חג פועלי הניקיון ונהגי המוניות

5:15 (אור ראשון כחול )
קמתי. צילמתי את הדגלים המתנופפים בחזית הבית. יפה להם הרוח.

זכרתי שעל מערכת היחסים שלי עם הדגל כבר כתבתי  בפוסט ״כחול ולבן״. הצצתי ובדקתי גם בתיקיה שפתחתי באותו הזמן –  מאז יום העצמאות 2013 נוספו לא מעט תמונות של דגלי המדינה, תושבי החצרות האחוריות בכל מיני פוזות –  224 תמונות ליתר דיוק – לפני אלו שאוסיף היום. הם הצליחו להתחבב עלי, אבל לא אכתוב עליהם שוב.
המסע הזה התחיל בערב קודם כשהצמדתי צמר גפן טבול בהרבה וודקה לשן הכואבת שלי. מרוב שכאב לי ישבתי בסלון ובהיתי בטלויזיה – הדגלנים צעדו זקופים ויצרו תצורת מנורה בטקס הדלקת המשואות. המנורה היתה טיפונת עקומה, ״טוב, זה משלנו״ אמרתי לעצמי בחיוך עקום גם הוא – חצי פה נפוח. הטקס הרשמי, הראווה המכובדת והכה חגיגית – ה״קָדימנית״ כמו שאני קוראת לזה ביני לביני – לא מדברים בשפה שלי. נזכרתי בשיחה עם חברתי נעמה אחרי שהראתה לי סרטון שבו מאסטר יפני, המורה סוזוקי, מתאמן ביריה בקשת*. ההגדרות של נעמה התאימו לי לכאן, עזרו לי להבין את ההרגשה המעורפלת שלי (יש יתרון גדול בשיחה עם חברות): ״הבנתי שטקס הוא ביצוע בגוף או בחלל או בקול של תשתית הערכים של תרבות. זו אחת הסיבות בגללן טקסים הם אולי הראשונים להראות מגוחכים או ריקים מתוכן. אם חוזרים עליהם כשהחברה מתפרקת או מתרחקת מערכיה, הטקס נעשה מיד לצורה מנוונת.״
כשצפיתי בטקס ראיתי חזית, אולי אפילו קליפה; ובכל זאת, או אולי בגלל זה אמרתי לעצמי ״גם אני רוצה לחגוג!״  אצא השכם בבוקר למצוא את מקומי בחגיגות – אל החצרות האחוריות, אל עירי כשהיום מתחיל טרי. כן. אתחיל בנקודת ההתחלה, בבית דיזנגוף, שדרות רוטשילד 16, שם לפני 68 שנים הוכרזה המדינה. בוקר חדש במקום בו המדינה היתה חדשה.
יצאתי.

חשבתי שיהיו יותר אנשים מאשר בשבת או חג בשעה הזו, השעה שבה התעצב הרומן שלי עם החצרות האחוריות. בדיזינגוף, בצמתים אכן היו צעירים לא מעטים, שוליים פרומים של החגיגות.
הסבתי את המבט מהרחוב לבניין שאותו באתי לפקוד. מן הסתם אי אפשר היה להיכנס לחצרו האחורית. מכיוון שלא מצאתי מה לצלם בבית העצמאות, הקפתי אותו ושוטטתי בחצרות האחוריות סביבו, צחנת שתן נוראית קידמה את פני, עלתה מן הקרקע. מצאתי נופים מוכרים – אור בחלון בודד, גרפיטי, כסאות מחכים ואת גורי החתולים של המחר נחבאים אל החלודה.

סבתי על עקבותי וחזרתי לשדרה, לזה לא חיכיתי. מה שראיתי באלנבי רוטשילד. רוטשילד נחלת בנימין.
בעצם כאן החצר האחורית, החצר האחורית של חגיגות יום העצמאות.

המוני צעירים ממלאים את מרחב הצומת – מדרכות, כבישים, מחזיקים כוסות או בקבוקים. קבוצות ממלאות את האוויר ברעש, מהומת נעורים, זוגות רומנטיים, בודדים נגררים טרוטי עיניים. נערים שיכורים מתבדחים אתי לנוכח פסלו של דיזנגוף, מבקשים להצטלם, קצת נבוכה, קצת משועשעת, צילמתי וחייכתי אליהם חזרה. מיכלי ספריי זרוקים, קיא על המדרגות, כוסות ובקבוקים שבורים, נעליים נשכחות כמו ההיסטוריה של המקום.
אבידן כתב את זה ככה**:

הכביש זרוע  קונפטי שאריות, כאילו מושלג. כאן בין דוכן הפיס לפרסומת לבירה, על מגש של זבל, החגיגה נגמרת. עם הזריחה צי מוניות מחכה לקחת את הצעירים העיפים הלאה, בכל פינה מתמקחים על מחיר הנסיעה.
בדרך חזרה ראיתי קבוצות גדולות (גדודים) של עובדי ניקיון בווסטים זוהרים שהתחילו לנקות, לאט לאט מחקו את שאריות הלילה. היו כבר קטעי דרך שבהם לא היה זכר לערימות הלכלוך. רגע הבטתי בנרדמים מוכי החג, ומשם הפניתי את העיניים הלאה לעמלים, למנקים.

הגעתי בדיוק בשעה הכי פחות חגיגית – שעת החצר האחורית – סוף משמרת הלילה, רגע לפני משמרת הבוקר המהוגנת, יפת הבלורית. עוד מעט ילדים חמודים על כתפי הוריהם יצאו לצפות במטס, משפחות יסעו בדרכן לקנות סלטים ופיתות למנגל.

בדרך הביתה, ברדיו FM 88 התנגן פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי משנת 1978 תשל״ח. רבקה מיכאלי הנחתה בהגייה עברית מופתית, מה שקוראים ״עברית של פעם״, המנצח היה יצחק גראציאני, הזוכה היה יזהר כהן עם אבניבי, גיליתי אחר כך. אבל אנחנו שמענו את יהודית רביץ שרה ״מישהו דואג לי שם למעלה״ וכשכמעט הגענו הביתה את להקת סקסטה ״אני נולדתי לשלום״.

עצרנו לקפה שקט מתחת לעץ. אמרתי לעצמי אם יוצאים – רואים! צאי וראי. בוקר חדש. הביתה.

על השולחן עיתון ובו הקטע לסיום של יאיר אסולין ״לתלות דגל על החלון״ – מתאים לי, חשבתי, לאור היום: ״וכשפרשתי את הדגל, והידקתי אותו לסורגים בחלון, וכשראיתי אותו מתנפנף ברוח של האביב שמביאה אתה תמיד את הריח המתוק של הזמן הזה, חשבתי לעצמי שהאינטרס המרכזי של השלטון היום הוא שארגיש מנוכר לדגל הזה, שהוא כביכול יהיה זר לי, שאגיד לעצמי שאני לא יכול להזדהות אתו, שהוא לא מייצג אותי. כלומר, שאפנה את הבמה, שאקח צעד אחורה, שאפקיר את המרחב התודעתי הזה שנקרא דגל ישראל, מדינת ישראל, ישראליות. […]
והישראליות, חשוב לזכור, היא מה שאנחנו הופכים אותה להיות. אסור ליפול לפח של הניכור, אסור להיכנע לתרגיל הזה, שמנסה לגרום לנו לעזוב מרצון. והדגל על החלון שלי, כשהוא מתנפנף למעלה ולמטה ומתערבב בסורגים ונוכח, הוא זועק: הישראליות שמאמינה בשלום, בסולידריות, בשוויון, בדרך משותפת, במגילת העצמאות — היא כאן והיא לא מתכוונת לוותר.״

הדגלים ברוח, תכלת השמים ופרחי האדנית האביבים היו קצת מז׳וריים מדי בשבילי. רגע לפי המשך היום ישבתי לקרוא שוב מאמר שהופיע ממש באותו עמוד בעיתון*** ״כחוני המעגל המקיץ מחלום רע״.  הרגשתי חייבת לצטט את חנוך ברטוב, שכתב ״אני, בן ה-90, שרק ראשו מתפקד ולבו בוכה״:
״אלינו אני פונה, אל עצמנו ובשרנו. עלינו ללבוש עוז ולפתוח סוף סוף את פינו בצעקה רמה, ולא להחריש!״

6:59 (ציוץ ציפורים ושקט) יום העצמאות 12.5.2016 ד׳ אייר תשע״ו

נון ביתים
* כאן בלינק ניתן לראות את הסרטון המהפנט של אמנות הקשת, שחברתי נעמה צפרוני הראתה לי

** מתוך דוד אבידן, כל השירים, 1951-1965 הוצאת הקיבוץ המאוחד / מוסד ביאליק ירושלים.
הערת השוליים המופיעה בספר בסוף השיר: שיר זה מאת המשורר הצעיר דוד אבידן, שנתקבל במסגרת התחרות הספרתית לקראת ועידתה ה-12 של מק״י, צויין ע״י חבר השופטים כשיר הטוב ביותר לאחר שיריהם של שני מקבלי הפרסים – ויהודה אופן וש.יהודה.
מעלותיו עיקריות הן: לשון-דימויים חריפה ולירית, השובה את האוזן בקלותה המוסיקלית בהברקות סגנונויות פה ושם, שעל-אף מקריותן הריפרופית מתגבשות לאיי-רעיונות בודדים ונאים.
חסרונותיו העיקריים הם: עודף הצחצוח המילולי העוטה את עיקר-הנושא; הקרבת הנושא על מזבח הצטעצעות-לשמה, שגורעת מהמתח הרעיוני; אי-השתלטות במידה מספקת על הנושא מבחינה פוליטית.
בסיכום: שיר הראוי לציון, אך באותה המידה דורש ממחברו הבנת-יתר ואחראיות-יתר הן בעיצוב הרעיוני והן בגיבוש צורתי של הנושא.

*** שני המאמרים מופיעים באותו הדף, הארץ, יום רביעי ג׳ באייר תשע״ו 11.5.16