אם החצרות האחוריות הן המולדת שלי, הצבעים הם שפת האם שלי, אהבת ילדות. אני מרגישה בצבעים, חושבת בצבעים, מסדרת בצבעים, אוהבת צבעים – יש מהם שנפשי קשורה בהם מאז ומתמיד ויש כאלו שאני מתידדת איתם משך הזמן. הכחולים, הירוקים והטורקיזים (כמו שמים, כמו מים מרגיעים, משקפים, נושמים) משמחים אותי תמיד והחרדל חביב עלי בתנאים מסויימים – נניח בשכנות ל… באור מסויים…
וגם כאן, בחצרות האחוריות הולכת בעקבות הצבע.
בחצרות האחוריות אני מוצאת צבעים שאין להם שם, של הדברים שהיו פעם, את חלודת הזמן, את הפטינה של הנפש שמתעייפת, וסדוקה מוצאת לה מחסה בין הדברים הפגומים. צבע הדברים הוא חלק מהמהות שלהם.
צבעים פורחים בכל מקום. שקית נילון ורודה שהושלכה היא פרח צבעוני בנוף החצרות האחוריות, דלי פלסטיק זוהר באור השמש כמו איזמרגד, כדור אבוד בוהק ומאיר את הבטון בסומק לא צפוי.
שם בין הדברים שנשכחו ונעזבו לנפשם הצבע הוא שחקן מרכזי – הוא זה שבוחר במי אסתכל ראשון, הוא משוא הפנים, הפרוטקציה, ה״בלי תור״. הוא מספר סיפורים, מעלה רגשות מבין הסדקים והגיבורים שלו יכולים להיות ענווי הארץ.
וילון ורוד בהיר מאפשר הצצה פנימה, ממסגר באופטימיות רכה גן פלאות – חתול ג׳ינג׳י מנמנם על כיסא כחול, ציפור כחולת צוואר מביטה בו (בתמיהה?) עיטור כתום במורד צווארה מהדהד את פרוות החתול, גן ירוק (כמה גוונים של ירוק אני יכולה למצוא כאן?), דלי אדום מנץ מאחור ומשוחח עם סרט אדום שתומך במוטות העציץ. גם העציץ כחול. עכשיו גיליתי את הכיסא הכחול השני, למי הוא מחכה? ממציאה לעצמי את שיחת הצבעים.
לפינת הקיר צבע מחוספס, מרגישה את זה בעור, את מגע השכבות המתקלפות. הזמן שלו צבוע במשטחים אפורים, זיזים בגווני בז׳ והצללה בחומי חלודה. יעה ורוד, חמוקיו חלקים, מחייך אלי מבין מצעיו (אפורים בהירים, תיפור תכול), שולח אותי לוורודים אחרים – שקית מושלכת, פרחים שנמאסו, עדיין לא נבולים לחלוטין (מי זרק אותם? מה הסיפור שלהם?). אני מתענגת על משחק שזירת התמונות זו אחר זו, הקצה של האחת קורא לבאה שתבוא אחריה… הנה מגיעים גם הצהובים ואחיהם הכתומים, נוספים הירוקים, תכלתים וסגול להשלמת גווני הקשת, ובתרועה רמה כמו סימן קריאה שמח להדגשה יתרה – האדומים!
ומה אני רוצה לומר בעצם? אני מנסה לומר בפה מלא, גם אם בשקט – הרבה יופי חבוי הרחק מן החזית, ועלינו חובת המבט. אני מתאמנת בלנקות את המבט מדברים שאני יודעת, מנסה לא לערבב יופי עם כסף, צבע עם מוסכמות. מחפשת דרכים לאפשר למבט שלי חירות.
כל הצבעים כולם הם המענה של הדברים לאור, שיחה עם המוח ועצבי הראיה. הצבעים שאנחנו רואים תלויים בחפצים שיחזירו לנו את האור. גופים שבולעים את כל האור מרוקנים את מבטנו מצבעים, עוטפים הכל בשחור, משאירים אותנו בחשיכה.
בדרכי זו אמירה חברתית. אולי אפילו פוליטית (או בעצם הכול פוליטי).
יופי הוא דבר שבוחרים לראות.
הדרך הזאת מוקדשת לאפרתי שלי, שצובעת את עולמי בכל הצבעים כולם
ומכיון שעוסקים בצבעים אני לא מצליחה להתאפק ולא להרחיב מעט, להוסיף כמה בונוסים:
כבר כשהייתי ילדה כל כך אהבתי צבעים, שסידרתי שיצאו מהברז
בנצי הוא Elmer מככב ללא ספק!
חיוך לסיום – תראו מה שצבע יכול לעשות! בלתי נשכח 🙂
בארץ החצרות האחוריות 
היופי הוא בעיני המתבונן הוא הנחת היסוד של הבלוג היפה הזה, ועל אחד הקירות בשוק הכרמל קראתי: הדופי הוא בעיני המתלונן.
היופי הוא חברות כמוך, ברו 🙂
אין ספק גיבורי הגרפיטי שנונים ממני 🙂
איזו רשומה מקסימה, הצבעים העזים נוכח הישן והמתפרק, ומל כל אלו התום והילדותי מבהיר את כל החיבורים ואוסף את הפיסות לתמונה אחת. המתנה ארוכה הייתה לרשומה הזו, אבל היה כדאי (:
חמוטל המקסימה – איך זכיתי בקוראת שכמוך, אשרי שאת צובעת לי את היום ביופי
היי דורית, המשפט שלך: "מחפשת דרכים לאפשר למבט שלי חירות" הצילומים והטקסט שעושה דרכו ביניהם לאט לאט ובמתינות התחברו לי באופן מוזר למטיס שחולם על אמנות שתהא כמו כורסה נוחה אשר מספקת מרגוע למתבונן. טוב שיש מי בינינו שבוחרים לראות את היופי. תודה!
דינה הי והי,
תודה שבאת! את מראה לי כל כך הרבה יופי ומשמעות בצילומים ובמילם שלך שכיף במיוחד לקבל ממך מחמאה, מבט צבעוני.
בכורסה של מאטיס אני מוכנה לשבת הרבה זמן 🙂
צמצמת את הכיתוב אבל לא את המבט, להפך – הוא שוב מגלה (משחרר?) את היופי החבוי הרחק מן החזית. תודה ואהבה.
ללי׳לה – המבט שלך מרחיב לי את הלב ומשחרר המון אהבה
ראשית התגעגעתי – הרבה זמן לא קראתי רשומה ולא יודע של מי התיק. שנית באופן מיוחד אהבתי את החיבור של הטקסט לצילומים. יכול להעיד שלמרות שממילא זאת אינה הכוונה – אין מפסידים היום וכולם נצחו. כשאני בודק ביני לבין עצמי אני מנסה לחשוב מה אני אוהב יותר מילים – כתובות סגורות ומוגדרות או ציורים וצילומים שבדרך כלל הדמיון והחשיבה שלי מטייל בהם בסוג של חקר שלעולם אין בו סוף וכבר תוך כדי העלאת ההטקסט אל הצג אני מבין את התשובה הנכתבת לנגד עיני ובכ״ז היום בליריות של הנושא – עדיין יש רק מנצחים ובעקר את – שגרמת לי כבר להתגעגע לפעם הבאה.
או אהוד, גם אני התגעגעתי! להיות מוקפת בהדהוד היפה שלך לתמונות ולמילים שלי.
ולעצמי בחצרות – למצוא מילים אחרי זמן כה רב זה קצת כמו לבקע קרום, לא קל. המבט שלך על הצבעים שלי מנעים ומאפשר. תודה. תודה לך אהוד – איש של תמונות ומילים
שבת בוקר פוקחת עיניים קוראת את הבלוג. יש פעמים ,והן אינן שכיחות,שהיום נראה כה צבעוני ושמח עוד לפני הקפה.
זה אחד מאותם הבקרים🌷🌷🙏
המשיכי דורית
נשלח מה-iPhone שלי
שבע וקצת בבוקר שבת (ארי שקמתי בחמש לצלם חצרות), ניגשת למחשב ורואה את התגובה שלך – איזה כיף לי הילה! להיות עונג שבת איתך – לחיי הקפה הבא!
צריך לגייס אותך לפרסומת של נירלט:) את ההוכחה דורית שאלוהים נברא בצבעים "הקטנים". ותודה עמוקה עד אין קץ על קליידוסקופ מילותייך ותצלומייך שמזכירים לנו הסקלורטים כמעט מלידה איך צריך וראוי לחיות/לראות/לחוש ו… לכתוב את ממצאינו.
ענתי
בורכתי בכך שאת אוספת אליך את צבעי ומילותי ושולחת לי חזרה אור, שמאפשר לי להמשיך.
תודה
🙂 ראית את הפרסומת ששמתי בסוף? מני אז?
הי דורית
יופי של רשימה וצילומים מאוד יפים.
שבת שלום
להת'
בתיה
בתינקה
שמחה רבה שאת מטיילת אתי כאן
ובכלל
להת׳ מאוד
דורית, מקורי , מפתיע רענן ואביבי! שאפו
Sent from my iPhone
>
קידת תודה ענת!
הקריאה שלך ״מאבבת״ את היום שלי 🙂
דורית היי,
נהדרים הצבעים בתוכך ונהדר שיש לך את היכולת והדרך למצוא אותם.
הלואי על כולנו כל אחד ודרכו כל אחד וצבעיו.
בהתרגשות ובאהבה
גידי
הי גידי
איזו התרגשות ושמחה לפגוש אותך כאן!
תודה שטיילת אתי בשביל הצבעים
הלוואי שפגשת בהם גם את שלך
באהבה רבה
אני
הי דורית, קראתי שוב את הבלוג שלך. הוא חם וידידותי. ומתחיל – ‘מפעיל אותי’ – נורא יפה. אבל בהמשך הוא פחות חזק מאלה שראיתי בעבר. אז הנה דברים לכאן ולכאן, לא לפי סדר. בהתחלה אהבתי (וחייכתי) את השבשבות הצבעוניות, הצמח הירוק עם עלה הכותרת הוורדרד מתחתיו. ופרחי כובע הנזיר היפהפיים על רקע סביבה נבולה. אבל, בהמשך: חסר לי איזשהו ‘מסע’. אישי, מתועד (לא חשוב אם חלקים ממנו מודבקים ממקומות אחרים או בדיוניים). עם עלילה, הפתעות, יו-טרנים. מצבי רוח מתחלפים. את בדרך כלל עושה קפיצות בלתי צפויות, והפעם אנחנו כאילו במישור. יש צילומים שהם מאוד יפים: הקלמר בתוך המכונית, הכדים הצבעוניים הזעירים, שעומדים על מתקן-עץ לבן. הצלחות הכחולות השבורות. ועוד. אבל בשבילי זה יותר מדי צילומים. וגם חלקם קרובים כל כך זה לזה, שגם כשרציתי, לא יכולתי לראות אחד מהם בבידוד. אז כאן קצת איבדת אותי, מבחינת ריכוז, יכולת קליטה. אהבתי את זה שהרבה מהצילומים הם בעצם צילומי ‘זבל’. ואת מביעה התפעלות. או במילים היפות שלך: “הגיבורים שלו (של הצבע) יכולים להיות ענווי ארץ”. הזדהיתי מאוד. אהבתי גם שקראת לצבעים “שפת אם”. כאילו, באמת, הכל בעיקר גנטי… זהו, פחות או יותר. אוהבת לטייל איתך גם בצילומים-מילים! רונית
תודה רונית, על תשומת הלב המדוייקת והמבט המפורט.
אוהבת שאת מטיילת/משוטטת אתי בחצרות בצילומים, במילים ובצבעים
דרך אגב, אפשר גם לראות כל תמונה לחוד – בקליק על התמונה שאותה את מעוניינת להגדיל 🙂
דורית היקרה,
מיד כשראיתי את המייל שלך, עזבתי הכל וקפצתי עליו כמוצא שלל רב, וזה עוד לפני שפתחתי אותו וקראתי והתבוננתי. כי ידעתי שמחכה לי משהו מיוחד. האמת לאמיתה – חסרתי אותו. אפילו שיש לך סיבה טובה ומוצדקת לפער בין זה לקודמו …
אולי התגובה שלי מאוחרת (ואני עוד 'חייבת' לך תשובה על מייל קודם. לא שכחתי!) אבל כתמיד היא באה מהלב ומההתפעלות.
עד שהכרתי אותך הייתי רואה יותר בחצרות האחוריות את העזובה, ההזנחה וההשלכה. למדתי ממך לראות את היופי: שגם אם משליכים חפצים לעת זקנתם או בלותם או סתם כי נמאסו – הרי שכמתבוננת חדת-העין את יודעת להפיח בהם חיים, אפילו עליזים, וששום דבר אינו נגמר/מתכלה עד שהוא באמת נגמר/מתכלה. ואם נסיק מכך 'קל וחומר' לגבי אנשים בשר-ודם, גם נקבל חברה טובה יותר.
ברוכה תהיי על פועלך וכישרונותייך יוצאי הדופן.
כמה טוב לפגוש אותך נאווה, כאן או בכל מקום 🙂
התגובה שלך רואה ללבי, וכך נותנת לו מקום בעולם הזה.
תודה