – הוא שמלותיו אותתו לי את תחילתו של המסע הזה לחצרות האחריות שהתחיל באפלולית. (ואפשר לקרוא על כך בפוסט השני שלי). הנה קטע מדברים שנשא חודשים מעטים לפני מותו באוזני תלמידים ״הרהור על שורה מאת תרזה הקדושה״**:
״סנט תרזה, אותה אשה מדהימה שחיה לפני 373 שנים אמרה: ׳מלים מובילות למעשים… הן נוגעות בנשמה, עושות אותה מוכנה, ומעוררות בה רוך.״
ומסיים את דבריו כך:
״זכרו גם אותה מלה כמעט חסרת שימוש, הנמצאת על סף היעלמותה ממילון המושגים הציבורי והפרטי: רוך. זה לא יכול להזיק. ואת המלה השניה: נשמה – תקראו לזה רוח, אם אתם רוצים, אם זה עוזר לכם להגדיר את הטריטוריה. גם את זה אל תשכחו. שימו לב לרוח של מילותיכם, של מעשיכם. זאת הכנה מספיקה. די לדבר.״
ואני מנסה לקחת מכאן את הרוך ואת האומץ ולהמשיך הלאה לפוסט הבא.

עד כאן אולי זה קצת קל מדי, חיצוני – זה בעצם עוד לא לגמרי מה שרציתי לומר. עדיין לא הגעתי לדיוקן העצמי המדוייק עד כדי נחמה ומרגוע. תם שלב האפולוגטיקה. הצעד הבא דורש leap of  faith – דילוג שיש בו נכונות להאמין במשהו שעדיין לא הוכח.
לחתור הלאה אל הפְנים. הלאה לחדד את המבט, ללטש, לשייף את המחשבה. להעז להסתכל באפילת הלב, לעבור מבעד למראה. לחדור.

dscn3051l
סבא שלי, ישראל אפרת,  פותח לי בשירו דלת להיכנס וגם לצאת. משלח אותי הלאה

%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%a4%d7%aa%d7%97-%d7%95%d7%a6%d7%90היי, כמו כמה וכמה מהסופרים שגדלתי עליהם – אני כותבת בהמשכים 🙂 בקרוב חלק ב.

 

* Ben-Ami Scharfstein, Ineffability: The Failure of Words in Philosophy and Religion, 1993, Suny Press

** ריימונד קארבר, שירים, ערך ותרגם :עוזי וייל, מודן, 1997

*** על זמן ועל חוץ, מתוך ספרו של סבא שלי, ישראל אפרת, אלול כלו חדש של שיר, מסדה * אגודת הסופרים, 1972, המוקדש לי.
שיר נוסף שלו שמתאים מאוד לדברי אילו הופיע בפוסט קודם שלי ״בין צייטלין למאנה / תקוות הסתיו״ וממנו בחרתי גם את הציטוט שנחרט על המצבה שלו.

 

dscn5451l

18 מחשבות על “דיוקן עצמי. חלק א – בארץ המראה

  1. ואפילו לא טיפה בלויה, שישים או לא שישים, צחה וקורנת, שופעת רעיונות ויצירתיות לא מביישת את השושלת המפוארת שאת נצר שלה. בתור מי שמכירה אותך מקרוב. חיבוק גדול.

    • כל כך משמח, חמוטל, שמבטך הטוב היה כאן לפגוש אותי ראשונה, רגע לפני שנבהלתי מהשיגור. שאני יכולה לאחוז במילים מחממות הלב האלה שלך כדי לא לסגת. חיבוק אמיץ וחם לחברתי הנהדרת.

    • הבמט שלך אלי, ללי יקרה ביותר, אנושי ורך ומרפא ומחזק ומשמח. והאור – בחלק מהצילומים הוא באמת של חמש בבוקר ובשאר – קצת פחות חמש בבוקר. אם עומדים עם הסמן על התמונה (במחשב, לא בנייד, מתגלים הפרטים)
      את יודעת, חשבתי על ״שירת העשבים״ של אמא שלך, כשמצאתי את השורה של סבא שלי ״אלוהים משוחח עם חוטי הדשאים על תיקון עולם״. שניהם מן הסתם ניזונים מאותו המקור, ואנחנו שזורות באתה הצמה.

    • המפגש איתך כאן ובכלל, המחסנאית, מרגש אותי מאוד. עכשיו אני שמה לב שתמונת הפרופיל שלך היא הצל. אני מרגישה איזו קרבה תמונתית, מילולית ובכלל. תודה

  2. הי דורית,
    יום הולדת שמח! ועוד הרבה שנים טובות עם פוסטים!!!
    והשימחה אכן ניכרת בציבעוניות ובחיוניות ובחיים המתעוררים במצלמתך, גם בחפצים ובנופים שלכאורה עברו ובטלו כבר מהעולם.
    בפרקי אבות מצינו ש"בן שישים לזקנה". ומהי אותה זיקנה? – "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קדושין לב, ע"ב). האדם נעשה יותר חכם. והמהר"ל אומר: בגיל זה מקבל האדם "שכל הנאצל" … ואז הוא קולט את העניינים המופשטים ביותר. ומסכם את שנות הביניים של האדם: מגיל ארבעים עד גיל שישים, מטפס השכל בשלש מדרגות: שלמות, עומק, הפשטה.
    ואת הישלמת את כל שלוש המדרגות, כשההוכחה החיה והנאמנה לכך הם הפוסטים הרגישים – בכל מובן – שלך.
    שנה טובה ומבורכת, בבריאות ובאריכות ימים, לך ולכל יקירייך.

    • כמה טוב שאת כאן אתי נאוה!
      איזו ברכה נפלאה לזכות ב״שכל נאצל״ ולטפס בחכמה, בשלמות, בעומק בוהפשטה.
      הדברים הללו יהיו לי מגדלור והשראה.
      שנה מבורכת ביופי ובשמחה, בבריאות ובהבנה ותודה לך חברה יקרה

  3. זו רשימת "הגיל" הכי על גילאית שיש… מחכה בציפייה דרוכה לחלק ב' עם עוד חדירה אישית אוניברסלית מבעד למטפחת המילים והמראות והחצרות האחוריות שיהפכו לקדמיות לכולנו

    • זכיתי שאת אתי , קוראת ומתבוננת בחצרות האחוריות של העיר ושלי, בתוכי. תודה ענת יקרה, את מחזקת את רוחי ועושה לי חשק להמשיך, הלאה מבעד למטפחת.
      מצאתי פעם גרפיטי שאהבתי ״ גיל הוא סוג של יוגורט״ 🙂
      להתראות

  4. דורית יקרה , שולחת לך חיוך עם נעל עם צל עם שביל. הקצוות שאת עוסקת בהם האקראיות איזה דיוקן עשיר . כולי סקרנות לעקוב אחר מבטך המתחדד שמביט לעבר "אפלת הלב " "מבעד למראה" לעבר החצר האחורית של עצמך? תודה!

  5. דינה 🙂 חיוך גדול נשלח לשביל שלך.
    לא חשבתי על שביל החיפוש אחרי החצר האחורית של עצמי – תודה – זה נפלא! הנה את מבינה אותי למרות הכל. זכיתי ותודה

  6. הי דורית, מתנצלת שרק עכשיו, הייתי עסוקה. זה מאוד יפה: הניסיון שכולל ספרות, פילוסופיה, צילום – להתבונן בעצמך. החרדה שישנה בהליכה הזאת. הגיל, כתירוץ. אבל גם כהזמנה להרפתקה… הצילום הפותח מאוד יפה! מאוד מאוד. הזכיר לי את עליסה, משום מה. העולם שכבר לא נראה כמו תמיד, שהכל בו הופך לחידה? החיפוש אחרי הדבר הכי וודאי בשבילנו: הדמות שלנו. מצחיק לדבר על ‘אזור נוחות’. את אומרת, אחפש איפה שכיף לי לחפש! איפה שאני מרגישה בבית. ואיפה זה? מאחור! אהבתי את החיפוש התאורטי: צריך את ‘הפערים’ ואת ‘הלא נודע’ כדי לעשות את הצעד הראשון… הבסיס האינטלקטואלי אומר שצריך לא-לדעת, בשביל להתחיל לראות משהו בכלל. ובמציאות? זאת קצה הרגל, האיפור שלה בולט ולא מתבייש. נוכחות של אשה יש כאן! עם כל מה שזה מכיל. וצחקתי להגדרה היפה, שגם הזדהיתי איתה, “שאני יכולה להתחבא בצל שלי, קווי המתאר שלו נוחים כמו שמיכת פוך”. איזה יופי של משפט, אמירה. הגעת לאזור סכנה! סקרנית לצעדים הבאים שלך… רונית

    • הי רונית,
      כל הצטרפות אלי לשיטוט הרגלי, החזותי, האסוציאסטיבי (נאמר את האמת מעט איזוטרי) בחצרות האחוריות נראית לי כמו נס קטן. אני נפעמת ואסירת תודה. וההצטרפות שלך היא עונג גדול – את מבינה לרוחי וללבי ועוד יותר מזה אפילו מאירה לי בתשומת לב של אמנית פינות שחמקו מתשומת לבי. אני מתרגשת.
      וגם אני סקרנית להמשך. עדיין לא ברור לי לאן תיקח אותי הדרך, אבל תגובה שכזו מזריקה לי מרץ ואומץ להמשיך – להגיע לאזור הסכנה בחיוך.
      תודה. להתראות בקרוב

  7. פינגבק: דיוקן עצמי. חלק ב – מבעד למראה | בארץ החצרות האחוריות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s