איך כותבים חניה בהונגרית?

מוסיקה!

אנחנו תיירים בבודפשט. אוגוסט. ביום הראשון פוגש אותנו גשם קיצי – אושר! אנחנו פותחים מטריה והולכים לאתר הקרוב ביותר למלון, לבית הכנסת ברחוב דוהאני. יושבים בפנים להתייבש ולהיות תיירים. המקום מפואר, כנסייתי משהו במראהו. אני מתבוננת בפרטים: בזהב, בויטראז׳ים, בפיתוחי העץ המשובח, במגיני הדויד המשולבים בעיטורים מכל הסוגים וחושבת על האנשים שישבו כאן, על ספסלי העץ, שמותיהם כתובים באותיות עבריות על המושב. נינוחה על מושב העץ האיכותי המגולף להפליא, אני לא יכולה להימנע מלחשוב על שבריריות הקיום, על הקרח הדק מאוד, על הפסע שמפריד…

יצר הצילום שלי לא התגלה עד שראינו את החצר האחורית של בית הכנסת, רטובה מגשם.

DSCN2558L

האות העברית היא מאהבותי הגדולות והנה אני נפגשת עם אהבתי הרחק מביתי. הידיעה שכל מי שקיבל חינוך יהודי בכל מקום בעולם, כאן באירופה, בבגדאד, בארגנטינה או בניו יורק, לפני חמישים או חמש מאות ואפילו אלף שנה ועכשיו אני יכולים לקרוא אותם דברים גורמת לי לתחושה שקשה להגדיר: התפעמות, התרגשות, התפעלות, שייכות. על כל פנים רגש שמאיץ את הדופק.

אני עומדת בפתח, מתבוננת ומקשיבה לגשם הרך היורד על הכתובות ונזכרת בספרו של אמרה קרסט ללא גורל. כשחזרתי עיינתי בו שוב למצוא ציטוט מתאים. הקטעים המסומנים הלכו והתרבו. קשה לבחור: שיחה עם הכרטיסן ברכבת שחזרה מבוכנוואלד, תיאור של בודפשט כשהוא שב אליה, וכאן הרגע הזה בו הוא מגיע

ללא גורל ביתL

ואחרי הכל, הקטע שאני הכי רוצה להביא הנה הוא סופו של הספר. הגוף שלי מגיב כל פעם כשאני קוראת בו.

ללא גורל סוףL

ממשיכים. בודפשט יפהפיה. כמה קל להיות תיירת – להתבונן מבחוץ, ללא עוגן, ללא מחוייבות. אני מוצאת את עצמי מחפשת אחיזה, נמשכת לנקודת המבט המוכרת לי מהחצרות האחוריות של תל אביב – ציץ אמיץ שצומח מתוך אבן בחצר כנסיה, מדרגות המילוט של המלון. מהו הדבר שגורם לי להרגיש שייכת? מהו הדבר שמחייה אותי בחצרות האחוריות? חמקמק ועם זאת ברור לי לחלוטין. אולי אכתוב על זה בבלוג הזה שוב, על צד התפר, על הדברים שאנחנו עוזבים לא מטופלים והם מסרבים להיעלם, על קמטים של המציאות, חלודת הזמן –  לכתוב ולצלם כדי להבין, להרגיש בתוך התמונה.

חצר אחרית, מדרגות מילוט מלון סוהו בודפשט

ואז ביום האחרון לחופשה זה קרה. בדרך חזרה למלון, רגע לפני שאורזים, ברחוב דוהאני, כמו עליסה עברתי במנהרה (מרומזרת) והגעתי לארץ הפלאות שלי – חצר אחורית של ממש!

DSCN2671 L

 

DSCN2667 L

כאיילה שינסתי את ברכי הדוויות ושוטטתי במרחבים של היקום הזה להתבונן, לתעד, להפנים, לראות את עצמי. אמנם המרחב גדול יותר, אבל המרכיבים מוכרים: צמחי מעזבה, נשכחות ושאריות, פליטי אש, בדלים, גרפיטי, חמרי ניקוי, מכוניות חונות וקירות מתקלפים ובלויים. אהה… ארץ מולדת. כמעט, אף לא חתול אחד. הרמתי מבט ליונים שחנו על קיר הגרפיטי והסתבר לי שמהחצר האחוריות הזאת רואים  את בית הכנסת. כמו שאני אוהבת הדברים נגלים בספירלה. הקצוות נפגשים, תחילת הטיול וסופו משוחחים ביניהם כאן, בשמש הבוטחת והחמה במגרש החניה.

DSCN2643 L

 

DSCN2623 L+

 

DSCN2626 L

מגרש החניה מאחורי בית הכנסת בודפשט. רחוב דוהאני. יונים. 1 באוגוט 2016

DSCN265 L

שמעתי קול צחוק. הלכתי בעקבותיו וראיתי ליד הארובה הגבוהה שתי נשים מעשנות, משחחות במרפסת. הצילום לא יצא מספיק ברור (הגדלתי לנו קטע לנסות להבחין יותר בפרטים. אולי בעצם הפענוח לא משנה, העיקר הוא הגירוי) אבל נימת השיחה שלא הבנתי אף מילה ממנה היתה מוכרת לי. חברות. כמו השיחה שלי עם החברות שלי שנמשכת על פני כל החיים, החברות שלי שהן הזיכרון שלי, הנרטיב של חיי. וחשבתי על עוד חברה, דוברבקה אנחנו קוראות לה באינטימיות ומקוות להיפגש לקפה מתישהו.

DSCN2648 L

דוברבקה אוגרשיץ׳ שספרה מוזיאון הכניעה ללא תנאי מלווה אותי מאז שראה אור. תחילתו תכולת קיבה של פיל הים רולנד, שהיא כעין חצר אחורית ועל מרכיביה היא כותבת: ״כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה […] הקורא מוזמן לקרוא את הספר (ואני אומרת את הבלוג) באופן דומה. ואם לא ימצא בין הפרקים זיקה והקשרי משמעות חזקים, הוא מוזמן לגלות אורך רוח ובהדרגה יתהוו הקשרים מעצמם.״ והיא כותבת גם על חברות. שוב ושוב אני מדפדפת בספר כדי לבחור קטע אחד (שהרי הצמצום הוא יפה בעיני) שינקז לתוכו את כל מה שאני רוצה לומר, שיבהיר איך כל התמונות הללו מתחברות אצלי בראש.  אני מתקשה ובגלל זה זוכה לקריאה נוספת במבחר קטעים נפלאים על חברות: הן היו נערות של אוניברסיטה: דינקה, אלמה, סוטי, גרטה ודוברבקה. תיאור המפגשים שלהן מחמם את הלב: ״חגגנו כמו בתוך סאונה, התחממנו באדים שהעלינו אנו עצמנו״. משהו בשיחת הנשים במרפסת מתאים לי לתיאור בספר: הן היו חברות לאורך שנים רבות. את גיל המעבר, היא כותבת, חוו כמאבק כולל נגד אי–הסדר שבחיי היוםיום, שהלך והתפשט חרף כל מאמציהן לרסנו. ״הימים נהיו פתאום קצרים יותר, או משהו״ היא כותבת ואני מהנהנת וחושבת על חברותי הטובות, אחיותי לחיים, ששילחו אותי למסע הקטן הזה.

בסופו של דבר הצלחתי לבחור:

חברות מוזיאון הכניעהL.jpg

בדרכי החוצה, חזרה למלון לארוז, הבטתי אחורה, לעבר העזובה של החצר, למעלה אל הבית המפוחם שחלונותיו נשארו פעורים –  הנה, תשוקה לחצר הונגרית, חוט מחשבה חדש – בכל זאת כמה סנטימטרים מעל פני האדמה. הצלחנו חברות, תודה.

DSCN2663L

וגם תשובה לשאלה הפותחת – ככה כותבים חניה בהונגרית.

DSCN2673L

יש גם הערת שוליים הנוגעת לחשיבות של מעשה הצילום. צילמתי את השלט רק כציון מקום, הוא יועד להיות תיעוד יבש ואז גיליתי  אותן – אותיות עבריות. מצאתי הניח או חניה.

אקורד הסיום מוקדש ליואב, שמחכה לא פעם בסבלנות בין עשבי החצרות האחוריות. הוא מעדיף את המחולות ההונגריים על הוואלס לדנובה.

תודה ליקירותי שיזמו ואיפשרו את המסע הזה: אפרתי, דבורה, ללי, נעמה וברוריה.

 

 

 

 

 

 

14 מחשבות על “איך כותבים חניה בהונגרית?

  1. הי דורית, קראתי, הבלוג מאוד יפה! קיוויתי שיתארך עוד… כאילו לקחת אותי, קצת, לחוצלארץ, בגניבה, וכבר אני (שוב) איתך בחצרות אחוריות! משהו בכתיבה שלך נשמע כאילו שני הוריך הונגריים… ואת חוזרת לשם בפעם הראשונה, מתגעגעת, לא יודעת בדיוק למה. הכל רוטט מזכרונות, מכאב ששט ומפרכס באוויר. אהבתי את זה. את אימרה קרטש קראתי בזמנו, מאוד אהבתי. אי אפשר לעמוד בתיאורים האלה, של אנשים שחוזרים הביתה, והבתים כבר לא שלהם. כאילו זה נשאר אימת החיים שלנו עד היום (וזה שעשינו ככה להרבה בתי ערבים לא משנה). טרואמה. ובתוך הכאב, את מנסה להכנס כל הזמן. לא ברור למה, וגם למה. מאוד יפה הצילום של ה’כניסה’ המרושתת פנימה. מזמינה, וגם מפחידה. אבל לא מפספסים הזדמנויות! ומה את מגלה? את מתיקות החיים, שכולנו מכירות, שיחת שתי חברות… לקחת, להגדיל, לחבק. יש חום בכל מקום! יש חברות, יש מילים, יש נחמה. תודה על הטיול! רונית

  2. רונית! איזו תגובה מרגשת. את מבינה את כל מה שתכוונתי ואף מעבר לכך – מה יש בחצר האחורית של מה שהתכוונתי ואפילו לא ידעתי בעצמי.
    תודה על הקריאה הטובה, הנבונה, הנדיבה והחכמה.
    נ.ב. אין לי הונגרים במשפחה עד כמה שאני יודעת, אלא שזה מה שספרות ואמנות במיטבם יכולים לעשות – לאפשר לנו ולו לרגע להרגיש איך שמישהו אחר מרגיש.

  3. דורית חברת חיי, תודה על בלוג נפלא ומעשיר, על האמת העמוקה ביותר, זו שבחצרות האחוריות, ורק עין רגישה וחדה כשלך יכולה לגלותה. והרי זה מחזיר את המחשבה המשייטת לדברי נעמה שלנו על במבי שלג ואולי גם לרבקה שהלכה מחייך פתאום. נשים של אמת צרופה ועמוקה.

    • ללי, חברת חיי, תודה על הכל- על התמיכה האינסופית, האהבה, ההבנה, המבט הרך והחכם שאני זוכה לו, בימי צחוק ובשעות בכי, בצחוקים אדירים ובקיטורים מרירים. ועל זה שהזכרת כאן את במבי ורבקה. בדיוק כמו שהייתי רוצה. תודה

  4. כל כך דורית, האהבה לספרים, לאמנות, לחיים ולחיבור ביניהם, העין החדה שרואה כל בדל סיגרייה שהושלכה לדלי מלא במים משומשים, כל החצרות האחריות שאת מטפלת בהן בחום ובחמלה. מכלול שהוא בודפסט של תפיסת העולם שלך והתנהלותך בו. אוהבתותך חברה יקרה לי, עשירה ומעשירת נפש חמוטל.

  5. הנה אספתי בחצר האחורית שלך בפסט של בודה אוסף של משפטים שהרעידו לי את הלב " על הפסע שמפריד…." "לכתוב ולצלם כדי להבין, להרגיש בתוך התמונה" " כמו שאני אוהבת הדברים נגלים בספירלה. הקצוות נפגשים, תחילת הטיול וסופו משוחחים ביניהם כאן, בשמש הבוטחת והחמה במגרש החניה" " החברות שלי שהן הזיכרון שלי, הנרטיב של חיי." וגם את אקורד הסיום כמובן. אני מאוהבת בנעימת הכתיבה שלך שמגלגלת אותי ממקום למקום על פני האדמה וגם עשרה סנטימטרים מעליה ותמיד נמצאת חוזרת אליה בפרטים.

    • איזה זר יפה שזרת 🙂 אני כל כך שמחה בקריאה שלך, שהיא מראה מיטיבה למה שאני שולחת לעולם ברעד. חברוּת של ממש, כזו שמרימה אותי כמה סנטימטרים מעל הקרקע. תודה דינה

  6. דורית היקרה,
    לפני 16 שנה חרשנו ביתי הצעירה ואנוכי את בודפשט. בתי כנסת הולכים לבקר בשבת, שאם הם פעילים הרי כל הדרם מתגלה אז. ביהכ"נ בדוהני אכן מזכיר כנסייה לא רק בהדרו אלא בטקסים המתקיימים בו. לפני פתיחת ארון-הקודש המרהיב ביופיו, שמענו את צלילי העוגב (בשבת!) ובמרפסת מעליו התרוממה מקהלה דמויַת גוספל. כשהארון נפתח אורות זיקוקין נדלקו. מרשים! אבל דיסנילנד מעורב בטקס כניסיתי, ועוד בשבת, היה קצת יותר מידי בשבילנו… יצאנו ועשינו סיבוב בחצר האחורית שלו – נקייה ומאורגנת כך שלא נזקקנו לעדשת מצלמתך לתרגם לנו את היופי והמיוחד שבה: שני עצי מתכת בדמות ערבה בוכייה. האחד עליו שמוטים והוא הופך למנורת שבעת קנים. השני – על העלים כתובים שמות ניספים – קהילות ואנשים.
    מיהרנו לבית הכנסת האורתודוכסי הסמוך, יפה בעיטוריו אך יותר צנוע בממדיו ובריהוטו. שם לפחות שמענו תפילה מסורתית…
    ועכשיו העיקר, דרך הקיצור בין שני בתי הכנסת עוברת בחצר אחורית, שנדמתה לי כמו זו שבתמונותיך. כנראה עדיין לא עזובה ממש אבל בולטת בקירות הגבוהים הסוגרים אותה ועלינו, בבטון החשוף של רצפתה, בעליבותה, וב… שפע החתולים שהיו בה – מגור ועד זקן, בשלל צבעים חתוליים. וכולם יושבים בשקט גמור ומחכים. בדרכנו חזרה הבנו מדוע: בחצר פעל בית-תמחויי ליהודים, שלאחר תפילת בוקר בשבת חילק אוכל כשר, ואוכליו-יושביו חלקו את סעודתם הלא-מי-יודע-מה-עשירה עם ה… חתולים. היה מחזה נוגע ללב.
    לקחת אותי למסע בזמן. וכרגיל עימך – היה מעניין.

    ועכשיו לוידוי קטן. הפוסט הקודם שלך עסק ב"חג פועלי הניקיון ונהגי המוניות" – הבוקר שאחרי ליל חגיגות יום העצמאות, זה שנים מעלה בי עצב רב. קשה לי לראות את ה"חגיגות" והצבעים כשאני יודעת שיש מי שצריך להשכים קום למחרת בבוקר ולנקות את הרחובות מכל ההילולות המאולצות – שלעיתים אין בהן כל שמץ של חגיגיות או שמחה, אלא התפרעות, לעיתים התבהמות והתלכלכות לשמן. לנקות את המזון שנזרק, ומי יודע אם המנקה בכלל ידו משגת לאכול מזון ממין זה הנזרק. היכן הימים שרק רקדנו ברחובות, שעשינו מדורות בשדות וישבנו סביבן לשיר עד אור הבוקר. שהאוכל לא היה פיצות והמבורגרים ויכוצא באלה, אלא תפוחי-אדמה ובצלים מושחרים באש המדורה – ובכל זאת הרגשנו שימחה מכל הלב?! לכן לא הגבתי אז. אבל כשקראתי והתבוננתי מספר פעמים את/בפוסט שלך, האופטימיות שלך ועדשת המצלמה הרגישה שלך, קצת פוגגו ממני את העצב. דרכך המיוחדת לראות בכל דבר שנראה עלוב את היופי שבו, מעמעמת לי את הצבע הכהה של עדשתי.

    שפע ברכות יחולו על ראשך ועינייך, ובכלל!

  7. נאווה – איזו שמחה – שלחתי בלוג לעולם וקיבלתי לא רק תגובה מרתקת אלא גם סיפורים – הדבר הכי חביב עלי 🙂
    ועוד סיפורים שכמו במחרוזת נקשרים לדברים שראיתי וחוויתי – מתנה לשבת.
    מעניין שאני לא מצאתי בחצר האחורית של בית הכנסת ברחוב דוהאני אף חתול (ואף ציינתי זת בגעגוע מסויים) – כנראה שכולם נקבצו ובאו לסיפור שלך – מחכים לארוחה הכשרה.
    ואשר ל״ווידוי״ הכחול לבן שלך – גם אותי הבוקר שאחרי העציב ואף הפתיע קצת. בדרך כלל בשעות האלה בחג אני ספונה בביתי. אלא שאני מנסה בבלוג שלי (ולפעמים אפילו בחיים) לצאת ולראות, להביט נכוחה וביושר וכך ללמוד. בשבילי עצם ההתבוננות היא סוג של שמחה, בעצם אם אדייק לצריך לקרוא לזה סיפוק, כי אני מרגישה שרק ככה אני יכולה לנסות להבין את הסביבה שלי ואת עצמי. והניסיון הזה להביט במראה במבט חודר – הוא גם מורשת וגם צו פנימי. ואם זכיתי שיביטו יחד אתי – בורכתי.
    שפע תודו וברכות על מילותיך ומבטך . שבת שלום נאווה יקרה

  8. בחיים שלי לא קראתי "דוח תיירותי" כה מפעים והכול הודות לרוח מילותייך, דורית. אגב דווקא שמחתי בהתחלה שאולי תוותרי – לעצמך – על חיפוש חצרות עם ג'אנק… לרגעים התבשמתי באשליה שרק בחצרותינו האחוריות נדרשת עין כשלך לראות יופי…. והאופן שבו את שוזרת בין ספרות מופת לתצלום מופת למילות מופת משלך הוא הוא היצירה!

    • ענת יקרה, איזו שמחה לפגוש אותך כאן! דרך אגב, גגם אני חשבתי לעצמי שאוותר על נוף החצרות האחוריות בחופשה, ואתמקד בחזיתות היפהפיות, אבל הנה, זה חזק ממני, או בעצם אולי זה פשוט אני. שמחה ותודה על הקריאה הנדיבה, שהיא מפיחה חיים במילים ובתמונות
      .
      חיבוק הונגרי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s