חג פועלי הניקיון ונהגי המוניות

5:15 (אור ראשון כחול )
קמתי. צילמתי את הדגלים המתנופפים בחזית הבית. יפה להם הרוח.

רידינג
זכרתי שעל מערכת היחסים שלי עם הדגל כבר כתבתי  בפוסט ״כחול ולבן״. הצצתי ובדקתי גם בתיקיה שפתחתי באותו הזמן –  מאז יום העצמאות 2013 נוספו לא מעט תמונות של דגלי המדינה, תושבי החצרות האחוריות בכל מיני פוזות –  224 תמונות ליתר דיוק – לפני אלו שאוסיף היום. הם הצליחו להתחבב עלי, אבל לא אכתוב עליהם שוב.
המסע הזה התחיל בערב קודם כשהצמדתי צמר גפן טבול בהרבה וודקה לשן הכואבת שלי. מרוב שכאב לי ישבתי בסלון ובהיתי בטלויזיה – הדגלנים צעדו זקופים ויצרו תצורת מנורה בטקס הדלקת המשואות. המנורה היתה טיפונת עקומה, ״טוב, זה משלנו״ אמרתי לעצמי בחיוך עקום גם הוא – חצי פה נפוח. הטקס הרשמי, הראווה המכובדת והכה חגיגית – ה״קָדימנית״ כמו שאני קוראת לזה ביני לביני – לא מדברים בשפה שלי. נזכרתי בשיחה עם חברתי נעמה אחרי שהראתה לי סרטון שבו מאסטר יפני, המורה סוזוקי, מתאמן ביריה בקשת*. ההגדרות של נעמה התאימו לי לכאן, עזרו לי להבין את ההרגשה המעורפלת שלי (יש יתרון גדול בשיחה עם חברות): ״הבנתי שטקס הוא ביצוע בגוף או בחלל או בקול של תשתית הערכים של תרבות. זו אחת הסיבות בגללן טקסים הם אולי הראשונים להראות מגוחכים או ריקים מתוכן. אם חוזרים עליהם כשהחברה מתפרקת או מתרחקת מערכיה, הטקס נעשה מיד לצורה מנוונת.״
כשצפיתי בטקס ראיתי חזית, אולי אפילו קליפה; ובכל זאת, או אולי בגלל זה אמרתי לעצמי ״גם אני רוצה לחגוג!״  אצא השכם בבוקר למצוא את מקומי בחגיגות – אל החצרות האחוריות, אל עירי כשהיום מתחיל טרי. כן. אתחיל בנקודת ההתחלה, בבית דיזנגוף, שדרות רוטשילד 16, שם לפני 68 שנים הוכרזה המדינה. בוקר חדש במקום בו המדינה היתה חדשה.
יצאתי.

דיוקן עצמיחשבתי שיהיו יותר אנשים מאשר בשבת או חג בשעה הזו, השעה שבה התעצב הרומן שלי עם החצרות האחוריות. בדיזינגוף, בצמתים אכן היו צעירים לא מעטים, שוליים פרומים של החגיגות.
הסבתי את המבט מהרחוב לבניין שאותו באתי לפקוד. מן הסתם אי אפשר היה להיכנס לחצרו האחורית. מכיוון שלא מצאתי מה לצלם בבית העצמאות, הקפתי אותו ושוטטתי בחצרות האחוריות סביבו, צחנת שתן נוראית קידמה את פני, עלתה מן הקרקע. מצאתי נופים מוכרים – אור בחלון בודד, גרפיטי, כסאות מחכים ואת גורי החתולים של המחר נחבאים אל החלודה.

DSCN1603LDSCN1637L

DSCN1656LDSCN1642Lסבתי על עקבותי וחזרתי לשדרה, לזה לא חיכיתי. מה שראיתי באלנבי רוטשילד. רוטשילד נחלת בנימין.
בעצם כאן החצר האחורית, החצר האחורית של חגיגות יום העצמאות.

המוני צעירים ממלאים את מרחב הצומת – מדרכות, כבישים, מחזיקים כוסות או בקבוקים. קבוצות ממלאות את האוויר ברעש, מהומת נעורים, זוגות רומנטיים, בודדים נגררים טרוטי עיניים. נערים שיכורים מתבדחים אתי לנוכח פסלו של דיזנגוף, מבקשים להצטלם, קצת נבוכה, קצת משועשעת, צילמתי וחייכתי אליהם חזרה. מיכלי ספריי זרוקים, קיא על המדרגות, כוסות ובקבוקים שבורים, נעליים נשכחות כמו ההיסטוריה של המקום.
אבידן כתב את זה ככה**:

L אבידן יום העצמאות

רוטשילד נחלת בנימין

DSCN1674LDSCN1688L
הכביש זרוע  קונפטי שאריות, כאילו מושלג. כאן בין דוכן הפיס לפרסומת לבירה, על מגש של זבל, החגיגה נגמרת. עם הזריחה צי מוניות מחכה לקחת את הצעירים העיפים הלאה, בכל פינה מתמקחים על מחיר הנסיעה.
בדרך חזרה ראיתי קבוצות גדולות (גדודים) של עובדי ניקיון בווסטים זוהרים שהתחילו לנקות, לאט לאט מחקו את שאריות הלילה. היו כבר קטעי דרך שבהם לא היה זכר לערימות הלכלוך. רגע הבטתי בנרדמים מוכי החג, ומשם הפניתי את העיניים הלאה לעמלים, למנקים.

DSCN1677LDSCN1734Lהגעתי בדיוק בשעה הכי פחות חגיגית – שעת החצר האחורית – סוף משמרת הלילה, רגע לפני משמרת הבוקר המהוגנת, יפת הבלורית. עוד מעט ילדים חמודים על כתפי הוריהם יצאו לצפות במטס, משפחות יסעו בדרכן לקנות סלטים ופיתות למנגל.

נתניהובדרך הביתה, ברדיו FM 88 התנגן פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי משנת 1978 תשל״ח. רבקה מיכאלי הנחתה בהגייה עברית מופתית, מה שקוראים ״עברית של פעם״, המנצח היה יצחק גראציאני, הזוכה היה יזהר כהן עם אבניבי, גיליתי אחר כך. אבל אנחנו שמענו את יהודית רביץ שרה ״מישהו דואג לי שם למעלה״ וכשכמעט הגענו הביתה את להקת סקסטה ״אני נולדתי לשלום״.

עצרנו לקפה שקט מתחת לעץ. אמרתי לעצמי אם יוצאים – רואים! צאי וראי. בוקר חדש. הביתה.

על השולחן עיתון ובו הקטע לסיום של יאיר אסולין ״לתלות דגל על החלון״ – מתאים לי, חשבתי, לאור היום: ״וכשפרשתי את הדגל, והידקתי אותו לסורגים בחלון, וכשראיתי אותו מתנפנף ברוח של האביב שמביאה אתה תמיד את הריח המתוק של הזמן הזה, חשבתי לעצמי שהאינטרס המרכזי של השלטון היום הוא שארגיש מנוכר לדגל הזה, שהוא כביכול יהיה זר לי, שאגיד לעצמי שאני לא יכול להזדהות אתו, שהוא לא מייצג אותי. כלומר, שאפנה את הבמה, שאקח צעד אחורה, שאפקיר את המרחב התודעתי הזה שנקרא דגל ישראל, מדינת ישראל, ישראליות. […]
והישראליות, חשוב לזכור, היא מה שאנחנו הופכים אותה להיות. אסור ליפול לפח של הניכור, אסור להיכנע לתרגיל הזה, שמנסה לגרום לנו לעזוב מרצון. והדגל על החלון שלי, כשהוא מתנפנף למעלה ולמטה ומתערבב בסורגים ונוכח, הוא זועק: הישראליות שמאמינה בשלום, בסולידריות, בשוויון, בדרך משותפת, במגילת העצמאות — היא כאן והיא לא מתכוונת לוותר.״

DSCN1765Lהדגלים ברוח, תכלת השמים ופרחי האדנית האביבים היו קצת מז׳וריים מדי בשבילי. רגע לפי המשך היום ישבתי לקרוא שוב מאמר שהופיע ממש באותו עמוד בעיתון*** ״כחוני המעגל המקיץ מחלום רע״.  הרגשתי חייבת לצטט את חנוך ברטוב, שכתב ״אני, בן ה-90, שרק ראשו מתפקד ולבו בוכה״:
״אלינו אני פונה, אל עצמנו ובשרנו. עלינו ללבוש עוז ולפתוח סוף סוף את פינו בצעקה רמה, ולא להחריש!״

6:59 (ציוץ ציפורים ושקט) יום העצמאות 12.5.2016 ד׳ אייר תשע״ו

DSCN1636Lנון ביתים
* כאן בלינק ניתן לראות את הסרטון המהפנט של אמנות הקשת, שחברתי נעמה צפרוני הראתה לי

** מתוך דוד אבידן, כל השירים, 1951-1965 הוצאת הקיבוץ המאוחד / מוסד ביאליק ירושלים.
הערת השוליים המופיעה בספר בסוף השיר: שיר זה מאת המשורר הצעיר דוד אבידן, שנתקבל במסגרת התחרות הספרתית לקראת ועידתה ה-12 של מק״י, צויין ע״י חבר השופטים כשיר הטוב ביותר לאחר שיריהם של שני מקבלי הפרסים – ויהודה אופן וש.יהודה.
מעלותיו עיקריות הן: לשון-דימויים חריפה ולירית, השובה את האוזן בקלותה המוסיקלית בהברקות סגנונויות פה ושם, שעל-אף מקריותן הריפרופית מתגבשות לאיי-רעיונות בודדים ונאים.
חסרונותיו העיקריים הם: עודף הצחצוח המילולי העוטה את עיקר-הנושא; הקרבת הנושא על מזבח הצטעצעות-לשמה, שגורעת מהמתח הרעיוני; אי-השתלטות במידה מספקת על הנושא מבחינה פוליטית.
בסיכום: שיר הראוי לציון, אך באותה המידה דורש ממחברו הבנת-יתר ואחראיות-יתר הן בעיצוב הרעיוני והן בגיבוש צורתי של הנושא.

*** שני המאמרים מופיעים באותו הדף, הארץ, יום רביעי ג׳ באייר תשע״ו 11.5.16

 


 

 

 

 

 

 

19 מחשבות על “חג פועלי הניקיון ונהגי המוניות

  1. קסם של זיכרונות משותפים וחווית הווה פרטית מהמקום שאף אחד מאיתנו הקוראים אותך אינו משוטט בהם. כשקראתי לא יכולתי להמנע מן המחשבה ששנות השישים והשבעים היו בחוויה שלי שנים בהם הרגשתי תלישות ממורשת לאומית. הישראליות לא היכתה עדיין שורשים וחיפשנו מאכל לאומי, שיר לאומי שאינו התקווה, החלצות ממלבוש לאומי לטובת לבוש אחר והתחושה בכלל הייתה שהכל חדש וצעיר, גם המדינה וגם אנחנו הדור שנולד באמצע שנות החמישים. והנה אנחנו כבר מגרדים את הזקנה, והנה שישים הוא הארבעים החדש (: אבל יש, לפחות עבור הדור שלנו שראה וחווה בעיניו ובגופו מלחמות, תרבות חומרית, ותרבות רעיונית שנוצרו במקום הזה, – יש מורשת. רבות המילים שנכתבות על המורשת הזו, גבוהות ומצוחצחות, יש גם חיים למורשת הזו בשפות השונות של עדות שונות שנקבצו ואוחדו כאן לישראליות הזו. ואת עשית משהו אחר: תודה דוריתוש שהלכת ללקט את העכשווי מהחצרות האחוריות. באהבה חמוטל.

    • איך התברכתי בקוראת טובה כמוך לליקוטים שלי. מעניין לקרוא, ועוד יותר הייתי רוצה להמשיך לחשוב ולשוחח על התגובות, הרגשות וההקשרים שלך לחג הזה.
      תודה גדולה ואהבה רבה. דורית

      • |לב| אנחנו תמיד מדברות ועוד נרחיב גם על זה.

  2. נהניתי לטייל איתך ולהתבונן בשאריות ליל העצמאות ואיך הן מתחברות עם השיר של דוד אבידן.
    הדגל שלך מאוד אנושי, והרבה עובר בין המילים ובין הצילומים, גם בלי לקרוא לדברים בשם. מקסים.

    • זה משמח אותי מאוד, ורד, שטיילת אתי בשאריות החג, במחשבות ובתחושות. מרגישה מבורכת. הנה קראתי לדברים בשמם 🙂

  3. דורית יקרה אני שמה דגל כחול לבן על החלון של הפוסט שלך. איך את מטיבה לתאר את הלך הרוח שלך ושלי ושלנו והמסע שלך כל כך עשיר ומרתק. תודה.

  4. תודה, אהובה, על המבט הרך והחד כאחד (שרק לך יש) על החגיגה הנגמרת, הכאובה, המינורית, החבויה.

    • ללי יקרה, המבט שלי בעולם נהיה מה שהוא תוך כדי שיחה איתך, תודה.
      תודה על שאת מבינה ללבי ולעיני, למחשבותי, ולקינתי המתונה.
      תודה, כל דיבור איתך הוא שמחה

  5. קיבלתי באמצע עשיה כל שהיא וגנבתי מעט זמן לקרא. כמו הרבה פעמים אני משייט למחוזותי תוך קריאת הבלוג ותוהה גם על הסמל הפרטי הזה וגם על סמלים בכלל.הבלוג הוא שלך ולכן לא אדחף ״פילוסופית״ ואביע את דעתי. מכל מקום עוררת אותי למחשבה עלנושא חשוב שאני נותן את דעתי עליו מעת לעת והפעפ הכתוב ניצח אטת המראה – שגם אותו אהבתי.

    • איזה כיף אהוד למצוא אותך כאן – משוטט אתי בעיר, בחצרות ובמחשבות. זה חשוב לי. ובכל זאת מענין, לשמוע את המחשבות שלך בעניין. הז
      דמנות לשיחה …

  6. אהבתי,תמיד.הפעם מאוד גם את הצילומים באור הכחול.בבית העצמאות, העציץ הימני , ממש מוזהב. יום מעורר מחשבה,וכן,קצת עגומות, יש לומר.

    • אוהבת שאת מתבוננת אתי, תמיד. אוהבת את המבט שלך, מייד חזרתי להסתכל בתשומת לב בעציץ. כן, בהחלט. תודה. וכן, מחשבות קצת עגומות, אבל זה שאפשר לחלוק אותן – מסיר מסיר מן העגמומיות.

  7. שלום דורית, אהבתי לקרוא את מה שכתבת על חגנו הלאומי והשאריות שהוא מותיר אחריו ברחובות. גם דגלים רמוסים רחמנא ליצלן, לעומת הדגלים הנישאים ברוח הרעננה. והפועלים, השקופים שלא חוגגים אך אוספים.
    הגעתי למצב בו בערב יום העצמאות, כלל אינני יוצאת מהבית, נמנעת מלראות את ההתפרעות, הקצף, הפטישים והאשפה. תודה שהראית לי. דורית

    • דורית, נחמד לכתוב את השם בתגובה 🙂
      זה מרגש אותי כשאת מבקרת אותי כאן, בארץ החצרות האחוריות, מטיילת אתי כברת דרך. זה מפיג את הבדידות ונותן טעם לחדד את המבט ובעצם גם לרכך אותו.
      תודה
      נ.ב. גם אני בדרך כלל איני יוצאת בערב יום העצמאות, זה היה סיור לימודי 🙂

  8. דורית,
    הצגת נקודת מבט מעניינת על יום העצמאות.
    נראה שעם ישראל עדיין מתלבט לגבי אופיו של החג. מתנדנד בין טכס צבאי למסיבת הוללות, בין מפגש חברים למפגש שיפודים, בין שמחה של יין לשמחה של וודקה.
    אבל לחצר אחורית חוקים משלה. בין אם היא של בית ובין אם היא של חג… או עם.

    • הי אורי, נחמד להיפגש כאן
      אוהבת את המשפט ״לחצר אחורית חוקים משלה״ – חושבת שיטייל אתי הלאה 🙂
      נראה לי שעם הזמן נוצרים סוגים שונים של חגיגות, וזה שקמתי ויצאתי בשעה המשונה הזאת, גילה לי זוית שלא הייתי מודעת אליה. וגם זה סוג של חגיגה.

    • הי ענת,
      משמח אותי למצוא אותך כאן 🙂
      וכן, המראות שראיתי לא בהכרח משמחים.
      מה שמרגיש לי נכון הוא שיצאתי וראיתי, שהעזתי לכתוב בפשטות מה שראו עיני, שהלכתי טיפונת יותר בגדולות ממה שאני רגילה, שיצאתי מאזור הנוחות שלי.
      וזה בין השאר כי יש לי חברות /קוראות כמוך שנותנות לי יד בדרך.
      תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s