אם החצרות האחוריות הן המולדת שלי, הצבעים הם שפת האם שלי, אהבת ילדות. אני מרגישה בצבעים, חושבת בצבעים, מסדרת בצבעים, אוהבת צבעים – יש מהם שנפשי קשורה בהם מאז ומתמיד ויש כאלו שאני מתידדת איתם משך הזמן. הכחולים, הירוקים והטורקיזים (כמו שמים, כמו מים מרגיעים, משקפים, נושמים) משמחים אותי תמיד והחרדל חביב עלי בתנאים מסויימים – נניח בשכנות ל… באור מסויים…
וגם כאן, בחצרות האחוריות הולכת בעקבות הצבע.
בחצרות האחוריות אני מוצאת צבעים שאין להם שם, של הדברים שהיו פעם, את חלודת הזמן, את הפטינה של הנפש שמתעייפת, וסדוקה מוצאת לה מחסה בין הדברים הפגומים. צבע הדברים הוא חלק מהמהות שלהם.
צבעים פורחים בכל מקום. שקית נילון ורודה שהושלכה היא פרח צבעוני בנוף החצרות האחוריות, דלי פלסטיק זוהר באור השמש כמו איזמרגד, כדור אבוד בוהק ומאיר את הבטון בסומק לא צפוי.
שם בין הדברים שנשכחו ונעזבו לנפשם הצבע הוא שחקן מרכזי – הוא זה שבוחר במי אסתכל ראשון, הוא משוא הפנים, הפרוטקציה, ה״בלי תור״. הוא מספר סיפורים, מעלה רגשות מבין הסדקים והגיבורים שלו יכולים להיות ענווי הארץ.
וילון ורוד בהיר מאפשר הצצה פנימה, ממסגר באופטימיות רכה גן פלאות – חתול ג׳ינג׳י מנמנם על כיסא כחול, ציפור כחולת צוואר מביטה בו (בתמיהה?) עיטור כתום במורד צווארה מהדהד את פרוות החתול, גן ירוק (כמה גוונים של ירוק אני יכולה למצוא כאן?), דלי אדום מנץ מאחור ומשוחח עם סרט אדום שתומך במוטות העציץ. גם העציץ כחול. עכשיו גיליתי את הכיסא הכחול השני, למי הוא מחכה? ממציאה לעצמי את שיחת הצבעים.
לפינת הקיר צבע מחוספס, מרגישה את זה בעור, את מגע השכבות המתקלפות. הזמן שלו צבוע במשטחים אפורים, זיזים בגווני בז׳ והצללה בחומי חלודה. יעה ורוד, חמוקיו חלקים, מחייך אלי מבין מצעיו (אפורים בהירים, תיפור תכול), שולח אותי לוורודים אחרים – שקית מושלכת, פרחים שנמאסו, עדיין לא נבולים לחלוטין (מי זרק אותם? מה הסיפור שלהם?). אני מתענגת על משחק שזירת התמונות זו אחר זו, הקצה של האחת קורא לבאה שתבוא אחריה… הנה מגיעים גם הצהובים ואחיהם הכתומים, נוספים הירוקים, תכלתים וסגול להשלמת גווני הקשת, ובתרועה רמה כמו סימן קריאה שמח להדגשה יתרה – האדומים!
ומה אני רוצה לומר בעצם? אני מנסה לומר בפה מלא, גם אם בשקט – הרבה יופי חבוי הרחק מן החזית, ועלינו חובת המבט. אני מתאמנת בלנקות את המבט מדברים שאני יודעת, מנסה לא לערבב יופי עם כסף, צבע עם מוסכמות. מחפשת דרכים לאפשר למבט שלי חירות.
כל הצבעים כולם הם המענה של הדברים לאור, שיחה עם המוח ועצבי הראיה. הצבעים שאנחנו רואים תלויים בחפצים שיחזירו לנו את האור. גופים שבולעים את כל האור מרוקנים את מבטנו מצבעים, עוטפים הכל בשחור, משאירים אותנו בחשיכה.
בדרכי זו אמירה חברתית. אולי אפילו פוליטית (או בעצם הכול פוליטי).
יופי הוא דבר שבוחרים לראות.
הדרך הזאת מוקדשת לאפרתי שלי, שצובעת את עולמי בכל הצבעים כולם
ומכיון שעוסקים בצבעים אני לא מצליחה להתאפק ולא להרחיב מעט, להוסיף כמה בונוסים:
כבר כשהייתי ילדה כל כך אהבתי צבעים, שסידרתי שיצאו מהברז
בנצי הוא Elmer מככב ללא ספק!
חיוך לסיום – תראו מה שצבע יכול לעשות! בלתי נשכח 🙂
בארץ החצרות האחוריות 